חינוך הילדים וחינוך האדם לפי הרמב"ם

בהקדמת רבנו לפרק חלק, הוא מסביר מדוע חז"ל עודדו והטיפו לעבוד את ה' מתוך תקווה לקבל גמול או מתוך יראת העונש וזאת למרות שאין זו הדרך הרצויה – שהרי הדרך הישרה והשלמה לעבוד את ה' היא מתוך אהבת ה' ואהבת האמת בגלל שהיא האמת. כדי לבאר מדוע חכמי ישראל נקטו בגישה זו, רבנו מצייר משל מעולם חינוך הילדים, והנה הוא לפניכם.


א. חינוך הילדים הקטנים


בראשית המשל רבנו עוסק באופני חינוך הילדים הקטנים, וכֹה דבריו שם:


"נניח שנער צעיר הוכנס אצל מחנך ללמדו תורה, וזו טובה גדולה לו בגלל מה שיגיע אליו מן השלֵמות. אלא שהוא מחמת גילו הצעיר וחוסר דעתו לא יבין ערך אותו הטוב, ולא מה שיביא לו [אותו הטוב] מן השלֵמות. והנה ההכרח מביא את המלמד, שהוא מושלם ממנו, לזרזו על הלימוד בדבר החביב עליו [על הילד] מחמת גילו הצעיר, ויאמר לו: 'לְמַד ואתן לך אגוזים או תאנים, או אתן לך חתיכת סוכר', ואז ילמד וישתדל לא לעצם הלימוד לפי שאינו יודע לזה ערך, אלא כדי להשיג את אותו האוכל. ואכילת אותו המאכל אצלו [אצל הילד הרך הזה], יותר חשוב מן הלימוד, ויותר טוב בלי ספק. ולפיכך חושב הוא את הלימוד עמל ויגיעה שהוא עמל בו, כדי שישיג באותו העמל את אותה המטרה החביבה עליו, והיא אגוז אחד או חתיכת סוכר".


ניתן לסכם את חינוך הילדים הקטנים במלה אחת ויחידה: פרס. כלומר, כדי לזרז את הילדים הקטנים להתאמץ ברכישת הלימודים שיקָרבו אותם לשלֵמות ויכשירו אותם לאנוֹשִׁיוּת, יש צורך הכרחי להבטיח להם פרסים בעבור התאמצותם והשתדלותם – וזאת מפני שבשל גילם הרך הם עדיין רחוקים מאד מלהבין את ערכו העצום של הלימוד ורכישת החכמה והדעת, ואת הטובות הרבות שתצמחנה להם בעתיד מהשקעה ויגיעה בקניית חכמה והשכלה.


עד כאן המשל שמתאר רבנו, הנמשל למשל הזה נועד בעצם לנו, בני האדם הבוגרים. כלומר, רבנו הרמב"ם למעשה רומז כי רוב בני האדם הבוגרים, אינם אלא כילדים קטנים ביחס לאהבת האמת, וכפי שילד קטן כבן ארבע-חמש אינו מבין את ערך הלימוד ואינו מבין את השלמות שהלימוד ירוממוֹ אליו, ולכן יש לזרזו בקבלת אגוז או תמר – כך רוב בני האדם, הם אינם מבינים את ערך האמת או את השלֵמות שאהבת האמת תרוֹמְמֵם אליה, ולכן יש לזרזם לקיים את המצוות באמצעות הבטחת שכר עתידי בעבור קיום המצוות וכן באיום בעונשים חמורים.


ב. חינוך הנערים


הילד הקטן גדל והתפתח ועתה הוא כבר ילד גדול, כבן עשר או אחת-עשרה, שתאנים ותמרים כבר אינם חשובים בעיניו, מה נעשה עתה? כיצד נמשוך אותו ללמוד ולהשקיע בדברים החיוביים שיכשירו את נפשו לאנושיות ולערכים? על זאת משיב רבנו בהמשך דבריו שם:


"וכאשר גדל ונתחזק שכלו, ונעשה קל בעיניו אותו הדבר שהיה מחשיבו מקודם, וחזר להעריך דברים אחרים, משדלים אותו באותו הדבר היותר חשוב בעיניו, ויאמר לו מלמדו: 'לְמַד, ואקנה לך נעליים נאים או בגד שתוארו כך', וגם אז ישתדל [הנער] לא לעצם הלימוד אלא לאותו הלבוש, כי אותו הבגד אצלו יותר חשוב מן הלימוד והוא תכלית הלימוד".


עקרון חינוך הילדים נשמר גם בבואנו לחנך את הילדים הגדולים יותר, והוא הפרס. אלא שהפעם אין אנו מציעים לילד אגוזים או תמרים, אלא אנו מתבוננים בנפש הילד שלפנינו, ומזהים את הדברים שחשובים בעיניו, ואותם אנו מציעים לו כפרס ותמורה בעבור התאמצותו ויגיעתו לקנות חכמה והשכלה.


