בחלק א ניתחנו את מקורותיו של מחבר הקונטרס: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" וחשפנו את תעתועיו, כן נמשיך לעשות גם בחלק ב שלפנינו בס"ד. חובה נעימה היא לי להודות לידידי עורך האתר, אשר עורר אותי להבין את דרכי חכמים וכיצד לחשוף את תעתועי המינים.
"כוח הצדיק לתקן נשמות ולכפר עוונות"
נחל בדברי בעל הקונטרס בהמשך דבריו: "מה שיש כוח לצדיקים לכפר עוונות זה לא משום שהם סולחים לנו, אלא באופנים אחרים, כגון שהם מתפללים עלינו לה' שיסלח לנו".
והדברים תמוהים מאד, וכי יש צורך לציין שלא הצדיקים הם הסולחים? וכי לא ברור שהם לא אלהים? אלא ברור שמטרתו של מחבר הקונטרס לטשטש ולכסות על החסידים השוטים שקיבלו מרבותיהם שיש בכוח הצדיק לכפר להם על העוונות ולתקן את נשמתם. עוד הם מאמינים, שלאחר המוות הצדיק יכניס אותם למחיצתו בגן עדן, ועוד ועוד הזיות ושיבושים.
מחבר הקונטרס (המשויך לברסלב) משתדל בכל כוחו לנקות את עדר "החסידים" מאשמת הכפירה ביסודות הדת. הוא מנסה לתעתע כאילו אין כוונת החסידות לטעון שהצדיק מכפר, אלא שהוא מתפלל לה' שיכפר. אולם, מדברי רבו של המחבר: נחמן מברסלב, עולה שהמחבר הלז משקר, וכך נאמר בספר "חיי מוהר"ן" שכתב תלמידו של נחמן, נתן העזתי (סימן רצט):
"פעם אחת דיבר עמי בעניין שאי אפשר להיות איש כשר באמת, כי אם כשמתקרבין להצדיק האמת שבדור. ענה ואמר: קודם שנמצא הצדיק האמת בעולם יכולים להתקרב להשם יתברך מעצמו. אבל אחר שכבר נמצא הצדיק האמת בעולם אי אפשר להתקרב להשם יתברך באמת בשום-אופן כי אם כשזוכין להתקרב אליו [דהיינו ל"הצדיק האמת"]".
נמצא לפי נחמן, שהאדם חייב לעשות את "הצדיק האמת" מתווך בינו לבין בורא-עולם. ואם הוא בגדר מתווך (ובמלים אחרות אליל ושיקוץ) ברור שיש בכוחו גם לפעול פעולות אלהיות כגון למחול על עוונות. מכל מקום, דברים מפורשים אף יותר כותב נתן העזתי בסימן שֵׁד:
"שמעתי בליפויץ שהיה [נחמן] מדבר עם אנשי שלומנו דשם [=שמצויים שם] ואמר: 'מה אתם יכולים לעשות תשובה?! וכי מספיקים ימיכם וכוחכם כולכם לתקן פגם אחד ממה שקלקלתם?! [=מי אתם בכלל פרעושים קטנים? אתם זקוקים לי ותלויים בי, לכן כרעו ברך ותשתחוו לפניי!] רק אני עושה תשובה בשבילכם ויש לאל ידי לתקן הכל, כל מה שקלקלתם עד הנה. רק העיקר מעתה לא תעשו עוד. ואפילו מהיום והלאה איני מקפיד על השגגות שתעברו חס ושלום רק העיקר שעל כל פנים תשמרו עצמכם ממזיד', ועוד דיבר מזה הרבה".
ונתן העזתי ממשיך לההביל בסימן שז:
"שמעתי בשמו שאמר: אני אין לי מה לעשות בזה העולם כלל, כי בשבילי איני צריך לעשות כלל, רק באתי להעולם לקרב נפשות ישראל להשם יתברך. אבל איני יכול לקרב כי אם מי שבא אצלי ומספר לי חסרונו אני יכול לתקנו" וכו'.
