הֱוִי מודה על האמת (ח״א)

עודכן: 23 ביולי 2021

ניתן לראות כי בימינו רבים מקבלים את האמת בברכה, ומוסיפים ושואלים שאלות בנושאים תורניים שונים עליהם הם מקבלים תשובות טובות ונכנעים לאמת. אך ישנם המתכחשים לאמת, ומתעקשים לכסות אותה ולהסתירה כדי שהם וזולתם לא יוכלו לראותה.


לגבי מקבלי השוחד וטובות ההנאה, המניע להתכחשותם, לעקשנותם, לסילופיהם ולתירוציהם המדומים ידוע לכל חבר בקהילתנו, ולכן לא אאריך בעניינם. במאמר זה נתייחס דווקא לנוהים אחר ספרים ורבנים אשר סותרים את יסודות תורתנו.


רבים מן הסוטים והתועים בדרכי החתחתים התחילו את דרכם בדרישה אחר האמת, אך נמצאו נכנעים לדברי תהו והבל. שכלם טומטם, אור דעתם כבה, והם קיבעו ומקבעים במחשבתם כל העת דעות והשקפות שגויות והזויות. כעת, כדי לשוב מדרכם, עליהם להודות ששקר נחלו הם ואבותיהם ואבות-אבותיהם. לרובם זה קשה מאד, בעיקר בגלל חולשת דעתם וריקנות שכלם אשר אינו מסוגל להכיל את אור האמת – האמת טופחת על פניהם ומכה את חושך חייהם בסנוורים. ויש לא מעטים אשר גם נטו אחרי הגאווה והעבודה-הזרה, והם כבר אינם מסוגלים להודות על האמת: הם חשים שמדובר בתהליך משפיל שעוצמת ההשפלה שבו נמדדת לפי עומק השוחה שהם חפרו לעצמם בנהייתם אחר ההבל.


"שָׂרֶיהָ [ראשי הקהילות] בְקִרְבָּהּ כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף לִשְׁפָּךְ דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע [למען קבלת תקציבים וטובות הנאה]. וּנְבִיאֶיהָ [המפרשים כרצונם את התורה והמתעים את העם אחרי ההבל] טָחוּ לָהֶם תָּפֵל [דברי הבל] חֹזִים שָׁוְא [כנביאים] וְקֹסְמִים לָהֶם כָּזָב. אֹמְרִים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיָ, וְַייָ לֹא דִבֵּר. עַם הָאָרֶץ [בעלי ההון ושועי הארץ] עָשְׁקוּ עֹשֶׁק וְגָזְלוּ גָּזֵל, וְעָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנוּ [שיתרמו להם ויראו ישועות] וְאֶת הַגֵּר עָשְׁקוּ בְּלֹא מִשְׁפָּט" (יח' כב, כז–כט).


"מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (מש' כח, יג)


רבים מן הנוהים אחרי האלילים והאִטִּים אשר מתעים את העם אחרי ההבל אינם חסים על כבוד שמים ושוקעים עוד ועוד בנהייתם אחר התהו. חלקם אף קרובים למזידים שהרי בידם מידע המצביע על טענות סותרות, אך הם אינם עמלים לבררן! הם בוחרים לטעון שכל דבר נתון לפרשנות, ושהסתירות הינן דבר מקובל ואף רצוי לפני ה' – כאילו הסבלנות רצויה לעולם גם כלפי הכפירה המינות והעבודה-הזרה. התועים הללו לא רק פוגעים בעצמם, הם פוגעים גם בעם-ישראל מפני שהם מרעילים את בארות המים החיים, ועל כך הזהירו חז"ל (אבות א, יג): "ואם לא עכשיו אימתי", ופירש שם רבנו: "ואם לא ארכוש את המעלות עכשיו בגיל הבחרות, אם-כן אימתי ארכשם? האם בגיל הזקנה והשיבה? לא! לפי שאז יהיה קשה להטות את התכונות, מפני שכבר נתחזקו ההרגלים ונשתרשו, הן המעלות והן המגרעות".


התכחשותם של התועים והמתעים תעלה להם ביוקר, ובפרט בתחומים השכליים. כלומר, כאשר הם יודו לבסוף על האמת הם יצטרכו לרחוץ את שכלם מן הטינופים הרבים שדבקו בו, ולטהר את הטומאות המחשבתיות שהחדירו והוחדרו להם ואשר חלקן הן התפרצויות חמורות כלפי ה' ודרכי הנהגתו, ולהחליפן בקפדנות ובזהירות בדעות נאותות וישרות.


"לַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב" (מש' כד, כה)


במדרש שהביא ידידי אדיר במאמרו על יוסי קרקר (חלק ב), ניתן להסיק דבר לענייננו:

חז"ל סיפרו שם (בבא מציעא, פג–פד) שר' אלעזר התמנה לשוטר, ובמהלך עבודתו קיללו כובס אחד. ר' אלעזר הגיע למסקנה שהכובס רשע מרושע ולכן החליט למסרוֹ לשלטונות. אותו כובס הומת בתלייה, והספק כרסם בנפשו של ר' אלעזר, גם כשהובאו לו ראיות המצדיקות את שיקול דעתו. ייסוריו הנפשיים של ר' אלעזר לא חדלו, עד שסופר באגדה על דרך המשל שחז"ל פתחו את בטנו והוציאו משם כמויות של שומן אשר לא הסריח, וזאת הובא לר' אלעזר כראייה שלא שגה במסרוֹ את אותו כובס רשע לשלטונות.


