חינוך הילדים וחינוך האדם לפי הרמב"ם

בהקדמת רבנו לפרק חלק, הוא מסביר מדוע חכמי ישראל עודדו לעבוד את ה' מתוך תקווה לקבל גמול או מתוך יראת העונש, וזאת למרות שאין זו הדרך הרצויה, הואיל והדרך הישרה והשלמה לעבוד את ה' היא מתוך אהבת ה' ואהבת האמת בגלל שהיא אמת. כדי לבאר מדוע חכמי ישראל נקטו בגישה זו, רבנו מצייר משל מעולם חינוך הילדים, הנה הוא לפניכם.


א. חינוך הילדים הקטנים


בראשית המשל רבנו עוסק באופני חינוך הילדים הקטנים, וכֹה דבריו שם:


"נניח שנער צעיר הוכנס אצל מחנך ללמדו תורה, וזו טובה גדולה לו בגלל מה שיגיע אליו מן השלֵמות, אלא שהוא מחמת גילו הצעיר וחוסר דעתו לא יבין ערך אותו הטוב. ולא מה שיביא לו מן השלֵמות. והנה ההכרח מביא את המלמד, שהוא מושלם ממנו, לזרזו על הלימוד בדבר החביב עליו [על הילד] מחמת גילו הצעיר, ויאמר לו: 'לְמַד ואתן לך אגוזים או תאנים, או אתן לך חתיכת סוכר', ואז ילמד וישתדל לא לעצם הלימוד לפי שאינו יודע לזה ערך, אלא כדי להשיג את אותו האוכל. ואכילת אותו המאכל אצלו [אצל הילד], יותר חשוב מן הלימוד, ויותר טוב בלי ספק. ולפיכך חושב הוא את הלימוד עמל ויגיעה שהוא עמל בו, כדי שישיג באותו העמל את אותה המטרה החביבה עליו, והיא אגוז אחד או חתיכת סוכר".


ניתן לסכם את חינוך הילדים הקטנים במלה אחת ויחידה: פרס! כלומר, כדי לזרז את הילדים הקטנים להתאמץ ברכישת לימודים שיקָרבו אותם לשלֵמות ויכשירו אותם לאנוֹשִׁיוּת, יש צורך הכרחי להבטיח להם פרסים בעבור התאמצותם והשתדלותם; הואיל ובשל גילם הצעיר הם עדיין אינם מבינים את הערך שבלימוד, ואת הטובות הרבות שתצמחנה להם בעתיד מהשקעה ויגיעה בקניית חכמה.


עד כאן המשל שמתאר רבנו, הנמשל למשל זה נועד בעצם לנו, בני האדם הבוגרים. כלומר, הרמב"ם למעשה רומז כי רוב בני האדם הבוגרים, אינם אלא כילדים קטנים ביחס לאהבת האמת, וכפי שילד קטן אינו מבין את ערך הלימוד, ואינו מבין את השלמות שהלימוד ירוממוֹ אליו, ולכן יש לזרזו בקבלת אגוז או תמר; כך רוב בני האדם, אינם מבינים את ערך האמת או את השלֵמות שאהבת האמת תרוֹמְמֵם אליה, ולכן יש לזרזם לקיים את המצוות מתוך הבטחת שכר או אזהרה מפני עונש.


ב. חינוך הנערים


הילד גדל והתפתח ועתה הוא כבר נער, ברם תאנים ותמרים כבר אינם חשובים בעיניו, מה נעשה עתה? כיצד נמשוך אותו ללמוד ולהשקיע בדברים החיוביים, שיכשירו את נפשו לאנושיות ולערכים? על זאת משיב הרמב"ם בהמשך דבריו:


"וכאשר גדל ונתחזק שכלו, ונעשה קל בעיניו אותו הדבר שהיה מחשיבו מקודם, וחזר להעריך דברים אחרים, משדלים אותו באותו הדבר היותר חשוב בעיניו, ויאמר לו מלמדו: 'לְמַד, ואקנה לך נעליים נאים או בגד שתארו כך', וגם אז ישתדל [הנער] לא לעצם הלימוד אלא לאותו הלבוש, כי אותו הבגד אצלו יותר חשוב מן הלימוד והוא תכלית הלימוד".