בנוסף להחדרת ההזיה ש"הצדיק האמת" מכפר על עוונות חסידיו, דהיינו בנוסף להזיה שהוא בגדר של אלוה שמכניס את בני האדם לחיי-העולם-הבא – יש בדברי נחמן גם אמירה מפורשת שהוא בגדר אלוה, שהרי נחמן אומר כך: "אני אין לי מה לעשות בזה העולם כלל, כי בשבילי איני צריך לעשות כלל", כלומר הוא בגדר ישות שלמה ומושלמת, וגם זו גסות רוח עצומה.
נתן העזתי ממשיך לצטט את דברי שיקוץ נחמן, הפעם בסימן שט:
"אמר: הצדיק האמיתי יכול לעשות טובה גדולה להאדם גם אחר פטירתו לעולם-הבא. ודע שעיקר המניעה שמונעין את מי שאינו זוכה, [דהיינו] שאין מניחין אותו לילך להצדיק האמיתי לקבל תיקון, הוא רק מה שמדיחין ומסיתין אותו מזה ומבלבלין אותו בכפירות והסתות שאין בהצדיק ממש [כלומר, הטוענים כנגד השיקוץ שנחמן הוא שקרן וכזבן]".
לפי נחמן, לא רק שהוא מסוגל לכפר על עוונות ולהכניס את בני האדם לחיי העולם-הבא כאן בעולם-הזה, אלא גם לאחר מותו הוא יהיה מסוגל לכך – בתנאי אחד: שהאדם המאמין לו לא ישמע לדברי "המדיחים והמסיתים והכופרים" אשר טוענים שנחמן הוא אליל משוקץ...
נתן העזתי מסיים את הזיותיו של נחמן בעניין זה בדברים הבאים שבסימן שלב:
"אמר: אני נהר המטהר מכל הכתמים".
***
נחזור לקונטרס של הברסלבי, בהמשך דבריו הוא מוסיף להיתמם ואומר כך:
נראה שמטרת המדרש היא לעודד את האדם שיש לו חולה בביתו, וכל הבית סובלים ייסורים – ייסורי נפש וייסורי גוף, שילך אל החכם, והחכם לא רק יעודד אותו אלא ינסה להבין מדוע ה'-אלהים-אמת הביא עליהם ייסורים, ובמה הוא יכול לעזור ולהדריך אותם לדרך האמת אשר היא זו אשר תעוררם לתשובה ולחרטה ולתיקון דרכיהם, ובסופו-של-דבר גם להקלת ייסוריהם.
אך בשום-פנים אין ללמוד ממדרש זה שיש בכוחו של הצדיק לכפר על החוטא, ואסביר:
הצדיק יכול אמנם לבקש מה' שיסלח לחוטא, אך ללא כניעה ותשובה מצד החוטא לא תועיל תפילת הצדיק. העיקר הוא תשובת החוטא, ובמקומות רבים בתורה ובספרי הנביאים היסוד הזה מודגש: "אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ, וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ" [יש' א]. נמצא, שביאת החוטא לצדיק והתחננוֹ אליו שיתפלל אל ה' בעבורו היא חלק מתהליך של הכנעת הלב והשפלת גאון ליבו של החוטא עד שובו בתשובה שלמה. כלומר, הבקשה מהצדיק מתאימה לחוטא שהרשיע מאד ושקע בבהמיות ובזוהמת העוונות. חוטא שכזה זקוק להשפיל את גאונו עד עפר, ולשם כך הוא זקוק ללכת ולהיכנע לפני החכמים שהוא בז להם והפנה עורף לדבריהם, שהרי בהליכתו לחכם החוטא משפיל את גאונו בתחינתו שהחכם ידריך אותו לדרכי מישרים ויתפלל עליו לפני בורא-עולם. נמצא, שבקשתו מהצדיק שיתפלל עליו, הינה חלק מתהליך התשובה והכניעה, מפני שהיא מבטאת את שפלות רוחו ואפסותו בעיני עצמו.
ברם, הפיכת הצדיק לבעל יכולת בלעדית לגרום לה' יתעלה לכפר לרשע על פשעיו (כפי שטוענים החסידים השוטים), היא בגדר סכלות ועבודה-זרה, כי מי שמאמין שללא תשובה הצדיק יְפַתֶּה את הקב"ה בתפילתו והוא יסלח לרשע על מעלליו, מאמין בזה למעשה, כי יש כוח מאגי-אלהי ל"צדיק" להשפיע על מלך-מלכי-המלכים ולשחדו בדברים – ובזה גם הופכים את "הצדיק" לאליל שכל פנייה של רוממות ותחינה אליו היא בגדר עבודה-זרה, וגם שוללים את יסוד התשובה ונחיצותה, כאילו ניתן למרק את העוונות באמצעות פנייה למתווך ומליץ.
