האזהרה מן הנקימה והנטירה

התורה מזהירה אותנו שלא לנקום ושלא לנטור. בעניין הנקמה לא מדובר רק באזהרה שלא להזיק לזולת בעקבות איזו נקמה שבוערת בנוקם, שהרי מי שמזיק לחברו כך נידון בדיני נזיקין וחייב להתייצב בפני בית-הדין ולשלם ולפצות את הניזק. אלא, מדובר כאן בנקמה שאין בה מעשה, כגון להימנע מלהיטיב לזולת בעקבות תחושות שנאה ונקמה, ולנקמה הזו בעיקר נתייחד הלאו של "לא תקום". כמו כן, בלאו של "לא תטור", התורה הוסיפה והזהירה אותנו לא רק שלא לממש את הנקמה, אלא גם לחדול משאיפת הנקמה ולסלקה ממחשבתנו.


ובמלים אחרות, מצוות לא תקום ולא תטור עוסקות בעיקר בטיפול בנפש האדם, במחשבותיו ובתחושותיו, ופחות בתיקון מעשֵׂי נזק יזומים וישירים ברכוש או בגוף, וכמו שפוסק רבנו בהלכות סנהדרין (יח, א): "אלו הן הלוקין [...] אבל לאו שאין בו מעשה כגון [...] נוקם ונוטר [...] – אינו לוקה". ברם, ברור שגם מי שגרם נזק לרכושו או לגופו של חברו בעקבות שאיפת נקמה יתחייב גם הוא משום נקימה ונטירה, אך במקרה כזה דינו יעבור לטיפול בית-הדין, כי בפעולות הנזק שלו הוא עובר על לאווין מפורשים נוספים, שבגינם הוא יתחייב לשלם ולפצות את הניזק (אך גם הוא לא ילקה, שאין לוקין ומשלמין). מכל מקום למדנו, שדי בעצם מחשבה רעה או בהימנעות מעשיית טוב, כדי לעבור על הלאווין של לא תיקום ולא תיטור.


ממצוות אלה נלמד כמה חשובות ונעלות לפני הקב"ה מידות האדם, כמה חשוב שליבנו יהיה זך ונקי, טהור ממחשבות שנאה נקמה ונטירה. כדי להשיג את המטרה הזו ולא לעבור על האיסורים הללו, עלינו לעבוד באופן יום-יומי על מידותינו, לדון את חברנו לכף זכות, ולהחדיר למחשבתנו כל הזמן מחשבות חיוביות על זולתנו. מי שמידותיו רעות לא רק שמערכותיו החברתיות יהיו מקולקלות והוא יזיק לעצמו ולסביבתו, הוא גם לא יצליח להכשיר את עצמו ללמוד מושכלות אשר מכשירות ומובילות לידיעת ה' ולמימוש ייעוד האדם עלי-אדמות.


א. "לֹא תִקֹּם"


נעבור עתה לעיין בהגדרת המצוות, וכֹה דברי רבנו בספר המצוות בעניין איסור הנקמה:


"והמצוה הארבע ושלוש מאות, האזהרה שהוזהרנו שלא לנקום זה מזה, והוא כגון שקדם לו איזה מעשה [כלומר שאדם אחד עשה לנו עוול כלשהו], ואז לא נחדל מלדרשו [לא נפסיק להרהר בליבנו כיצד נגמלהו רע] עד שנגמלהו כפועלו הרע, או נצערנו כמו שציער אותנו, הזהיר ה' מכך ואמר: 'לֹא תִקֹּם' [ויק' יט, יח]. ולשון ספרא: עד היכן כוחה של נקימה? אמר לו: 'השאילני מגלך', ולא השאילו. למחר אמר לו: 'השאילני קרדומך', אמר לו: 'איני משאילך כדרך שלא השאלתני מגלך', לכך נאמר: 'לֹא תִקֹּם'. ועל המשל הזה תדון בכל העניינים".


נמצא, שהאדם עובר על "לֹא תִקֹּם" ברגע שהוא מממש את שאיפתו להרע לחברו. אולם, מה שאומר רבנו: "ואז לא נחדל מלדרשו [=לא נפסיק להרהר בליבנו כיצד נגמלהו רע]", עניין זה קשור לאיסור לנטור במחשבה ובהרהור, ועל כך נלמד לקמן. מכל מקום, רבנו מזכיר כאן גם את הנטירה, כי הנקמה היא תוצאה של הנטירה, אף ששניהם איסורי תורה נפרדים.