והנמשל הוא, שעל-אף התאמצותם והשתדלותם של חז"ל ליישב את דעתו, ועל אף תהליך של ליבון פנימי, ר' אלעזר לא נרגע ודעתו לא נתיישבה. למיטב הבנתי, חז"ל העבירו מסר לדורות, מסר שנועד לחזק את אנשי האמת בדרכם הישרה, וללמדנו להתמיד בעבודת ה' ובקידוש שם שמים.


ברשותכם, נלמד עוד פסוק בענייננו מספר משלי (ב, י–יב):


"כִּי תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם, מְזִמָּה תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ תְּבוּנָה תִנְצְרֶכָּה, לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת", וכך פירש שם רס"ג:


"ממה שבאר החכם [שלמה] שזה יהיה מפירות החכמה, [והוא:] שבעליה ישנא את אנשי הרע [...] והנה ראשית מה שיתעב ממעשיהם אם הנהיגו מנהג רע או קבעו שיטה רעה שהשכל מתנגד לו, וכל שכן אם עם זאת רבה יגיעתו, שהם מיגעים את הנוהים אחריהם ומענים אותם בלי תועלת ואף גורמים בכך נזק [...] וממידותיהם המוזרות הם התהפוכות".


ולא רק שמדובר בפירות החכמה ובמלאכת ה' – אף ה' דורש זאת מאתנו באופן ברור, דהיינו לשנוא את אנשי הרע ולקרוא בשם ה' אל עולם כנגד כל עובדי האלילים, שנאמר (יח' כב, ל): "וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי". ברם, לעיתים, הנני משוחח ומבקש ללמד חכמה אדם כסיל אשר מסרב להודות על האמת, והוא מתעקש בעקשותו ומכלה את כוחות המתווכח עמו בתירוצים מהובלים, בהזיות ובדמיונות לבלי סוף, ולפיכך ראוי ללמוד את הדינים בנושא, מתוך הלכות תלמוד תורה (ד, א):


"אין מלמדים דברי תורה אלא לתלמיד הגון, נאה במעשיו, או לתם. אבל אם היה הולך בדרך לא טובה – מחזירים אותו למוטב, ומנהיגים אותו בדרך ישרה, ובודקים אותו, ואחר כך מכניסים אותו לבית המדרש ומלמדים אותו. אמרו חכמים: כל השונה לתלמיד שאינו הגון, כאלו זרק אבן למרקוליס, שנאמר: 'כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד' [מש' כו, ח]; ואין 'כבוד' אלא תורה, שנאמר: 'כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ' [שם ג, לה]".


מסקנותיי הם:


א) כאשר אנו רואים אדם שהולך בדרך לא טובה, נדבר עמו, נוכיחוֹ ונביא הוכחות וראיות לדברינו מתוך מאמרים מבוססים והסברים ברורים.


ב) אם אנו רואים שהוא אינו בוחן את הראיות לטענות שהובאו נגדו, הוא אינו הגון, ומחזק ידם של מחללי ה'. לפיכך, אסור ללמדוֹ תורה מפני שהוא כסיל, ואין להאריך בתוכחתו.


ג) אמנם, יש להשאיר לו מקום לשוב אם ירצה בכך: כאשר יהיה מוכן להודות על האמת.


הקוקית והיונה – מתוך אוסף משלי קרילוב:


בקצה ענף ישבה קוקית ונאנחה: "איך אמצא לי מנוחה?

כל גוזליי בכלל אינם חושבים עלי,

לא מבקרים, הפכו להיות ממש זרים,

איך אבקש מהם עזרה כשאזדקק בשעת צרה?

מצבי ממש גרוע, אני קוקית שהפקירוה".

בזמן שהקוקית התלוננה, ישבה בשקט גם יונה,

"כשהטלת ביצים, קוקית, האם דגרת? האם חיכית?",

היה אז רגע של דממה, כי הקוקית קצת נדהמה, ואמרה:

"מספיק ודי, אני הולכת, אעוף לי מן האִזדָרֶכֶת",

"עני קוקית, אם לא אם כן, האם הקמת אי פעם קן?".

והיא מהר פרחה משם כי לא רצתה רגשי אשם,

עכשיו – חשבה לה היונה, אולי סוף סוף היא מבינה,

כי ההבדל ממש לא דק בין קן חמים לבין פונדק.


מסקנה:


הורה שלא בנה שום קן כבר לא יוכל זאת לתקן,

אל נא יאמר כשיזדקן: "בני פרחו – אני מסכן".

זו התמורה, זהו השכר על הדרך שבחר.

הֱוִי מודה על האמת
.pdf
Download PDF • 138KB