חינוך הילדים וחינוך האדם לפי הרמב"ם

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

בהקדמת רבנו לפרק חלק, הוא מסביר מדוע חכמי ישראל עודדו לעבוד את ה' מתוך תקווה לקבל גמול או מתוך יראת העונש, וזאת למרות שאין זו הדרך הרצויה, הואיל והדרך הישרה והשלמה לעבוד את ה' היא מתוך אהבת ה' ואהבת האמת בגלל שהיא אמת. כדי לבאר מדוע חכמי ישראל נקטו בגישה זו, רבנו מצייר משל מעולם חינוך הילדים, הנה הוא לפניכם.


א. חינוך הילדים הקטנים


בראשית המשל רבנו עוסק באופני חינוך הילדים הקטנים, וכֹה דבריו שם:


"נניח שנער צעיר הוכנס אצל מחנך ללמדו תורה, וזו טובה גדולה לו בגלל מה שיגיע אליו מן השלֵמות, אלא שהוא מחמת גילו הצעיר וחוסר דעתו לא יבין ערך אותו הטוב. ולא מה שיביא לו מן השלֵמות. והנה ההכרח מביא את המלמד, שהוא מושלם ממנו, לזרזו על הלימוד בדבר החביב עליו [על הילד] מחמת גילו הצעיר, ויאמר לו: 'לְמַד ואתן לך אגוזים או תאנים, או אתן לך חתיכת סוכר', ואז ילמד וישתדל לא לעצם הלימוד לפי שאינו יודע לזה ערך, אלא כדי להשיג את אותו האוכל. ואכילת אותו המאכל אצלו [אצל הילד], יותר חשוב מן הלימוד, ויותר טוב בלי ספק. ולפיכך חושב הוא את הלימוד עמל ויגיעה שהוא עמל בו, כדי שישיג באותו העמל את אותה המטרה החביבה עליו, והיא אגוז אחד או חתיכת סוכר".


ניתן לסכם את חינוך הילדים הקטנים במלה אחת ויחידה: פרס! כלומר, כדי לזרז את הילדים הקטנים להתאמץ ברכישת לימודים שיקָרבו אותם לשלֵמות ויכשירו אותם לאנוֹשִׁיוּת, יש צורך הכרחי להבטיח להם פרסים בעבור התאמצותם והשתדלותם; הואיל ובשל גילם הצעיר הם עדיין אינם מבינים את הערך שבלימוד, ואת הטובות הרבות שתצמחנה להם בעתיד מהשקעה ויגיעה בקניית חכמה.


עד כאן המשל שמתאר רבנו, הנמשל למשל זה נועד בעצם לנו, בני האדם הבוגרים. כלומר, הרמב"ם למעשה רומז כי רוב בני האדם הבוגרים, אינם אלא כילדים קטנים ביחס לאהבת האמת, וכפי שילד קטן אינו מבין את ערך הלימוד, ואינו מבין את השלמות שהלימוד ירוממוֹ אליו, ולכן יש לזרזו בקבלת אגוז או תמר; כך רוב בני האדם, אינם מבינים את ערך האמת או את השלֵמות שאהבת האמת תרוֹמְמֵם אליה, ולכן יש לזרזם לקיים את המצוות מתוך הבטחת שכר או אזהרה מפני עונש.


ב. חינוך הנערים


הילד גדל והתפתח ועתה הוא כבר נער, ברם תאנים ותמרים כבר אינם חשובים בעיניו, מה נעשה עתה? כיצד נמשוך אותו ללמוד ולהשקיע בדברים החיוביים, שיכשירו את נפשו לאנושיות ולערכים? על זאת משיב הרמב"ם בהמשך דבריו:


"וכאשר גדל ונתחזק שכלו, ונעשה קל בעיניו אותו הדבר שהיה מחשיבו מקודם, וחזר להעריך דברים אחרים, משדלים אותו באותו הדבר היותר חשוב בעיניו, ויאמר לו מלמדו: 'לְמַד, ואקנה לך נעליים נאים או בגד שתארו כך', וגם אז ישתדל [הנער] לא לעצם הלימוד אלא לאותו הלבוש, כי אותו הבגד אצלו יותר חשוב מן הלימוד והוא תכלית הלימוד".