כמו כן, יש בהשקפה הרעה הזו גם זרעים של הגשמה ומינות, כאילו הקב"ה יתרומם שמו נתון ללחצים וכפוף לצדיקים-לוביסטים דמיוניים, אשר מסיתים ומדיחים אותו לעקם את דין האמת והצדק ולרחם על רשעים אכזרים, וכל מגרעת מובילה קל מהרה להגשמה. כמו כן, השקפה זו גם מדרדרת לכפירה בתורה שהעידה על יוצר הכל שכל פעולותיו נעשות במשפט אמת וצדק אלהיים: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב).
"אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י).
והדבר ברור לכל בר דעת שלא זיהם את שכלו בהזיות, שמטרת החדרת ההשקפה הרעה שיש בכוחו של הצדיק לכפר על כל החטאים והעוונות היא לפתות את התועים לאחוז בהערצה אלילית לאותו "צדיק" ולקבל אותו עליהם לאלוה – שהרי "הצדיק" מאפשר לתועים הבהמיים הללו לשגות בכל החטאים הזימות והתועבות, ומגן עליהם מפני הייסורים! שהרי די להם לבוא אל הצדיק הדמיוני והוא יכפר להם על כל עוונותיהם ופשעיהם ומעלליהם ותועבותיהם.
***
בהמשך דבריו, הברסלבי מתאמץ לתת תוקף לדבריו על ידי ציטוט מדרשים ולמידת השקפות מפשטיהם! וכבר הזכרנו בחלק הראשון את דברי רבנו הרמב"ם החריפים על כיוצא בו.
הבה נעיין אפוא באגדות שהוא מצטט, וזה לשונו בהמשך קונטרסו:
"וכן ישנו עוד אופן אחר שהצדיק סובל עוונות בשביל ישראל ועל-ידי-זה הוא מכפר להם, כמו שמצינו בגמרא (סנהדרין לט ע"א) שיחזקאל סבל ייסורים למרק את עוונותיהם של ישראל".
וכך נאמר במדרש שם: "מנהגו של עולם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה אם אכזרי הוא – הורג את כולן, אם רחמן הוא – הורג חציים, אם רחמן מלא רחמים הוא – מייסר את הגדולים שבהן ביסורין, אף כך הקב"ה – מייסר את יחזקאל כדי למרק עוונותיהם של ישראל".
עוד מוסיף הברסלבי ואומר כך:
"ובגמרא (סוכה מה ע"ב) מובא: אמר ר' ירמיה משום רשב"י: יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין – מיום שנבראתי עד עתה, ואלמלי [=ואם היה] אלעזר בני עמי – מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואלמלי [ואם היה] יותם בן עוזיהו עמנו – מיום שנברא העולם עד סופו".
ורש"י שם פירש: "לפטור – בזכותי, אני סובל כל עוונותיכם, ופוטרן מן הדין".
עתה מובן מהו השורש של הזיות המקובלים האירופים – רש"י, שהרי לפי דבריו הצדיק סובל את עוונות הדור ופוטרן מן הדין! וכמובן ששורש השקפה רעה זו בנצרות, והיא אצלם מן המפורסמות, דהיינו שיש"ו מכפר על החוטאים ומצילם מייסוריהם ומדינה של גהינם. כלומר, לפי הנצרות המאמינים נזקקים ותלויים ביש"ו, כי בלעדיו אין כפרה ומילוט מאש הגהינם.
