אחת הטענות המפורסמות ביחס לקארו היא שספרו השו"ע, הוא: "שמונים אחוז רמב"ם". טענה זו היא שקר וכזב, ומטרתה לתעתע ולזהם את דרך האמת ואת משנתו המחשבתית וההלכתית של הרמב"ם – מפני שמי שקורא את ה"שולחן ערוך" עלול לשגות ולחשוב שיש בין קארו הקראי לבין רבנו קִרבה מחשבתית או הלכתית, אף שלא קרב זה-אל-זה כל הלילה.
ויתרה מזאת, טענה זו מסיתה ומדיחה את עמֵּנו להתרחק מדרך האמת וממשנתו הזכה של רבנו הרמב"ם, שהרי אם השו"ע הוא שמונים אחוז רמב"ם, כך יאמר לעצמו הכסיל שהולך בדרכו של השו"ע: "מדוע עלי ללמוד או להשׂכיל את משנת הרמב"ם? והלא ה'שולחן ערוך' כבר כלל בתוך ספרו שמונים אחוז מספרו הגדול של הרמב"ם 'משנה תורה'. אלמד אפוא אך ורק את ה'שולחן ערוך' ו'ארוויח' גם את הרמב"ם וגם את ה'שולחן ערוך' ושאר הפוסקים".
לא אתפלא אפוא אם הראשונים שהפיצו את השקר הזה היו חכמי-יועצי-אשכנז, שביקשו להרחיק את עמֵּנו מדרך האמת של הרמב"ם כדי שלא תתגלה פסולת הסיגים שבידם. שהרי כל מי שהעמיק במשנת הרמב"ם יודע היטב שהרמב"ם הסיר את מסך השקר מעל רבים מחכמי-יועצי-אשכנז, ולכן הם לחמו נגדו בכל האמצעים ואף שלחו את הפוחז הצרפתי להשׂיג כנגדו – במטרה לגרום למתבונן השטחי-החיצוני לחשוב ש"משנה תורה" הוא ספר בלתי שלם ולעתים לא רחוקות אף משובש. וזו דרכם, שטחיות וחיצוניות, היפך דרכו של רבנו הגדול.
אולם, האמת היא שהשו"ע רחוק מאד-מאד מדרך האמת של רבנו הרמב"ם, ולפי דעתי יותר נכון לומר שהוא שמונים אחוז אשכנז מאשר שמונים אחוז רמב"ם, ואסביר את הדברים.
א. השמטת עמוד המחשבה
העיוות החמור ביותר שבשולחן הגילולים הקראי מנקודת מבט רמב"מית, הוא כמובן השמטת עמוד המחשבה וההשקפה לחלוטין. לדעת רבנו הרמב"ם, יסוד היסודות ועמוד החכמות הוא לידע את ה' יתברך, וכל המצוות והדינים הם אמצעים שנועדו להכשיר את נפש האדם להתרומם לידיעת המושכלות ולידיעת ה' יתעלה ויתרומם. מטרתו של הרמב"ם היא לעצב אדם חושב ומשכיל שיודע את בוראו, אולם, קארו הקראי השמיט מספרו השו"ע את כל יסודות דת האמת שרבנו קבע בספר המדע (=ספר הדעת), וסכלותו וסטייתו אחרי המאגיה והאלילות אף זיהמו והשחיתו ויצרו דורות רבים של כסילים פרימיטיביים חשוכים ובהמיים, עובדי אלילים, שמקיימים "מצוות" מבלי לדעת את תכליתן ומבלי לדעת את ה' יתעלה שציווה אותנו בהן.