עקרון חינוך הילדים נשמר גם בבואנו לחנך את הנערים, והוא הפרס! אלא שהפעם אין אנו מציעים אגוזים או תמרים, אלא אנו מתבוננים בנפש הנער שלפנינו, ומזהים את הדברים שחשובים בעיניו, ואותם אנו מציעים לנער כפרס ותמורה בעבור התאמצותו ויגיעתו לקנות חכמה והשכלה.


ג. חינוך הבחורים


הנער גדל, והוא עתה בחור, ויש להתאים את החינוך מחדש בהתאם להתפתחותו, והנה דברי רבנו בהמשך דבריו שם:


"וכאשר תהיה דעתו יותר שלמה, וייקל בעיניו דבר זה [נעליים או בגדים כפרס], משדלים אותו במה שהוא יותר מזה, ויאמר לו מלמדו: 'לְמַד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר או שני דינרין, וגם אז ילמד וישתדל כדי לקבל את אותן המעות, וקבלת המעות אצלו יותר נִכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלימוד אצלו אז, הוא קבלת המעות שהוּבטחוּ לו".


כאמור, השלב שאחר הנערוּת הוא הבחרוּת, בשלב התפתחות זה, הבחור כבר אינו מחשיב נעליים או בגדים כפרס, וכבר דעתו נוטה אחר פרס מסוג אחר והוא: קבלת כסף. על המלמד או האב, להתבונן בנפשו של בנו או תלמידו, לזהות את הדבר שנפש בנו או תלמידו חושקת בו, ולהבטיח לו את אותו הדבר כפרס בעבור יגיעתו והתאמצותו בקניית חכמה והשכלה.


כאן חשוב מאד להעיר, כי ברור שדברי רבנו יוצאים מתוך ההנחה שהאדם המחנך אינו זקוק לחינוך בעצמו, ואין כל רבב בדוגמה האישית שהוא נותן לבנו או לתלמידו. ברם, אם המחנך רובץ כנגד הטלביזיה שעות רבות או מנבל את פיו או עוסק בשאר הבלים במקרה הטוב או בעבירות חמורות במקרה הרע – לא יועילו כל הפרסים שבעולם והילד או הנער או הבחור יילכו בדרכים רעים וחמורים בהרבה מדרכי המחנך כביכול. כלומר, דוגמה אישית היא הבסיס לחינוך ועליה יש להוסיף את נתינת הפרס – וכך להטות את לב הנער לדרכי טובים.


ד. חינוך האנשים


הבחור גדל והתפתח והפך לאיש, וכבר לא ניתן למשוך אותו ללמוד תורה בשקידה בעבור חופן דולרים, את אותו איש צריך לפתות ולשדל בדברים שהם חשובים מהכסף: כבוד ורוממות בעיני בני האדם, והנה דברי רבנו שם:


"וכאשר יהיה בעל הכרה יותר, וייקל בעיניו גם דבר זה, ויידע שהוא דבר פְּחוּת ערך, משדלים אותו במה שהוא יותר חשוב מזה, ואומרים לו: 'למד כדי שתהיה רב ודיין, יכבדוּךָ בני אדם ויעמדו מפניך, ויקַיימוּ דבריך, ויגדל שִׁמְךָ בחייך ואחר מותך כמו פלוני ופלוני', ואז ילמד וישתדל כדי להשיג את אותה המעלה, ותהיה התכלית אצלו שיכבדוהו בני אדם וִינַשְּׂאוּהוּ וישבחוהו".


העיקרון נשמר גם בשלב הזה בחינוך, והפרס הוא הזרז והכלי המניע שבידי המלמד או ההורה, להביא את הבחור הבוגר להתאמץ ולשקוד על קניית החכמה והדעת. ברם, הפרס כאן אינו פרס חומרי, כאן הפרס הוא מסוג אחר: הנאת הכבוד ומעלת הרוממות הַמְּדוּמָה. ולמרות התפתחות שכלו והכרתו, עדיין האיש הבוגר הזה הוא כמו הילד הקטן, הואיל והוא עדיין אינו מסוגל להתאמץ ולהתייגע ברכישת חכמה והשכלה לשם האמת, דהיינו הוא עדיין אינו מסוגל לעסוק במושכלות מתוך אהבת ה' ואהבת האמת.