נעבור עתה לעיין בפסקי רבנו בהלכות דעות (ז, י–יא):


"הנוקם את חברו עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לֹא תִקֹּם' [ויק' יט, יח], ואף-על-פי שאינו לוקה, דעה רעה היא עד מאד. אלא ראוי לאדם להיות מעביר על כל דברי העולם, שהכל אצל המבינים [=הנבונים] דברי הבל והבאי ואינן כדאי לנקום עליהם".


"כיצד היא הנקימה? אמר לו חברו: השאיליני קרדומך, אמר לו: איני משאילך; למחר צָרַך לשאול ממנו, אמר לו: השאילני קרדומך, אמר לו: איני משאילך כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך – הרי זה נוקם. אלא, כשיבוא לשאול ייתן בלב שלם ולא יגמול כאשר גמל לו, וכן כל כיוצא באלו. וכן אמר דוד בדעותיו הטובות: 'אִם גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי רָע' [תה' ז, ה]".


נשים לב במיוחד לדברי רבנו בהלכה י: "אלא ראוי לאדם להיות מעביר על כל דברי העולם, שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינן כדאי לנקום עליהם". על דברים אלה מעיר מָרי שם: "ובדברי רבנו יש העמקה יתרה, שלא רק על מידותיו מיבעי ליה להעביר [כלומר לוותר ולמחול על כל פגיעה והעלבה], אלא אף להתייחס לכל דברי העולם-הזה בשלילה מוחלטת, ולרחם על אותו שלא השאילוֹ ולהצטער עליו על שדעתו רעה". ובמלים אחרות, על האדם להתייחס בשלוות נפש לכל ענייני העולם-הזה, כי הכל הֲבֵל הֲבָלִים כמו שאמר קהלת. ואיני יכול שלא לתמוה על מָרי שאמר דברים אלה ועדיין נטל באיסור משכורות עתק לכיסו...


וזכורני בעת שירותי בצבא, שהיה רס"פ אחד תימני, אשר נהג להתעמר בי ולהעביד אותי בפרך תוך הטחת ביזיונות והשפלות למכביר. היה לו קל להתגדל עלי מאשר להתמודד עם החיילים המרוקאים עזי הפנים שהיו בעלי מידות רעות מאד. קרוב לשנה סבלתי ממנו, אך תמיד שתקתי וקיבלתי הכל בהכנעה ובשלוות נפש. וזאת בזכות אמי ע"ה, אשר הייתי מספר לה על אותו רס"פ אכזר ורע לבב, והיא הייתה אומרת לי שלא אכעס עליו, להיפך, היא הורתה לי לרחם עליו, כי מי שאינו מסוגל שלא להזיק ולהשפיל את זולתו הוא אדם אומלל.


לאחר כמה שנים התארחתי בשבת ברחובות, ולאחר סעודת ליל שבת יצאנו כמה חברים לבקר את התימנים החדשים שעלו אז מתימן ולראות את מנהגיהם. בדרכנו פגשנו את אותו רס"פ תימני אשר מיהר להתנצל בהתנצלות מוכנה מראש לכל אשר התעלל בהם, קיבלתי את התנצלותו בידיים קפוצות, ולסיום אף הוכחתי אותו בפני חברו: "איך היית מסוגל להתנהג באופנים כל-כך נגעלים ומרושעים?". בפגישתנו נזכרתי באמי, כי ראיתי עתה את אותו רס"פ לשעבר, לאחר שנטלו ממנו את השׂררה והגדוּלה, נפוּל פנים כאדם אבל, סובל ומתייסר ממידותיו הרעות, תועה ונחבל באפלה ונכשל למצוא את הדרך הישרה והטובה.


ואמי ע"ה נהגה תמיד לומר: "מי שעושה טוב – עושה טוב לעצמו, ומי שעושה רע – עושה רע לעצמו", וכמה נכונים אמיתיים ועמוקים דברים פשוטים אלה, והמשכילים יבינו.