ג. חינוך הנערים


הילד גדל, והוא עתה נער, ויש להתאים לו את החינוך מחדש בהתאם להתפתחותו, והנה לפניכם דברי רבנו בהמשך דבריו שם:


"וכאשר תהיה דעתו יותר שלמה, ויֵקל בעיניו דבר זה [נעליים או בגדים כפרס], משדלים אותו במה שהוא יותר מזה, ויאמר לו מלמדו: 'לְמַד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר או שני דינרין', וגם אז ילמד וישתדל כדי לקבל את אותן המעות, וקבלת המעות אצלו יותר נִכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלימוד אצלו אז, היא קבלת המעות שהוּבטחוּ לו".


בשלב הנערות, דהיינו כשהילד כבן חמש-עשרה או שש-עשרה, הנער כבר פחות מחשיב נעליים או בגדים כפרס, מפני שדעתו כבר נוטה אחר פרס מסוג אחר: כסף, שהרי באמצעותו הוא יכול לרכוש לא רק בגדים ונעליים אלא שלל דברים שתאווה נפשו. על המלמד או האב להתבונן בנפשו של בנו או תלמידו, לזהות את הדבר שנפש בנו או תלמידו חושקת בו, ולהבטיח לו את אותו הדבר הנחשק כפרס בעבור יגיעתו והתאמצותו בקניית חכמה והשכלה.


כאן חשוב מאד להעיר, כי ברור שדברי רבנו יוצאים מתוך ההנחה שהאדם המחנך אינו זקוק לחינוך בעצמו, ואין כל רבב בדוגמה האישית שהוא נותן לבנו או לתלמידו. ברם, אם המחנך רובץ כנגד הטלביזיה שעות רבות או מנבל את פיו, או עוסק בשאר הבלים במקרה הטוב או בעבירות חמורות במקרה הרע – לא יועילו כל הפרסים שבעולם והילד או הנער או הבחור ילכו בדרכים רעים וחמורים בהרבה מדרכי "המחנך". כלומר, דוגמה אישית היא הבסיס והתשתית לחינוך אמיתי ועליה יש להוסיף את מתן הפרס – וכך להטות את לב הנער לדרכי טובים.


ד. חינוך הבחורים


הנער הצעיר גדל והתפתח והוא עתה בחור כבן שמונה-עשרה שנים, וכבר לא ניתן למשוך אותו ללמוד תורה בשקידה בעבור דינר אחד או שניים, את אותו בחור צריך לפתות ולשדל בדברים שהם חשובים משני דינרים: כבוד ורוממות בעיני בני האדם, וכֹה דברי רבנו שם:


"וכאשר יהיה בעל הכרה יותר, ויֵקל בעיניו גם דבר זה, ויידע שהוא דבר פְּחוּת ערך [דינר אחד או שניים], משדלים אותו במה שהוא יותר חשוב מזה, ואומרים לו: 'למד כדי שתהיה רב ודיין, יכבדוּךָ בני אדם ויעמדו מפניך, ויקַיימוּ דבריך, ויגדל שִׁמְךָ בחייך ואחר מותך כמו פלוני ופלוני', ואז ילמד וישתדל כדי להשיג את אותה המעלה, ותהיה התכלית אצלו [תהיה מטרתו בלימודו] שיכבדוהו בני אדם וִינַשְּׂאוּהוּ וישבחוהו".


העיקרון נשמר גם בשלב הזה בחינוך, והפרס הוא הזרז והכלי המניע שבידי המלמד או ההורה, להביא את הבחור הבוגר להתאמץ ולשקוד על קניית החכמה והדעת. ברם, הפרס כאן אינו פרס חומרי, כאן הפרס הוא הנאת הכבוד ומעלת הרוממות הַמְּדוּמָה. ולמרות התפתחות שכלו והכרתו, עדיין הבחור הזה הוא כמו הילד הקטן, הואיל והוא עדיין אינו מסוגל להתאמץ ולהתייגע ברכישת חכמה והשכלה ללא קבלת פרס. כלומר, הוא עדיין אינו מסוגל להתענג בעונג הרוחני שבלימוד האמת, ולכן הוא אינו מסוגל ללמוד דברי אמת מתוך אהבת ה' ואהבת האמת.


אגב דברי רבנו הרמב"ם ביחס ללימודים לשם קבלת תואר של "רב" או "דיין" נתייחס למציאות הדתית העגומה בימינו – מפני שבימינו הלימודים לרבנות עיר או לדיינות אינם רק לשם הכבוד והרוממות המדומה, שהרי משׂרת רב העיר או הדיין טומנת בחובּה משכורת שמנה ומנופחת מאד. למשכורותיהם נוספות גם טובות הנאה חומריות למכביר: חלקן באות לידי ביטוי בתוספות למשכורות בסעיפים שונים (ביגוד, רכב, מדור, אחזקות שונות, ועוד), וחלקן טובות הנאה שמקבל רב העיר או הדיין מהמון העם (הנחות מפליגות בקניית דירה ובשאר מוצרי צריכה, קבלת מתנות למכביר, קבלת מעטפות כסף בעבור עריכת חופות וכיו"ב, ועוד).