עקרון חינוך הילדים נשמר גם בבואנו לחנך את הנערים, והוא הפרס! אלא שהפעם אין אנו מציעים אגוזים או תמרים, אלא אנו מתבוננים בנפש הנער שלפנינו, ומזהים את הדברים שחשובים בעיניו, ואותם אנו מציעים לנער כפרס ותמורה בעבור התאמצותו ויגיעתו לקנות חכמה והשכלה.


ג. חינוך הבחורים


הנער גדל, והוא עתה בחור, ויש להתאים את החינוך מחדש בהתאם להתפתחותו, והנה דברי רבנו בהמשך דבריו שם:


"וכאשר תהיה דעתו יותר שלמה, וייקל בעיניו דבר זה [נעליים או בגדים כפרס], משדלים אותו במה שהוא יותר מזה, ויאמר לו מלמדו: 'לְמַד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר או שני דינרין, וגם אז ילמד וישתדל כדי לקבל את אותן המעות, וקבלת המעות אצלו יותר נִכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלימוד אצלו אז, הוא קבלת המעות שהוּבטחוּ לו".


כאמור, השלב שאחר הנערוּת הוא הבחרוּת, בשלב התפתחות זה, הבחור כבר אינו מחשיב נעליים או בגדים כפרס, וכבר דעתו נוטה אחר פרס מסוג אחר והוא: קבלת כסף. על המלמד או האב, להתבונן בנפשו של בנו או תלמידו, לזהות את הדבר שנפש בנו או תלמידו חושקת בו, ולהבטיח לו את אותו הדבר כפרס בעבור יגיעתו והתאמצותו בקניית חכמה והשכלה.


כאן חשוב מאד להעיר, כי ברור שדברי רבנו יוצאים מתוך ההנחה שהאדם המחנך אינו זקוק לחינוך בעצמו, ואין כל רבב בדוגמה האישית שהוא נותן לבנו או לתלמידו. ברם, אם המחנך רובץ כנגד הטלביזיה שעות רבות או מנבל את פיו או עוסק בשאר הבלים במקרה הטוב או בעבירות חמורות במקרה הרע – לא יועילו כל הפרסים שבעולם והילד או הנער או הבחור יילכו בדרכים רעים וחמורים בהרבה מדרכי המחנך כביכול. כלומר, דוגמה אישית היא הבסיס לחינוך ועליה יש להוסיף את נתינת הפרס – וכך להטות את לב הנער לדרכי טובים.


ד. חינוך האנשים


הבחור גדל והתפתח והפך לאיש, וכבר לא ניתן למשוך אותו ללמוד תורה בשקידה בעבור חופן דולרים, את אותו איש צריך לפתות ולשדל בדברים שהם חשובים מהכסף: כבוד ורוממות בעיני בני האדם, והנה דברי רבנו שם:


"וכאשר יהיה בעל הכרה יותר, וייקל בעיניו גם דבר זה, ויידע שהוא דבר פְּחוּת ערך, משדלים אותו במה שהוא יותר חשוב מזה, ואומרים לו: 'למד כדי שתהיה רב ודיין, יכבדוּךָ בני אדם ויעמדו מפניך, ויקַיימוּ דבריך, ויגדל שִׁמְךָ בחייך ואחר מותך כמו פלוני ופלוני', ואז ילמד וישתדל כדי להשיג את אותה המעלה, ותהיה התכלית אצלו שיכבדוהו בני אדם וִינַשְּׂאוּהוּ וישבחוהו".


