'וְהִתְוַדָּה' – זה ווידוי דברים
- אדיר דחוח-הלוי
- 31 במאי
- זמן קריאה 4 דקות
העניין הראשון שרבנו עוסק בו בהלכות תשובה הוא מצות הווידוי. מדובר במצות עשה וכפי שנאמר בכרוז שם: "הלכות תשובה – מצות עשה אחת, והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה". בהמשך, בביאור הפרקים הבאים נעסוק בעז"ה בהרחבה במקומה של התשובה ביחס למצות הווידוי, כלומר בהמשך נלמד שהתשובה הינה למעשה תהליך והכנה הכרחית לקיום מצות הווידוי, וכל המתוודה בלא שעשה תשובה באופנים המוגדרים בהלכה, למעשה טובל ושרץ בידו, דהיינו מוסיף טומאה על טומאתו. ודרך אגב, בימינו הפכו את העיקר, דהיינו את הווידוי, לטפל, ואת ההזיה לעיקר: בהפכם את "כל נדרי" לעיקרו של יום הכפורים...
נחל אפוא ללמוד מעט על מצות הווידוי, וכֹה דברי רבנו בספר המצוות (עשין עג) אשר מטרתם העיקרית היא להוכיח ממקורות התורה-שבעל-פה שאכן מדובר במצות עשה מדאורייתא:
"והמצוה השלוש ושבעים, הוא הציווי שנצטווינו להתוודות על החטאים אשר חטאנו לפניו יתעלה בדיבור [=כלומר על המתוודה לפרט בפיו את חטאיו] בעת שנשוב מהם [=בסוף תהליך התשובה לאחר שגמר בליבו לעזוב] – וזה הוא הווידוי, ועניינוֹ שיֹאמר: אנא השם חטאתי, עוויתי, פשעתי ועשיתי כך וכך, וירחיב את הדיבור ויבקש כפרה בעניין זה כפי צחות לשונו.
דע, כי אפילו החטאים שחייבים עליהם מיני הקרבנות הללו שקדם תיאורן [בספר המצוות שם] אשר אמר יתעלה שמי שהקריבם נתכפר לו, צריך על כל פנים גם להתוודות עם הקרבתם [כשסומך ידיו על קרבנו], והוא אמרוֹ יתעלה: 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם... וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ' וכו' [במ' ה, ו–ז]. ולשון המכילתא בפירוש פסוק זה: לפי שנאמר 'וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ' [ויק' ה, ה] – יתוודה על חטא אשר חטא, 'עָלֶיהָ' – על החטאת כשהיא קיימת לא משנשחטה. אין במשמע שיתוודה היחיד אלא על ביאת המקדש – לפי שפסוק זה, כלומר אמרוֹ יתעלה: 'אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ' נאמר בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקדשיו [...] לפיכך אמר כאן במכילתא, שאנו לא היינו למדים מן הפסוק הזה אלא חיוב הווידוי למטמא מקדש – מניין את מרבה שאר כל המצוות? אמר: 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְהִתְוַדּוּ' [במ' ה, ו–ז]; ומנין אף מיתות וכרתות? אמר: 'חַטָּאתָם' [במ' ה, ז] [כלומר] כל חטאתם – לרבות מצוות לא תעשה; 'כִּי יַעֲשׂוּ' – לרבות מצוות עשה. ושם נאמר עוד: 'מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם' – ממה שבינו לבין חברו, על הגניבות ועל הגזלות ועל לשון הרע; 'לִמְעֹל מַעַל' [במ' ה, ו] – לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל; 'וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ' [שם] – לרבות כל חייבי מיתות שיתוודו [...]