ולא רק ספר המדע, מטרת התורה בנו: שנהיה עם חכם ונבון בעל השקפות נכונות ודעות ישרות נשמטה לחלוטין מהשו"ע, ומחברו הקראי אף אימץ לחלוטין את גישת חכמי-יועצי-אשכנז שההלכה המעֻוותת שבידם היא חזות הכל בדת משה. כלומר, לפי השו"ע ההלכה היא התכלית ולא האמצעי, וכל המטרה הנעלה של עיצוב אדם בעל נקודת מבט ישרה ומחשבתית על האלהים ועל החיים – "דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ" (דה"א כח, ט) – איננה קיימת אצלו בדיוק כמו אצל חכמי-יועצי-אשכנז רודפי הבצע והתאוות. לעומת זאת, לדעת רבנו, מי שמקיים מצוות מבלי לדעת את ה' יתעלה שציווה אותנו בהן ומבלי לידע את מטרתן הוא "כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער". וזו הסיבה, לפי ביאורו של קאפח, שהרמב"ם קורא לקבוצת ההלכות הראשונות "הלכות יסודי התורה", וזה לשונו של קאפח בפתיחת פירושו:
"[הרמב"ם] קרא שם הלכות אלה 'יסודי התורה' ולא 'יסודי האמונה' כי לדעת רבנו, מי שֶׁנִּדְמֶה לו שהוא יודע תורה, ואינו יודע את ה' בדרכו של רבנו ובשיטתו, גם תורה אין לו".
רק לאחר הנחת היסודות המחשבתיים הנכונים יש מקום לבוא וללמוד הלכות ודינים, וכל מי שיישׂא וייתן בהִלכות התורה ללא שהונחו בדעתו יסודות הדת המחשבתיים, סופו לעוות את הדת באופן חמור מאד עד-כדי מינות והתעיית העם אחרי התהו, וכדברי רבנו במורה (ג, נא):
"וכל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".
ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחריו מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:
"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".
ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעות הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה.
כדאי להוסיף, לכל חכמי-יועצי-אשכנז הטוענים שאין דעת בחוקי התורה ורואים בפילוסופיה כפירה, שהרמב"ם מבאר, שככל שהאדם מתרחק מן הפילוסופיה, כלומר מדעות והשקפות נכונות ובריאות, הוא מתדרדר מטה-מטה במדרון הסכלות, וכֹה דבריו במורה (ג, כט):
"וכן הזכירו בספריהם [עובדי העבודה הזרה מאומת ה'צאבה'] [...] וסיפרו מה שסיפרו [...] ומשקרים שקרים מצחיקים מאוד [=סיפורי 'נסים ונפלאות'], המורים על חוסר דעת חמור, ועל שהם היו הרחוקים ביותר בבני אדם מן הפילוסופיה, ושהם היו בתכלית הסכלות".
נמצא, שהריחוק מן הפילוסופיה הוא תכלית הסכלות. וזו הסיבה שרבנו פותח את ספרו "משנה תורה" ב"ספר המדע", כלומר בהלכות שמטרתן להאיר את שׂכלו של האדם בדעת, לרוממו לבחון ולבקֵּר חידושים בעין המחשבה, לְשַׂגְּבוֹ למעלת אהבת האמת, לעוררו לחשיבות לימוד המדעים והחכמות, להנחילו את אהבת ה', יראתו, ידיעתו וייחודו, להאירו בהשקפות אמת ישרות, ובקיצור: להדריכו ליסוֹד היסודות ועמוד החכמות – לידיעת ה' יתעלה ויתרומם.
ונסיים פרק זה בשאלתו של קאפח: "שאם אין האדם יודע את השם ומייחדו באמת הרי הוא עובד ללא אלהי אמת, ומה ערך אם-כן למצוות שהוא עושה?" (תורת חובות הלבבות, עמ' יט).
ב. החדרת עולם המאגיה
ראיה נוספת לריחוקו של קארו ושולחנו מהרמב"ם היא קביעתו בספרו הלכות הלקוחות מעולם המאגיה וההזיות: כגון רוח רעה, מים רעים, שדים, החמרה מאגית בהלכות מסוימות מעל ומעבר לשורת הדין, וכיו"ב. כמו כן, ניסיונו המאגי המתמשך בגילויי המגיד הדמיוני מעיד על ריחוק שבילי מחשבתו ממחשבת רבנו הרמב"ם. שהרי לפי הרמב"ם, אמונות ההבל במאגיה וגרורותיה אינן חלק מדת משה, והן חדרו לדת משה בהשפעת דתות אליליות. לפי רבנו הרמב"ם, הנטייה להזיות והאמונה במאגיה ובגרורותיה הן ביטוי מובהק לשפלות המחשבה ולתכלית הריחוק מן החכמה, והן אף היסוד והשורש הרע לצמיחת העבודה-הזרה.