ב. "וְלֹא תִטֹּר"


נמשיך עתה לאיסור הנטירה, וכֹה דברי רבנו בספר המצוות בעניין איסור הנטירה:


"והמצוה החמש ושלוש מאות, האזהרה שהוזהרנו שלא לנטור ואף-על-פי שלא ננקום, והוא שננטור [=נשמור בליבנו] את החטא שחטא לנו החוטא ונזכרנו לו, אמר יתעלה: 'לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר' [ויק' יט, יח]. ולשון ספרי: עד היכן כוחה של נטירה? אמר לו: 'השאילני מגלך' ולא השאילו, למחר אמר לו: 'השאילני קרדומך', אמר לו: 'הילך [=הא לך, קח לך], איני כמותך שלא השאלתני מגלך', לכך נאמר: 'וְלֹא תִטֹּר'".


נשים לב, כי לאיסור הנטירה יש תפקיד כפול: התפקיד הראשון, לטהר את מחשבת האדם ממחשבות רעות שיזיקו לנפשו ולגופו, ואף עלולות להרגילו ולדרדרו בסופו-של-דבר לסיגול מידות רעות אשר יגרמו לו לסבל רב, ויהיה לו קשה מאד לסלקן ולהתפטר מהן, כגון הכעס; ובדומה לדברי רבנו בעניין האיסור לקלל חרש, וכֹה דבריו בספר המצוות (לאווין שיג):


"והיה עולה בדעתנו, שכל מה שאסרה [התורה] קללת אדם מישראל, דווקא אם [הוא] היה שומע את אותה [הקללה], מחמת מה שיגיע לו מכך מן הבושה והצער, אבל קללת החרש, כיוון שאינו שומע ואינו מצטער בכך אין חטא בדבר. לפיכך השמיענו שהוא אסור והזהיר עליו, לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף בלבד, אלא הביטה גם על מצב המחרף, שהוא הוזהר שלא יעורר את נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס".


והתפקיד השני, להרחיק את האדם מלהזיק בפועל לחברו ולעורר מדנים בין בני האדם. לפי הטעם הזה, האיסור לנטור דומה לאיסור להתאוות ולחמוד, שהרי שלושתם משמשים למעשה כגדרים לאיסורים אחֵרים, וכמו שפוסק רבנו בהלכות גזילה ואבידה (א, יא–יב):


"התאווה מביאה לידי חימוד, והחימוד מביא לידי גזל, שאם לא רצו הבעלים למכור אף-על-פי שהִרבה להם בדמים והפציר ברֵעים, יבוא לידי גזל שנאמר: 'וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ' [מי' ב, ב]. ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו מלגזול יבוא לידי שפיכות דמים, צא ולמד ממעשה אחאב ונבות. הא למדת, שהמתאווה עובר בלאו אחד, והקונה דבר שהִתאווה בהפצר שהפציר בבעלים או בבקשה מהם עובר בשני לאווין, לכך נאמר: 'לֹא תַחְמֹד' [שמ' כ, יג], 'וְלֹא תִתְאַוֶּה' [דב' ה, יז], ואם גזל עבר בשלושה לאווין".


נעבור עתה לעיין בפסק רבנו בהלכות דעות (ז, יב) בעניין הנטירה:


"וכן כל הנוטר לאחד מישראל עובר בלא תעשה, שנאמר: 'וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ' [ויק' יט, יח]. כיצד? ראובן שאמר לשמעון שְׂכוֹר לי בית זה, או השאיליני שור זה, ולא רצה שמעון. לימים, צָרַך שמעון לראובן לשאול ממנו או לשכור, ואמר לו ראובן: הא לך, הריני משאילך ואיני כמותך, ולא אשלם לך כמעשיך. העושה כזה עבר ב'לא תטור', אלא ימחה הדבר מליבו ולא יִטְּרֶנּוּ, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו שמא יבוא לנקום. לפיכך הקפידה תורה על הנטירה עד שימחה העוון מליבו ולא יזכרנו, וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה ישוב הארץ ומשאן ומתנן של בני אדם זה-עם-זה".