כעת נבאר לפי דרך האמת את שתי האגדות שסילף הברסלבי, נחל בביאור דרשת חז"ל אשר נזכר בה יחזקאל הנביא ע"ה:
עלינו להקדים וללמוד כי בפרק הנדון ביחזקאל (פרק ד) מובאים כמה מעשים שיחזקאל נצטווה לעשות כדי להעביר מסר לעם-ישראל בבבל ובארץ-ישראל שהחורבן בוא יבוא. בין המעשים הללו הייתה השכיבה על צד שמאל (רמז למלכות ישראל שהייתה מצפון) ואשר נועדה לסמל את עוון בית-ישראל, וכן השכיבה על צד ימין (רמז למלכות יהודה שהייתה בדרום) שנועדה לסמל את עוון בית-יהודה. השכיבה נועדה להעביר מסר על מספר השנים הרב שבהן חטאו מלכות-ישראל ומלכות-יהודה לה' יתעלה. על כל שנה שחטאו מלכות-ישראל ומלכות-יהודה נצטווה יחזקאל לשכב יום אחד על צד שמאל או ימין, וזאת כאמור, כדי להעביר מסר לעמֵּנו, על עוצמת החטאים הפשעים והעוונות אשר בגינם בוא יבוא החורבן הקשה והסופי.
כמו כן, לא יעלה על הדעת שיחזקאל יכפר בשכיבתו על צדדיו על עוון ישראל או יהודה, שהרי מלכות-ישראל חרבה זמן רב לפני תחילת נבואתו של יחזקאל (כ-130 שנה לפני שהוא החל את נבואתו), וגם מלכות-יהודה חרבה ברובה לפני שהוא החל להתנבא על עם-ישראל, שהרי יחזקאל החל להתנבא על עם-ישראל פחות מעשר שנים בסך הכל לפני חורבן הבית הראשון. נמצא אפוא, שכל מעשיו הללו נועדו לשמש כסמלים ולהעביר מסרים חשובים מאד לעם-ישראל אשר גלה לבבל וכן לעם היושב בציון, על בואו הבלתי נמנע של החורבן.
כעת נחזור לדרשת חז"ל בגמרא מסכת סנהדרין לט ע"ב, והנה לפניכם האמור שם:
"אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אלהיכם גחכן הוא, דקאמר ליה ליחזקאל: 'שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי' וכתיב: 'וְשָׁכַבְתָּ עַל צִדְּךָ הַיְמָנִי'. אדהכי והכי אתא ההוא תלמידא, אמר ליה: מאי טעמא דשביעתא? אמר ליה: השתא אמינא לכו מילתא דשויא לתרוייכו: אמר הקדוש-ברוך-הוא לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא, והן לא עשו כן, אלא חטאו וגלו. מנהגו של עולם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה, אם אכזרי הוא – הורג את כולן, אם רחמן הוא – הורג חציים, אם רחמן מלא רחמים הוא – מייסר הגדולים שבהן ביסורין. אף כך, הקדוש-ברוך-הוא – מייסר את יחזקאל כדי למרק את עונותיהם של ישראל".
ובכן, יש סתירה פנימית חריפה מאד בתשובתו של רבי אבהו: בראש דבריו הוא קובע שעם-ישראל חטא וספג על חטאו את העונש החמור מכולם – גלות וחורבן ואלף-אלפי מיתות משונות, ובמלים אחרות, הנביאים אינם מכפרים על עוון הדור. אך מיד לאחר מכן הוא אומר דברים שמהם עולה שהקב"ה מייסר את הגדולים כדי למרק את עוונותיהם של ישראל.
איך אפשר להבין את הסתירה הפנימית הזאת?
ובכן, יש רק דרך אחת להבין ולהסביר את דברי רבי אבהו: הייסורים שהקב"ה מייסר את הגדולים אינם ייסורים שממרקים את עוונותיהם של ישראל, שהרי ישראל גלו! אלא, הייסורים האמורים הם השליחות הקשה ששולח בה ה' את הנביאים אשר סובלים עוינות וניסיונות מאד קשים. שליחותם הקשה הזו נועדה לעורר את עם-ישראל לתשובה, והתשובה הזו, אם תבוא מצד עם-ישראל, היא זו אשר עשויה למרק את עוונותיהם של ישראל. נמצא, שקשיי מסירת הנבואה והתמודדות עם הרשעים והחטָּאים הן-הן ייסורי הנביאים, והייסורים הללו, אם עם-ישראל יבחר לשוב בתשובה שלמה לפני ה' יתעלה, יהיו הגורם העקיף למירוק עוונותיהם של ישראל, כי הגורם הישיר הוא אך ורק התשובה (ייסורים – תשובה – מירוק עוונות).