אגב דברי הרמב"ם ביחס ללימודים לשם קבלת תואר רב או דיין, נתייחס למציאות הדתית העגומה בימינו, בה הלימודים לרבנות עיר או לדיינות אינם רק לשם הכבוד והרוממות המדומה, שהרי משׂרת רב העיר או הדיין טומנת בחובּה משכורת שמנה ומנופחת מאוד. למשכורותיהם נוספות גם טובות הנאה חומריות למכביר: חלקן באות לידי ביטוי בתוספות למשכורות בסעיפים שונים (ביגוד, רכב, מדור, אחזקות שונות, ועוד ועוד), וחלקן טובות הנאה שמקבל רב העיר או הדיין מהמון העם (הנחות מפליגות בקניית דירה ובשאר מוצרי צריכה, קבלת מתנות, קבלת מעטפות כסף בעבור עריכת חופות, ועוד ועוד).


מציאות זו, שרבני ערים ודיינים בבתי-הדין הרבניים, מקבלים משכורות מנופחת בעבור שירותי דת או פסיקת דינים, מנוגדת לחלוטין לדת האמת לפי הרמב"ם, שהרי הרמב"ם פוסק מפורשות שאסור לדיין לקבל שכר בעבור פסיקת דין תורה, וכבר הקדשתי לעניין זה מאמרים רבים, לדוגמה: "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים".


נחתום פרק זה בתמיהת הרמב"ם על גדולי התורה, ראשיה ודייניה, שנוטלים שכר מנופח בעבור "שירותי דת", ואין פוצה פה ומצפצף, וכֹה דברי הרמב"ם: "ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאווה, והכחישו את האמת, והִנהיגו לעצמם הקצבות בעד המשפטים [=פסיקת דינים], והלימוד [=לימוד התורה], ונִתלו בראיות קלושות" (פירוש המשנה, נדרים ד, ג).


הרמב"ם היה גדול באמת, ניצב במרומי פסגת דת האמת, ועליו ניתן לומר באמת, ממשה עד משה לא קם כמשה, שהגיש לנו את דת האמת. הרמב"ם הוא היחיד שמבטא נכונה את דת משה רבנו, את דת האמת שלא שוּנתה ולא שוּבשה ולא הוּחלפה תחת ידיו. דת האמת נשארה תחת ידיו הנאמנות של הרמב"ם, בכלילות יופייה, בחֵן זָהרה ובנועם אמיתתה.


ה. תכלית האמת לידע שהיא אמת


בהמשך דבריו שם רבנו מבאר, כי ביחס לאדם הבוגר, כל הפרסים למיניהם אינם האידיאל אלא כורח המציאות, וכֹה דבריו: "וכל זה מגונה [=הענקת הפרסים לסוגיהם], אלא שצריכים לכך מחמת קלות דעת האדם שעושה תכלית הלימוד דבר אחר חוץ מן הלימוד, ויאמר [=האדם שואל את עצמו:] 'מדוע לומד אני את הלימוד הזה?', [שהרי הוא אינו לומדו לדעת הרמב"ם] אלא כדי להשיג בו הזיה באמת [=כל הפרסים אינם אלא הזיה שהרי אינם אלא מטרות מְדוּמּוֹת]. וזהו אצל חכמים 'שלא לשמה', כלומר שהוא מקיים את המצוות ועושה אותן, ולומד ומשתדל, לא למען אותו הדבר עצמו, אלא למען דבר אחֵר.


והזהירונו חכמים עליהם השלום מזה ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם' [אבות ד, ה], רומזים למה שביארתי לך, שלא יעשה תכלית הלימוד לא שיכבדוהו בני אדם, ולא רכישת ממון, ואַל יעשה תורת ה' פרנסה, ואַל יהא אצלו תכלית הלימוד אלא ידיעתו בלבד [=ידיעת ה'], וכן אין תכלית האמת אלא לדעת שהוא אמת, והמצוות אמת ולכן תכליתן קיומן".


נשים לב, שאף שתכלית המצוות היא קיומן, המקיימן ללא ידיעתן וללא ידיעת המצווה בהן הרי הוא כחוטב עצים ביער וכחופר גומה בקרקע, וכדברי רבנו המפורסמים במורה. ולכן, אף שהאדם מחויב לקיים את המצוות כי עצם קיומן היא התכלית, עליו להשיג את התכלית הזאת של קיום המצוות בשלמות ככל יכולתו – כלומר, לקיים את המצוות מתוך ידיעתן והבנתן וידיעת המצווה אשר ציווה אותנו בהן ככל יכולת האדם.