ונצרף דוגמה קלה לעניין זה מפסיקת הרמב"ם שבסוף הלכות עבודה-זרה פי"א, וכֹה דבריו:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים שההבלים ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום המינות והבהמיות.
נעבור עתה לעיין בדברי קאפח שבספר המדע (עמ' קנז): "לפיכך, כל הטוען נבואה או התגלות מלאך, בימינו, אם אינו מן התינוקות בגילו, הרי הוא מן האחרים". ואיני מבין מדוע קאפח השכיר הוסיף בתוך דבריו: "בימינו", וכי יש הבדל בין דורו של ג'וחא קארו לבין דורנו? וכי קארו, שטען התגלות מלאך ובפועל טען בזאת את הנבואה, היה נביא? ואם קארו הקראי היה נביא עלינו לזרוק לפח ההיסטוריה את כל ספרי הרמב"ם, כי המאגיה הינה יסוד מרכזי בקיום העולם והדת. כמו כן, אין עוד שום ערך ליסודות ההלכה והמחשבה הקדומים, שהרי לא רק שקארו אינו פוסק לפי כללי ההלכה, הוא גם מלא וגדוש בהשקפות ובמנהגי המינות האירופיים.
לפיכך, מכיוון שברור לכל נבון שקארו לא היה נביא, ואף כָּשַׁל בעניינים יסודיים מאד בדת משה אשר נוגעים נגיעה רחבה בחילול השם ובעבודה-זרה, איני מבין מדוע קאפח מסייג את קביעתו רק ל"ימינו", וברור שקביעתו נכונה לכל הדורות לאחר שפסקה הנבואה מעם-ישראל, ואף בתקופות שהנבואה הייתה רווחת לא היו חסרים נביאי שקר. ואין לי צל של ספק כי זהו עוד אחד מהמקומות הרבים שבהם קאפח הסתיר את האמת, אך איני יודע אם הסתרתו את האמת נבעה מתוך אמונה בדברים שהוא כותב, או מתוך ידיעה ברורה שהם שקר. אך ברור כשמש ששותפות-הבצע בממסד הכמורה הִטתה את ליבו אחרי הדת החדשה, ועתה יובן מדוע הוא קורא לקארו שהיה מגדולי מחריבי הדת: "מרן", וכן יובן מדוע הוא לא היה מסוגל אפילו לרמוז שקארו היה מן התינוקות בגילו או מן האחרים, ונאלץ לסלף ולכזב שמדובר רק ב"ימינו"...
ואפילו רבנו הקדוש, אשר רחוק כרחוק מזרח-ממערב באיכות חיבוריו מחיבוריו המגומגמים של קארו הקראי, וכל מי שלומד מדעים יבחין בהבדלי הרמות העצומים שבין רבנו לקארו – אפילו הרמב"ם מעיד על עצמו במורה כי ספרו לא נכתב בחזון אלהי! וכֹה דבריו (עמ' רעו): "מה שנתברר לי ממנו [=מסתרי תורה] הוא על דרך ההשערה והמחשבה, ולא נראה לי בו חזון אלהי שילמדני שכך היא הכוונה בדבר". ואם המורה לא נאמר לרבנו הרמב"ם בחזון אלהי, ועליו אומר קאפח השכיר (עמ' 17): "הספר הקדוש הזה שבו אצורה גנוזה נשמתה של היהדות, מהותה של דת משה וישראל", ואף הוסיף (עמ' 19): "הרי אפשר לומר כי ספר זה 'ערש הכבוד' [=כבוד השם, כי השכל הוא כבוד השם]" – היעלה על הדעת שספרו המעורבב של ג'וחא קארו "מגיד-מישרים" נאמר בחזון אלהי? וטוען נבואה בשקר חייב מיתה בחנק.