כלומר, כך יש להבין את המדרש שראינו לעיל במסכת סנהדרין: מלך אכזרי הורג את כולן, מלך רחמן הורג את חציים, ומלך רחמן כהקדוש-ברוך-הוא יתעלה שמו שולח את נביאיו השכם והערב בשליחויות מייסרות ומסוכנות כדי לעורר את עם-ישראל לתשובה, אם ישובו – עוונותיהם יתמרקו ולא יגלו, ואם לא ישובו – העונש הכבד יחול עליהם במלוא חומרתו.
והנה לפניכם דוגמה מירמיהו ע"ה לייסורי הנביאים (כ, ז-יב):
"פִּתִּיתַנִי יְיָ וָאֶפָּת חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיּוֹם כֻּלֹּה לֹעֵג לִי, כִּי מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא כִּי הָיָה דְבַר יְיָ לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם, וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל, כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ כֹּל אֱנוֹשׁ שְׁלוֹמִי שֹׁמְרֵי צַלְעִי אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ וְנִקְחָה נִקְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ, וַייָ אוֹתִי כְּגִבּוֹר עָרִיץ עַל כֵּן רֹדְפַי יִכָּשְׁלוּ וְלֹא יֻכָלוּ בֹּשׁוּ מְאֹד כִּי לֹא הִשְׂכִּילוּ כְּלִמַּת עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ, וַייָ צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי".
***
ועתה נעבור לבאר את המדרש במסכת סוכה (מה ע"ב), והנה האמור שם לפניכם:
"אמר חזקיה אמר ר' ירמיה משום רשב"י: יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין – מיום שנבראתי עד עתה, ואלמלי [=ואם היה] אלעזר בני עמי – מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואלמלי [ואם היה] יותם בן עוזיהו עמנו – מיום שנברא העולם עד סופו. ואמר חזקיה אמר ר' ירמיה משום רשב"י: ראיתי בני עלייה והם מועטין, אם אלף הם – אני ובני מהם, אם מאה הם – אני ובני מהם, אם שניים הם – אני ובני הם".
שימו לב, כלל לא נאמר במדרש הזה שיש בכוחו של רשב"י לשאת בעוון העם ולהתייסר בייסוריו, כמו שמובא כידוע בשיטת הנצרות והחסידות השקרית האורתודוקסית. אלא, לפי פשט המדרש יש בכוחו של רשב"י פשוט למחוק עוונות, ואפילו מבלי להתייסר כלל! וכי יעלה על הדעת כדבר הזה? וכי רשב"י אלהים הוא? וכי שופט כל הארץ לא יעשה משפט? ופשט מדרש זה הוא לא פחות מאשר כפירה בתורה: הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט.
כמו כן, אם נתייחס למדרש זה כפשוטו נגיע למסקנות חמורות מאד לגבי רשב"י, שהרי הוא אומר: "יכול אני לפטור את כל העולם כולו" וכו', ואם הוא יכול מדוע לא עשה כן? וכי אכזר הוא? ויתרה מזאת, וכי יעלה על הדעת שכוחו של רשב"י גדול היה מכוחו של משה רבנו ע"ה? שהרי עם-ישראל נענשו בעונשים כבדים וחמורים מאד במהלך מסעם במדבר – וכי גדול כוחו של רשב"י מכוחו של משה רבנו ע"ה? ובכלל, איה הענווה והצניעות? אני ואני ואני...
אלא, האמת פשוטה וברורה: אסור באיסור חמור להבין את המדרש הזה כפשוטו! ומן ההכרח לפרש שכל כוונתו של רשב"י הייתה להעביר מסר לדורות על מיעוטם של אנשי האמת בני העליה ותו לא, וכמו שאנו רואים בימינו כמה נדירים יחידי הסגולה, והמסר הזה נועד לעורר את אנשי האמת להבנת ייחודם וערך עצמם, שלא ישקעו ביגון בשל בדידותם וריחוקם.
"וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר יְיָ קֹרֵא" (יואל ג, ה).