נחזור לענייננו, הרמב"ם ראה בהענקת פרסים בעבור הלימוד הכרח מחמת "קלות דעת האדם". כלומר, רוב בני האדם מתקשים מאד להבין את הערך שבלימוד, הואיל ורק לאחר יגיעה רבה נפתחים שערי הדעת והאדם מתחיל להתענג על מושגי האמת ולהבין את הערך הרוחני העצום בגיבוש דעות אמתיות והשקפות נכונות, וכך לימדנו שלמה המלך: "אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה" (מש' כג, כג).


עיקר חינוך האדם הבוגר הוא חינוך עצמי, כלומר על האדם הבוגר מוטלת האחריות לְבַקֵּר את מעשיו ומידותיו יום יום, ולתקן את דרכיו מעשיו ומחשבותיו, וכך גם ביחס ללימוד האמת וידיעתה – על האדם הבוגר למשוך את עצמו בכל מיני דרכים מְחוּכָּמוֹת אל האמת. עליו לחפשׂ כל העת את האמצעים שיקָרבו אותו אל האמת ולהציבם לעצמו כמטרה, עד שיוּכשר שִׂכלו ויתרומם למעלת האדם השלם.


ו. חינוך האדם השלם


דרישות הרמב"ם מהאדם השלם הן גבוהות מאוד, וכֹה דבריו שם: "ואסור לאדם השלם שיאמר: 'אם עשיתי אלו הטובות, ונמנעתי מאלו הרעות שהזהיר ה' מהם, במה יהיה גמולי?', לפי שזה כמו שיאמר הנער 'אם למדתי מה יִנָּתֵן לי?', ואומרים לו דבר פלוני [=פרס מסוים], לפי [...] חוסר דעתו, שאינו מבין ערך הדבר הזה [=האמת] ומבקש לתכלית תכלית".


הרמב"ם מלמדנו, שאסור לאדם השלם לעשות מעשים טובים או להחכים בלימוד האמת, תוך שהוא חושב ומהרהר בשכר שעתיד ה' לגמול לו בעבור השתדלותו והתאמצותו. ואם יעשה כן, הוא אינו שונה מאותו ילד קטן שזקוק לפרס בעבור יגיעתו ברכישת ידיעות. הואיל ואף הוא, כאותו ילד קטן, מבקש לתכלית (האמתית) תכלית (אחרת). כלומר, הוא אינו שׂם לו למטרה את עצם האמת ואת התרוממות הנפש בידיעתה, אלא הוא שׂם לו למטרה את קבלת השכר והפרס בעבור פעולותיו ויגיעתו.


בהמשך דבריו, רבנו ממשיך לתאר את מעלות האדם השלם, וממשיך לפרט את הוראות החכמים לאדם השלם – לעבוד את ה' מאהבה לשם האמת, וכֹה דבריו:


"וכבר הזהירונו חכמים גם על זה, כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודתו וקיומו למצוות, איזה דבר מן הדברים, והוא מאמר החסיד השלם מַשִּׂיג האמת, אַנְטִגְנַס איש שׂוֹכוֹ: 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס' [אב' א, ג]. ורצו [חכמים] בכך להאמין [=לגרום לנו להאמין] באמת לעצם האמת, וזהו העניין שקוראין אותו 'עובד מאהבה'.


ואמרו [חכמים] עליהם השלום: 'בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד' [תה' קיב, א], אמר ר' אלעזר: במצוותיו – ולא בשכר מצוותיו. וכמה גדולה ראיה זו וכמה ברורה היא. [...] ויותר גדול מזה אָמְרָם בַּסִּפְרֵי: שמא תאמר, הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רבי, בשביל שאקבל שכר בעולם הבא, תלמוד לומר: 'לְאַהֲבָה אֶת יְיָ' [דב' יא, יג; ועוד], כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה, [...] וזוהי מעלת אברהם אבינו שהיה עובד מאהבה, ואל הדרך הזו חובה לשאוף".


ניתן אולי לדמות את עבודת ה' מאהבה לבן חכם או לתלמיד שהוא דוגמה ומופת, אשר פועלים בדרך החיובית מתוך אהבה למעשים הטובים ואהבה ללימודים; ועוזרים ומסייעים להוריהם ולכל אדם, לא מתוך מחשבה נסתרת על התועלת שתצמח להם מעשייתם את הטוב, אלא מתוך אהבה כֵּנָה ואמתית להוריהם ולמוריהם. בנים ותלמידים מסוג זה הם ברכה להוריהם ומוריהם, ועל בנים חבּיבים אלה אמר שלמה המלך מתוך אהבה ושמחה: "בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב" (מש' י, א; טו, כ); "בְּנִי, אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי, וְתַעְלֹזְנָה כִלְיוֹתָי בְּדַבֵּר שְׂפָתֶיךָ מֵישָׁרִים" (שם, טו–טז); "חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי" (שם כז, יא).