ג. פסיקה לפי סטטיסטיקה
עניין חשוב נוסף שמלמד על ריחוקו של השו"ע מהרמב"ם נעוץ בבחירתו של קארו לפסוק לפי סטטיסטיקה ולא לפי כללי פסיקה או לפי האמת. קארו קבע את ההלכה לפי פסיקת רוב "חכמי ישראל", אשר כמעט כולם חברים במועדון הסכלים ומחוסרי הדעת: "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח). וכמה רחוק הוא בעניין זה מרבנו שהאמת היא נר לרגליו – כי הרמב"ם לעולם לא היה פוסק לפי רוח ההמון או לפי אילוצי ממסד הכמורה הרבני או במטרה שספרו יהיה מקובל, אלא אך ורק לפי האמת ואין בלתה. שיטתו זו של קארו החדירה לדת משה את הפוליטיזציה שתכליתה הפיכת הדת לקורדום לחצוב בו כספים וטובות הנאה, שהרי כל מי שמחשב חישובי תועלת ופופולאריות אינו איש אמת, כי מטרתו הראשונה אינה האמת אלא הפרסום וגרורותיו: הכבוד, היוקרה, השׂררה, המשׂכורות, וטובות ההנאה.
ד. השולחן ערוך מצחין ממנהגי אשכנז
שולחן הגילולים של קארו מלא בפסיקות-הבל ובמנהגי הביבים האירופיים, ולעתים הוא מחדיר גם הלכות ומנהגי מינות מובהקים. את כל המטען הזר והחורג הזה הג'וחא הנרצע גדש והגדיש במיוחד בקבוצות ההלכות שעוסקות בחיי היום יום, כגון בהלכות שבת וכיו"ב. ולפי הערכתי, ברוב העניינים הנוהגים הלכה למעשה הוא כלל איננו תואם ולעתים אף רחוק מאד מפסיקת הרמב"ם, הנאמנה לכללי התלמוד והנקייה מתכתיבים אשכנזיים או משאיפות זרות.
"וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ, כֹּהֵן וְנָבִיא [=טועני התגלויות המגידים למיניהם] שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה. כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם [=כל שולחנות הדת החדשה בימינו מלאו מפיגוליו ושיקוציו של קארו]. אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם [מי יורה דעה? מי שמציג את עצמו בשקר כנביא? ואינו אלא 'מן התינוקות בגילו או מן האחרים', כדברי קאפח]" (יש' כח, ז–ט).
ה. חיקוי לספר האירופי "ארבעה טורים"
ה"שולחן ערוך" בחר לכתוב את ספרו כחיקוי לספרו של הטור. ג'וחא קארו חילק את ספרו ל"ארבעה טורים" ולסימנים וסעיפים בהתאמה לספרו של הטור, ובכלל, הוא בנה את כל ספרו בצמידות לספרו של הטור. מזאת נלמד על-כך שדעותיו ומחשבותיו קרובות מאד לתפישות חכמי-יועצי-אשכנז – שהרי אם שלד ספרו הוא תעתיק לשלד ספרו של הטור העקוש, אין ספק שהוא ראה בדרכם הפסיקתית העקומה דרך נכונה ישרה ורצויה. ובמלים אחרות, "לוח האם" שלו הוא לוח אירופי טיפוסי מובהק, ובדיוק כמו הספרדים החרדים בימינו אשר שולחים את בניהם לישיבות הלטאות הליטאיות, ומחנכים אותם על ברכי הגדויילים חובבי הילדים.
וזכורני שפעם אחת מסרתי שיעור באיזה מקום, ומתחתי ביקורת על חכמי-יועצי-אשכנז בעניין מסוים, ושאל אותי אחד מהמשתתפים ומה עם חכמי ספרד? מדוע אתה לא מזכיר אותם? מדוע אתה לא מותח עליהם ביקורת? השבתי לו כי אין דבר כזה בימינו "חכמי ספרד", כי לוח האם שלהם, דהיינו כל מנועי החשיבה והמחשבה הינם אשכנזיים מובהקים, וכל ההבדלים בין העדות הללו הינם הבדלים חיצוניים-קוסמטיים בלבד. וזכורני שאחד השומעים יצא החוצה בזעם ובהפגנתיות תוך שהוא צועק על מארגן השיעור איך הוא העז להזמין אותי. והשוטים הללו אין להם תקומה כי הם מאושרים להיות משועבדים ונרצעים למינים הכעורים, ושאיפתם העזה וארוכת השנים של הספרדים לחקות את האשכנזים הייתה ועודנה חיה ובועטת.