במורה (ג, לה; ג, לח), רבנו מתאר בקצרה את חשיבות המצוות הללו ומטרתן, וכֹה דבריו:


"הקבוצה השלישית כוללת את המצוות התלויות בהכשרת המידות, והם אשר מנינום בהלכות דעות. וידוע כי במידות הטובות יהיו תקינים יחסי בני אדם וקיבוציהם, אשר זה הכרחי לסדירות מצבי בני אדם" (ג, לה); "המצוות אשר כללה אותן הקבוצה השלישית הם אשר מנינום בהלכות דעות, וכולן תועלתן פשוטה וברורה, לפי שכולן מידות שבהן יתוקן מצב החברות בין בני אדם. וזה ברור עד כדי שאיני צריך להאריך בו. ודע שגם במקצת מצוות, יש אשר הכוונה בה הקניית מידה מועילה, ואף-על-פי שהיא מעשה מסוים, וחושבים בה שהיא גזירת הכתוב ללא תכלית, ואנחנו נבארן אחת-אחת במקומותיהן. אבל אותם אשר מנינום בהלכות דעות, הן כולן מבואר בהן שהכוונה בהן השגת אותן המידות הנעלות" (ג, לח).


מכל זאת נלמד, עד כמה חשוב לפני ה' יתעלה שנלך בדרכי המידות הטובות, וכמה חשוב לפניו שנהיה טובים איש עם רעהו, וכמה תקינות חיי החברה חשובה ואף הכרחית לעבודת ה', לידיעתו, להתרוממות למעלת עם חכם ונבון, ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.


ג. "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט"


חשוב לזכור כי יש אשר חובה לשנוא אותם לנטור להם ולנקום בהם, כגון הרשעים, והבועטים בתוכחה בדברי שמים, ומחללי שם שמים, והמינים, וצאצאי המינים אשר מתעקשים ללכת בדרכי אבותיהם הרעים, ראו מאמריי: "אהבת הרֵעים ושנאת הרשעים", "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך", "ודישתמש בתגא – חלף" (חלקים א, ב, ג, ד), "וכל המינים כרגע יאבדו"; ועוד. ויש עוד יוצא דופן אחד, מי שביזה תלמיד חכמים בפרהסיה, תלמיד החכמים מצֻווה לנטור לו ולנקום בו כנחש, וכמו שאומר רבנו בסוף הלכות תלמוד תורה: "אבל תלמיד חכמים שביזהו או חירפו אדם בפרהסיה – אסור לו למחול על כבודו. ואם מחל – נענש, שזה ביזיון תורה. אלא, נוקם ונוטר הרבה כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו".


נסיים פרק זה בעניין חובת שנאת עובדי האלילים, וכֹה דברי רבנו במורה (א, נד):


"התבונן נא בפסוקי התורה כאשר ציווה להשמיד שבעה עממים, ואמר: 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז], סמך לכך מיד, ואמר: 'לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַייָ אֱלֹהֵיכֶם' [דב' כ, יח], אמר, אל תחשוב כי זו אכזריות או שאיפת נקמה, אלא היא פעולה שמחייבת אותה המחשבה האנושית, לסלק כל מי שסטה מדרכי הצדק, ולפנות כל המעצורים המעכבים מלהגיע אל השלמות שהיא השגתו יתעלה".


"הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי" (תה' קלט, כא–כב).


סוף דבר


נחתום מאמר זה בהלכה חשובה מהלכות תשובה (ב, יד):


"אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהיה נוח לִרְצוֹת [=להתרצות ולהתפייס] וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול – מוחל בלב שלם ובנפש חפצה. ואפילו הֵצֵר לו וחטא לו הרבה – לא יקום ולא יטור. וזה הוא דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. אבל הגויים ערלי לב אינן כן, אלא 'וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח' [עמ' א, יא], וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו: 'וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה' [ש"ב כא, ב]".


נמצא, שאם אדם הצר והרע לנו, אסור לנו לנקום ולנטור לו בליבנו, ואת זה כבר למדנו בפרקים לעיל. ברם, בהלכה הזו למדנו יותר מכך, אם הוא מבקש מאיתנו סליחה ומחילה אמיתית, ושב בתשובה ומצטער בלב שלם על מעלליו ותעלוליו, עלינו למחול לו בלב שלם ובנפש חפצה, ואפילו אם הוא הצר והרע וחטא לנו הרבה, חובה עלינו להתפייס ולהתייחס אליו מעתה ואילך באהבה ובידידות, וזו לעניות דעתי התוספת של הלכות תשובה.


"לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (תה' נא, יב).

29 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!