העיקרון נשמר גם בשלב הזה בחינוך, והפרס הוא הזרז והכלי המניע שבידי המלמד או ההורה, להביא את הבחור הבוגר להתאמץ ולשקוד על קניית החכמה והדעת. ברם, הפרס כאן אינו פרס חומרי, כאן הפרס הוא מסוג אחר: הנאת הכבוד ומעלת הרוממות הַמְּדוּמָה. ולמרות התפתחות שכלו והכרתו, עדיין האיש הבוגר הזה הוא כמו הילד הקטן, הואיל והוא עדיין אינו מסוגל להתאמץ ולהתייגע ברכישת חכמה והשכלה לשם האמת, דהיינו הוא עדיין אינו מסוגל לעסוק במושכלות מתוך אהבת ה' ואהבת האמת.


אגב דברי הרמב"ם ביחס ללימודים לשם קבלת תואר רב או דיין, נתייחס למציאות הדתית העגומה בימינו, בה הלימודים לרבנות עיר או לדיינות אינם רק לשם הכבוד והרוממות המדומה, שהרי משׂרת רב העיר או הדיין טומנת בחובּה משכורת שמנה ומנופחת מאוד. למשכורותיהם נוספות גם טובות הנאה חומריות למכביר: חלקן באות לידי ביטוי בתוספות למשכורות בסעיפים שונים (ביגוד, רכב, מדור, אחזקות שונות, ועוד ועוד), וחלקן טובות הנאה שמקבל רב העיר או הדיין מהמון העם (הנחות מפליגות בקניית דירה ובשאר מוצרי צריכה, קבלת מתנות, קבלת מעטפות כסף בעבור עריכת חופות, ועוד ועוד).


מציאות זו, שרבני ערים ודיינים בבתי-הדין הרבניים, מקבלים משכורות מנופחת בעבור שירותי דת או פסיקת דינים, מנוגדת לחלוטין לדת האמת לפי הרמב"ם, שהרי הרמב"ם פוסק מפורשות שאסור לדיין לקבל שכר בעבור פסיקת דין תורה, וכבר הקדשתי לעניין זה מאמרים רבים, לדוגמה: "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים".


נחתום פרק זה בתמיהת הרמב"ם על גדולי התורה, ראשיה ודייניה, שנוטלים שכר מנופח בעבור "שירותי דת", ואין פוצה פה ומצפצף, וכֹה דברי הרמב"ם: "ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאווה, והכחישו את האמת, והִנהיגו לעצמם הקצבות בעד המשפטים [=פסיקת דינים], והלימוד [=לימוד התורה], ונִתלו בראיות קלושות" (פירוש המשנה, נדרים ד, ג).


הרמב"ם היה גדול באמת, ניצב במרומי פסגת דת האמת, ועליו ניתן לומר באמת, ממשה עד משה לא קם כמשה, שהגיש לנו את דת האמת. הרמב"ם הוא היחיד שמבטא נכונה את דת משה רבנו, את דת האמת שלא שוּנתה ולא שוּבשה ולא הוּחלפה תחת ידיו. דת האמת נשארה תחת ידיו הנאמנות של הרמב"ם, בכלילות יופייה, בחֵן זָהרה ובנועם אמיתתה.


ה. תכלית האמת לידע שהיא אמת


בהמשך דבריו שם רבנו מבאר, כי ביחס לאדם הבוגר, כל הפרסים למיניהם אינם האידיאל אלא כורח המציאות, וכֹה דבריו: "וכל זה מגונה [=הענקת הפרסים לסוגיהם], אלא שצריכים לכך מחמת קלות דעת האדם שעושה תכלית הלימוד דבר אחר חוץ מן הלימוד, ויאמר [=האדם שואל את עצמו:] 'מדוע לומד אני את הלימוד הזה?', [שהרי הוא אינו לומדו לדעת הרמב"ם] אלא כדי להשיג בו הזיה באמת [=כל הפרסים אינם אלא הזיה שהרי אינם אלא מטרות מְדוּמּוֹת]. וזהו אצל חכמים 'שלא לשמה', כלומר שהוא מקיים את המצוות ועושה אותן, ולומד ומשתדל, לא למען אותו הדבר עצמו, אלא למען דבר אחֵר.