ו. שיבושי הדפוסים
נוסח "משנה תורה" שהיה לפני קארו הקראי הוא נוסח הדפוסים המשובש. נוסח זה שובש על-ידי המדפיסים ושולחיהם מתוך בורות, סכלות ולעתים קרובות אף במתכוון במטרה לעקם לשבש ולעקש את פסקי הרמב"ם כדי שיתאימו לעינם הרעה ולנפשם הרחבה (ראו דוגמה אחת במאמר: 'כשרות ספרי התורה לפי הרמב"ם', בפרק 'בלבול הקלף והדוכסוסטוס'). ומי שהתמיד בדרך ההבל כבר אינו יכול להבין דברי אמת, וכמו שמודה קאפח השכיר בהערה לספר "תורת חובות הלבבות" (עמ' טו): "השכל שנפגם ונפגע בהזיות ודברי הבל אינו מסוגל עוד לראות נכוחה ולהבין דברי אמת". אך לא ידע ולא יבין שגם הוא נפגם ונפגע בהזיות הכמורה האורתודוקסית, שהרי הוא הצדיק את לקיחת השוחד ונכשל ונחבל בטעויות קשות.
ועוד בעניין זה ראו: "דפוסי המינות של משנה תורה".
ז. החדרת הגהות הרמ"א
כאילו לא די בכל האמור לעיל, חכמי-יועצי-אשכנז החדירו ל"שולחן ערוך" את הגהות הרמ"א, והן נכללות ונחשבות כחלק בלתי נפרד מה"שולחן ערוך". תוספות פולשניות אלה מוסיפות להרחיק עוד מדרך האמת הישרה והקדומה של רבנו הרמב"ם, מפני שלעתים די במילה אחת שדוחפים בתוך משפט כדי לשבש את ההלכה ולהטותה לכיוונים אחרים לגמרי. ולא הזכרנו את ענייני המאגיה, אשר מצאו בהגהות הרמ"א כר נוח מאד לדגור לרחוש ולהתפתח.
וזכורני רי"ש-בי"ת אשכנזי אירופי אחד שלימד בכויילל "יוקרתי" והרוויח משכורות מדושנות עונג במשך שנים רבות, אשר נהג לזעוק את זעקת ה"קוזאק הנגזל" על קארו. כלומר, הוא נהג לזעוק בהתחסדות שגזלו מיהודי אשכנז את הדת, כי השו"ע פסק, לפי הצהרתו בהקדמתו לספרו, לאורם של הרי"ף, הרמב"ם, ולהבדיל, הרוֹש, ולכן האשכנזים יצאו "מקופחים". ובכן, זה אחד מהשקרים הנכלוליים, הערמומיים והנבזיים ביותר, גם של קארו עצמו וגם של הקוזאקים הנגזלים, כי כמו שכבר אמרתי והראיתי, יותר נכון לומר שהשו"ע הוא 80 אחוז אשכנז, ואף העשרים אחוז שנותרו מהרמב"ם, רובם בהלכות שאינן נוהגות בחיי היום יום.
ויתרה מזאת! מי שמשמיט מספרו את כל יסודות המחשבה, ומחדיר במקומם יסודות מאגיים מובהקים, ואף מחליף את הלכות רבנו הטהורות במנהגי אשכנז שהנחילו לנו המינים וצאצאיהם – לא רק שאינו רמב"ם, הוא מין כעור וגמור, אויב הרמב"ם ואויב דת האמת ואויב הדעת והחכמה! והנה לפניכם דברי רבנו במי שרק מפקפק ביסודות הדת, כל-שכן במי שמוחק אותם לחלוטין מספריו, ומסיח ומדיח את עם-ישראל ללכת בדרכי החתחתים האירופיות:
"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות [וכל שכן מי שמוחק ומשמיד ומתעה את עם-ישראל אחרי השקפות מינות המנוגדות לחלוטין ליסודות דת האמת] – הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]" (הקדמת רבנו לפרק חלק).