מציאות זו, שרבני ערים ודיינים בבתי-הדין הרבניים האורתודוקסים הפרו-נוצריים, מקבלים משכורות מנופחת בעבור שירותי "דת" או פסיקת דינים, מנוגדת לחלוטין לדת האמת לפי חז"ל והרמב"ם, שהרי הם פוסקים מפורשות שאסור לדיין לקבל שכר בעבור פסיקת דין תורה, וכבר הקדשתי לעניין זה מאמרים רבים, לדוגמה: "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים".


נחתום פרק זה בתמיהת רבנו הרמב"ם על גדולי התורה, ראשיה ודייניה, שנוטלים שכר מנופח בעבור לימוד התורה ופסיקת דינים, ואין פוצה פה ומצפצף, "כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י), וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בפירושו לנדרים (ד, ג):


"לפי שאינו מותר בתורתנו בשום פנים ללמֵּד מקצוע ממקצועות חכמת התורה בשכר שנאמר: 'וְאֹתִי צִוָּה יְיָ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים' וכו' [דב' ד, יד] ובא בקבלה [=במסורת התורה-שבעל-פה איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה]: מה אני בחינם אף אתם בחינם [...] ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני עצמם ובעיני השוטים] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת והנהיגו לעצמם הקצבות [תקציבים] בעד המשפטים [פסיקת הדין בבתי-הדין] והלימוד [לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".


הרמב"ם היה גדול באמת, ניצב במרומי פסגת דת האמת, ועליו ניתן לומר באמת, ממשה עד משה לא קם כמשה, שמסר והגיש לנו את דת האמת. הרמב"ם הוא היחיד שמבטא נכונה את דת משה רבנו, את דת האמת שלא שוּנתה ולא שוּבשה ולא הוּחלפה תחת ידיו. דת האמת נשארה תחת ידיו הנאמנות של הרמב"ם, בכלילות יופייה, בחֵן זָהרה ובנועם אמיתתה.


ה. תכלית האמת לידע שהיא אמת


בהמשך דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק הוא מבאר, כי ביחס לילדים או לנערים או לבחורים, כל הפרסים למיניהם הינם כורח המציאות אף שכולם הינם בגדר הזיה, וכֹה דבריו:


"וכל זה מגונה [כל הפרסים שנזכרו לעיל], אלא שצריכים לכך [לפרסים האמורים] מחמת קלות דעת האדם שעושה תכלית הלימוד דבר אחר חוץ מן הלימוד, ויאמר: 'מדוע לומד אני את הלימוד הזה?' אלא כדי להשיג בו הזיה באמת [כלומר, מטרת האדם בלימודו היא השגת פרס שאינו אלא הזיה, כגון כבוד ורוממות]. וזהו אצל חכמים 'שלא לשמה', כלומר שהוא מקיים את המצוות ועושה אותן, ולומד ומשתדל, לא למען אותו הדבר עצמו, אלא למען דבר אחֵר.


והזהירונו חכמים ע"ה מזה ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם ולא קורדום לחפור בהם' [אבות ד, ה], רומזים למה שביארתי לך, שלא יעשה תכלית הלימוד לא שיכבדוהו בני אדם, ולא רכישת ממון, ואַל יעשה תורת ה' פרנסה, ואַל יהא אצלו תכלית הלימוד אלא ידיעתו בלבד [=ידיעת ה'], וכן אין תכלית האמת אלא לדעת שהוא אמת, והמצוות אמת ולכן תכליתן קיומן".


מדברי רבנו עולה, שבשלב מסוים כל הפרסים הללו הופכים לאיסור תורה חמור! כלומר, כל עוד מדובר בילד או בנער או בבחור מותר לפתות אותו ללמוד תורה ומוסָר בפרסים שונים, כגון מאכל או בגד או דינר, אך לאחר הגעתם לבגרות אסור לחנך אותם ללמוד תורה לשם השגת מטרה זרה כלשהי, לא למטרת כבוד, לא למטרת רכישת ממון, ולא למטרת פרנסה וכו'. שהרי אם נחנך אותם בדרך זו, נחנך אותם למעשה לחלל-שם-שמים ולהשחית את דת האמת.


לסיכום, הענקת פרסים כגון דברי מתיקה לילדים ולנערים (ולעתים קרובות גם לעמי הארצות) בעבור הלימוד היא הכרח מחמת "קלות דעת האדם". כלומר, בני האדם מתקשים מאד להבין את הערך שבלימוד, הואיל ורק לאחר יגיעה רבה נפתחים שערי הדעת והאדם מתחיל להתענג על מושגי האמת הערֵבים ולהבין את הערך הרוחני העצום בגיבוש דעות אמתיות והשקפות נכונות, וכך לימדנו שלמה המלך: "אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה" (מש' כג, כג).