ז. מתוך שלא לשמה – בא לשמה


האידיאל הוא נעלה ומרומם, ברם, לא כל אדם יכול לעבוד את ה' כמו אברהם אבינו, וכפי שכותב רבנו בהמשך דבריו:


"ולפי שידעו חכמים עליהם השלום שעניין זה קשה מאוד ואין כל אדם יכול להשיגו, [...] לפי שדרכו של אדם לא יעשה מעשה אלא להשיג בו תועלת או למנוע נזק, ואם לאו, הרי יהיו מעשיו לבטלה, ואיך אפשר לומר לתורני [=לאדם שהולך בתורת משה] עַשֵׂה מעשים אלו ואַל תעשֵׂם, לא מיראת עונש ה' ולא לתקוות גמולו? זה קשה מאוד, לפי שאין כל בני אדם משיגים האמת ויהיו כמו אברהם אבינו".


הרמב"ם מודע היטב לנפש האדם ולנפש המון העם, והוא יודע שמעטים הם משיגי האמת כאברהם אבינו, הואיל ורוב בני האדם פועלים מתוך תפישת עולם הגורסת, שאין להתאמץ בעשיית פעולה אלא-אם-כן צומחת ממנה תועלת או נמנע בזכותה נזק – מדוע אפוא יפעלו לבטלה לפי דעתם? ולכן אומר רבנו בהמשך דבריו שם:


"ולכן התירו [חכמים] להמון שיישארו כפי דעתם לעשות הטוב לתקוות הגמול, ולהתרחק מן הרעות מיראת העונש, ומעודדים אותם על כך ומחזקים מחשבתם בו, עד שישיג הַמַּשִּׂיג ויידע את האמת והדרך המושלמת מה היא, כדרך שאנו עושים לנער בזמן הלימוד כפי המשל שהקדמנו".


הרמב"ם מבאר לנו בדבריו האחרונים מדוע עודדו חכמים את ההמון לעשות מעשים טובים מתוך תקווה לקבל שכר, ולהיזהר מעבירות מתוך יראת העונש – וכל זאת, מתוך תקווה שבדרך זו יוכשרו בני האדם לעבוד את ה' מאהבה. נקודה נוספת שהרמב"ם מבאר היא, שגם לדרך זו של עבודת ה' יש ערך ומעלה, ובסוף דבריו, הרמב"ם חוזר שוב על הרעיון שתכלית הדרך הזו היא, להכשיר ולרומם את האדם למעלת האמת ועבודה מאהבה:


"ואין ההמון מפסידים לגמרי בהיותם מקיימים את המצוות מיראת העונש ותקוות השכר, אלא שאינם שלמים. אבל מוטב לכם כך, כדי שֶׁתִּקָּנֶה להם תכונה והכשרה לקיום התורה, ויעברו אל האמת ויהיו עובדים מאהבה, והוא אמרם עליהם השלום: 'לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה'".


ונסיים בסיפור, פעם ביקשו ממָרי לתת את ברכתו להקמת כולל מסוים, הוא סירב והשיב, שלדעת רבנו אסור באיסור חמור לקחת כסף בעבור לימוד תורה. לאחר הפצרות רבות, הוא נעתר בתנאי שילמדו בכולל הזה את משנת רבנו הרמב"ם, ויוכשרו לדרך האמת. כלומר, מָרי כנראה ייחל לכך, שמתוך לימוד האמת יתרוממו למעלת עבודת ה' מאהבה, ויחדלו מנטילת שכר בעבור לימוד התורה – ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה. ברם, לאחרונה ביקרתי בכולל הזה, וכבר שנים רבות אשר לומדים שם למבחני הרבנות והדיינות, ודרך האמת מאן דכר שמיה... וכל מה שזוכרים עתה הוא שמָרי נתן את ברכתו להקמת הכולל ושכחו את מטרתו, ואינם מבינים כי האמת והכסף אינם דרים בכפיפה אחת – ובחרו בכסף.



154 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה.

ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי מרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה: "שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!