ח. החלפת "משנה תורה" להרמב"ם
בעצם כתיבתו את ספרוֹ לאחר "משנה תורה", קארו מרחיק את עם-ישראל מדרך האמת של הרמב"ם, שהרי מדוע יש צורך עוד לספר אחרי "משנה תורה"? "אשר אין משלו עד עצם היום הזה, לפניו לא היה כמוהו, ומאז ועד עתה אין כמוהו, בסידורו, בלשונו, בדיוקו, בהיקפו, בכלילות שלמותו" (קאפח בראש מבואו לספר המדע). כלומר, בהפצתו את ספרו, קארו הקראי הסית והדיח את עם-ישראל מדרך האמת לעבר דרכי מינות ומהמוֹרים, ובמקום ספר שמדריך לדרך האמת ולכינון מקדש, הוא החדיר לעם-ישראל ספר אשר חלוּל מיסודות הדת ומנשמת אפה של דת משה, דהיינו מכל זיק של מחשבה ישרה וטהורה וכמובן מידיעת השם אל עולם.
מחיקת יסודות הדת ודרך האמת גרמו לסילוף ולעיוות דת משה ברפורמות קשות עד להפיכתה לגולם בהמי נעדר מחשבה ומעוף. דת האמת נכבלת ונאנסת על ידי יפת שאין תוכו כברו, והוא משתמש בה כקורדום לחפור בו ולמלא את תאוותו. אוי לנו שכך עלתה לנו, דת משה עוטה שחורים על גופה וחובשת מגבעות שנעשו מארנבות ומינקים טמאים על ראשה. הדת החדשה מאמצת את ההבל והסכלות, ומקדשת מלחמה כנגד כל ניצוץ של דעת ומדע, וכנגד כל זיק של השקפה אמיתית ומחשבה נכונה ומעמיקה – ועל כגון זאת בוכה הנביא ירמיה (ב, כב):
"וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה?".
וזו הסיבה שהרפורמים כל-כך מרתיחים את צאצאיו של יפת, מפני שהרפורמים מציבים מראה כנגד פניהם של האורתודוקסים, על כל עלילותיהם ומעלליהם בדת משה, על כל הרפורמות המתועבות שהם עשו בדת משה באלף השנים האחרונות, בהחריבם דברי אלהים חיים.
האם צאצאיו של יפת יעקרו את כבודם וכבוד אבותם ויודו באמת? האם הם יתנערו מן השקר ויאמרו: "אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (שם טז, יט). קרוב לוודאי שלא.
ט. הצגת ה"שולחן ערוך" כתורה מסיני
בהאדרת שמו כנביא שזוכה להתגלויות כמשה רבנו, קארו מְשַׁוֶּה להלכותיו מעמד של תורה-שבעל-פה שניתנה מפי הגבורה, שהרי הוא בגדר נביא! באמצעות תכסיס זה הוא היכה בפטיש הסכלות והמינות וחרץ את גורלם של דורות רבים – בהרחקתם מדרך האמת, ומיסוד היסודות ועמוד החכמות לידע את ה' יתעלה. וכל שוטה הוזה וסכל שמבקש להיות "גדול" הולך בדרכו של קארו הקראי, ורומז בתוך דבריו על היותו נביא או קרוב לכך, וכך מרחיק את עם-ישראל מדרכי מישרים ומחדיר את הזיותיו המאגיות ודמיונותיו הרעים לעם חכם ונבון.
ואולי שמעתם על "החוזה מלובלין" או על "המגיד ממיזריטש" או על הספר "עליות אליהו" שנכתב על החשמן מווילנא, ועוד-ועוד תכסיסים רבים אשר נוקטים בהם חכמי-יועצי-אשכנז כדי לשוות למכשפיהם מעמד של נביאים. וברור שכדי לקבל הזיות ודמיונות מאנשים שוטים שאינם אלא עובדי אלילים, מן ההכרח לשוות להם מעמד של אלוהות, כדי שלא נתייחס לדבריהם בעין ביקורתית, אלא כאל דברי אלהים חיים. שהרי אם נתייחס לדבריהם בעין ביקורתית ונבחן אותם בעין השכל, הם יתגלו כשוטים וסכלים יותר גרועים מילדים קטנים.