הנה נתבאר לך, שעל כל סוגי החטאים החמורים והקלים, ואפילו מצוות עשה חובה עליו להתוודות. ולפי שנאמר הציווי הזה, כלומר 'וְהִתְוַדּוּ' עם חיוב הקרבן, היה עולה בדעתנו שאין הווידוי לבדו מצוה בפני עצמה אלא הוא מנספחי הקרבן, לפיכך הוצרכו לבאר את זה במכילתא בלשון זה: יכול בזמן שהן מביאין מתוודין, ומניין אף בזמן שאין מביאין? אמר: 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְהִתְוַדּוּ'. אין במשמע ווידוי אלא בארץ, מניין אף בגלות? אמר: 'וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם' [ויק' כו, מ], וכן דניאל אומר: 'לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים' [ט, ז].
הנה נתבאר לך מכל מה שהזכרנו, שהווידוי מצוה בפני עצמו חובה על החוטא על איזה חטא שחטא, בין בארץ בין בחוצה לארץ, בין שהביא קרבן בין לא הביא קרבן, חייב להתוודות כמו שאמר יתעלה: 'וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ'. גם לשון ספרא: 'וְהִתְוַדָּה' – זה ווידוי דברים [פרשת אחרי מות]. וכבר נתבארו דיני מצוה זו בפרק אחרון דכיפורים [פז ע"ב]".
עד כאן דברי רבנו בספר המצוות, ועתה נעבור לפסקי רבנו בהלכות תשובה (א, א–ד):
"כל המצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: 'אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ... וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ' [במ' ה, ו–ז] – זה וידוי דברים, וְוידוי זה מצות עשה".
"כיצד מתוודה? אומר: אנא השם חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה – זה הוא עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתוודות ולהאריך בעניין זה הרי זה משובח".
"וכל בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן, אין מתכפר להן בקרבנן, עד שיעשו תשובה ויתוודו וידוי דברים, שנאמר: 'וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ' [ויק' ה]".
"וכן כל מחויבי מיתות בית-דין ומחויבי מלקות, אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתוודו. וכן החובל בחברו או המזיק ממונו אף-על-פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אין מתכפר לו עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר: 'מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם' [במ' ה, ו]".
עד כאן דברי רבנו בהלכות תשובה, והואיל ופתחתי בעניין התשובה אחתום בעניין חשיבותה העצומה של התשובה בדת משה, כי בלעדיה לעולם לא תיכון חברה מתוקנת, שהרי אי-אפשר לו לאדם שלא יחטא ויטעה, ואי אפשר לו שלא יפגע בחברו, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, לו):
"ופשוט הוא כי גם התשובה מן הקבוצה הזו, כלומר מן ההשקפות אשר לא תהא סדירה מציאות אישי התורתיים כי אם בסבירתה, לפי שאי-אפשר לאדם שלא יחטא ויטעה, אם שטעותו בהחשיבו השקפה או מידה שאינן חשובות באמת, או בהתגברות תאווה או כעס. ואם יהיה האדם בדעה שאין מרפא לשבר זה לעולם, יתמיד בתעייתו, ושמא גם יוסיף במריו אם לא תהיה לו עצה, אבל עם הסברה בתשובה [=שניתן לשוב לפני ה' יתעלה] יחזור למוטב, וישוב למצב מתוקן ביותר, וליותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא. ולפיכך רבו המעשים המחזקים את ההשקפה הנכונה הזו המועילה מאד, כלומר הווידויים, והקרבנות על השגגות, וכן גם על זדון מקצת העברות, והתעניות, והציווי הכללי לשוב מכל חטא והוא ההתנתקות ממנו [=מן החטא, וזאת באמצעות ארבעת גדרי התשובה שראינו לעיל], וזו תכלית ההשקפה הזו".
הראינו לדעת, כי עם סברת התשובה וקיומה: "ישוב [האדם] למצב מתוקן ביותר, וליותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא", וזה עידוד גדול מאד לשוב ולהיכנע לפני ה' יתעלה שמו.
"הֲשִׁיבֵנוּ יְיָ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא), כלומר, הנחֵה אותנו והנהֵג אותנו באופני ניהול מחוכמים אשר יעוררו אותנו וירוממו אותנו לשוב בתשובה שלמה לפניך.
תגובות