ואת השיטה הזו למדו חכמי-יועצי-אשכנז מן הנצרות, אשר כדי להנחיל את השקפותיה החולות, היה הכרח לשוות לנושאי הדת מעמד של בני האלהים, אשר אין להרהר ואין לבדוק ואין לעיין בדבריהם, אלא רק לקבל אותם כאילו נאמרו מפי הגבורה – שהרי כדי שהשקר והאלילות יתפשו ויקנו אחיזה מן ההכרח לכבות את מאור השכל ולהחשיך את עיני הדעת.
לאחר כתבי מאמר זה היו שטענו שהספר "מגיד מישרים" אינו שייך לקארו, ובכן, רוב ואולי כל חוקרי הקבלה וחוקרי קארו הקראי בימינו, מודים שקארו הוא זה שכתב את הספר, והנה לפניכם מסקנותיו של ורבלובסקי בספרו על קארו: "ר' יוסף קארו – בעל הלכה ומקובל":
"לסיכום כל העדויות שנסקרו בפרק זה, נדמה שעלינו לענות בהן מוחלט על השאלה האם היה לו למרן מגיד" (פרק ב, עמ' 35); "דומני שהוכחנו הן את העובדה שלמרן היה מגיד, והן את האותנטיות של הספר הנדפס בשם 'מגיד מישרים'" (פרק ג, עמ' 49).
והנה לפניכם שתי ראיות מראיותיו של ורבלובסקי בפרק ב שם:
[א] "אשר למגיד של מרן, בידינו עדות מוצקה בת הזמן [...] וכך מספר ויטאל ב'ספר החזיונות' שלו: 'בשנה י"ז ליצירה (1557) ציווה מהר"ר יוסף קארו ז"ל למורי הר' משה אלשיך בשם המלאך המגיד הדובר בו, שייזהר מאד ללמדני בכל יכולתו כי אני הוא העתיד להישאר אחריו בדור ממלא מקומו של מהר"ר יוסף קארו, וגם לי אני היה הוא ז"ל מזהירני בלימודי בשם המגיד הנזכר, והיה אומר כי חצי העולם היה מתקיים בזכות אבא מרי, בזכות התפילין המפוארים שהיה הוא כותב, וחצי העולם התקיים בזכותי' [ע"כ דברי ויטאל רודף השׁחץ והשׂררה]".
מדברי ויטאל עולה, כי המגיד של קארו היה עניין ידוע ומפורסם שאין עליו עוררין.
[ב] "וכך אנו שומעים על מרן [מפי שלומיל הטמבל דרזניץ, מחבר 'שבחי האר"י']: 'בכל פעם ופעם שהיה חוזר על המשניות בעל-פה נתגלה עליו המגיד והיו כמה בני אדם שומעים את קולו דרך הדלת והחורים שהיה אומר: שלום עליך ר' יוסף קארו, אני הוא המשנה שלימדתני. יצאתי לאלפך בינה. כמה מתפאר בך הקב"ה בישיבה של מעלה ואומר: בני יוסף, כך וכך הם מעשיו, כך וכך הם דרכיו, כך הוא שקידתו בלימודו. אשרי לו, אשרי יולדתו ואשרי היושבים בחבורתו, ואני המשנה ראיתי את מקומך שהכינו לך בגן עדן. כמה טובה גנוזה לך בגן עדן, כמה תפנוקים ועידונים הם מעותדין לך, חזק ואמץ ביראת ה', ועתה באתי לגלות סוד פלוני בסתרי תורה... וכל הדברים שגילה לי העלה אותם על ספר, וקרא אותו 'ספר המגיד' [...] והוא עצמו ישב לפני חכמתו של האר"י ז"ל ולמד ממנו סתרי תורה" וכו'.
גם ממקור זה עולה, שהתגלויות המגיד לקארו היו עניין מפורסם וידוע באותם הימים החשוכים בצפת הפגאנית והנגעלה. ואגב, גם הערצתו של הקראי להארי המזוהם מעידה על שפלותו.
סוף דבר
יידע האדם הנבון שה"שולחן ערוך" איננו מייצג במאומה את דרך האמת או את השקפת עולמו של רבנו הרמב"ם, לא בהלכה ובוודאי לא במחשבה, ומי שטוען אחרת טועה ומטעה. עלינו עוד לידע, כי קארו הקראי מזכיר את הספר "מורה הנבוכים" רק פעם אחת בכל כתביו! וגם זאת באיזו תשובה נידחת בשו"ת אבקת רוכל (וכמה מתאים לקארו הכינוי 'רוכל', דהיינו סוחר שסחר בדתנו והפכה לדת מסחר פרו-נוצרית). וכי יעלה על הדעת שמי שמזכיר רק פעם אחת את "מורה הנבוכים", שהוא נשמת אפה של דת משה, יהיה קרוב באמת לדרך האמת?
קארו גרם לדת משה נזק עצום, וייסד למעשה, יחד עם חכמי-יועצי-אשכנז, דת מינות פרו-נוצרית – דת אשר רוצצה במגפיים מסומרים את כל יסודות הדת המחשבתיים, דת אשר הפכה את תורת אלהים לקורדום חוצבים, דת אשר החדירה יסודות מאגיים להלכות מעשיות יום-יומיות, ועוד. ומי שמחדיר ענייני מאגיה ומינות ועבודה-זרה לעם-ישראל, גדול עוונו מנשוא.
ועוונו חמור שבעתיים בהתעותו שהוא נאמן לדרך האמת, לדרכו של רבנו הרמב"ם – שהרי בהצהרתו שהוא הולך בעקבות אנשי האמת ישרי-הלבב, מתרבים מאד החללים שהוא מפיל ברשת המינות שזרה. כלומר, בהצגת הִלכות "משנה תורה" בחלון הראווה קארו מתעתע: כחזיר אשר פושט את טלפיו לומר "טהור אני". ברם, ההלכות שהוא העתיק מ"משנה תורה" הינן כיסוי לשאיפתו ולמגמתו: החרבת דרך האמת שייסדו אברהם אבינו ומשה רבנו, כי מי שמוחק את כל יסודות הדת המחשבתיים, אין לדון אותו לכף זכות, ואין ספק במינותו וברשעותו – שהרי אין עוון חמור יותר מהתעיית עם-ישראל אחרי ההבל לצד הִתחזות להולך בדרך האמת. וקארו הקראי מזכיר בדרכו זו את דרכם של הנוצרים, בספחם לתנ"ך את בריתם המתועבת.
ונחתום בנבואתו של ירמיה הנביא (כג, כה–לב) על נביאי השקר:
"שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר אָמְרוּ הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי שֶׁקֶר לֵאמֹר: חָלַמְתִּי חָלָמְתִּי [=ובחלומותיהם ובשכרותם נגלו להם מגידי שקרים וכזבים]. עַד מָתַי הֲיֵשׁ בְּלֵב הַנְּבִאִים נִבְּאֵי הַשָּׁקֶר וּנְבִיאֵי תַּרְמִת לִבָּם. הַחֹשְׁבִים לְהַשְׁכִּיחַ אֶת עַמִּי שְׁמִי [=למחוק ולהשכיח את יסודות דת האמת ובראשם ידיעת ה' יתעלה וייחודו] בַּחֲלוֹמֹתָם אֲשֶׁר יְסַפְּרוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ כַּאֲשֶׁר שָׁכְחוּ אֲבוֹתָם אֶת שְׁמִי בַּבָּעַל. [...] לָכֵן הִנְנִי עַל הַנְּבִאִים נְאֻם יְיָ מְגַנְּבֵי דְבָרַי אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ. הִנְנִי עַל הַנְּבִיאִם נְאֻם יְיָ הַלֹּקְחִים לְשׁוֹנָם וַיִּנְאֲמוּ נְאֻם. הִנְנִי עַל נִבְּאֵי חֲלֹמוֹת שֶׁקֶר נְאֻם יְיָ וַיְסַפְּרוּם וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם וְאָנֹכִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְהוֹעֵיל לֹא יוֹעִילוּ לָעָם הַזֶּה נְאֻם יְיָ".