כאמור בחלק הראשון, הרמב"ם הקדיש את הפרק החמישי בהלכות דעות ללימוד על דרכי ההתנהגות וההתנהלות הנכונים והראויים לתלמידי החכמים. בהלכה הראשונה בפרק, רבנו מפרט את העניינים אשר נוגעים לתלמידי החכמים ואשר בהם הוא יעסוק בהִלכות פרק זה, והם: אופני אכילתם, שתייתם, בעילתם, עשיית צרכיהם, דיבורם, הילוכם, מלבושם, כלכול דבריהם, ומשאם ומתנם. לדעת רבנו, כל אופני ההתנהגות הללו צריכים להיות אצל תלמיד החכמים "נאים ומתוקנים ביותר", ובמהלך הפרק רבנו מפרט ומבאר כל אחד מהם.
וכך פוסק רבנו בהלכות דעות (ה, א):
"כשם שהחכם ניכר בחוכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהן משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו: במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית-צרכיו ובדיבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול-דבריו ובמשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר".
נמצא, שהחוכמה והמידות המשובחות צריכות לבוא לידי ביטוי בשלל אופני התנהגות והתנהלות, ובמלים אחרות, תלמידי החכמים מחויבים שחוכמתם ומידותיהם יבואו לידי ביטוי באורחות חייהם המעשיים. בחלק הקודם עסקנו בחמש ההלכות הראשונות בפרק הנדון, אשר בהן רבנו מבאר את אופני אכילתו ושתייתו של תלמיד החכמים, ובחלק הזה נדון בארבע ההלכות הבאות אשר עוסקות בגדרי הצניעות של חיי האישות וקיום המין.
א. לא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול
הכלל המרכזי בגדרי הקדושה והצניעות אשר נוגעים לחיי האישות של תלמידי החכמים, הוא שהם לא יהיו "מצויים אצל נשותיהם כתרנגולין" כלשונו של רבנו, וכלשונם של חז"ל במסכת ברכות (כב ע"א): "שלא יהו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהם כתרנגולין". ברם, אין זה הכלל היחיד וכפי שעוד נראה להלן, וכֹה דברי רבנו בהלכות דעות (ה, ו):
"אף-על-פי שאשתו של אדם מותרת לו תמיד, ראוי לו לתלמיד חכמים שינהיג עצמו בקדושה, ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול, אלא מלילי שבת ללילי שבת אם יש בו כוח. וכשהוא מספר עמה לא יספר לא בתחילת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלא, ולא בסוף הלילה כשהוא רעב, אלא באמצע הלילה כשיתאכל המזון שבמעיו".
רבנו פותח את ההלכה בהוראה כללית לתלמידי החכמים לנהוג בקדושה בחיי האישות, והביטויים המעשיים של הקדושה הזו הם ההוראות המעשיות שרבנו יפרט בארבע ההלכות שבהן נדון בחלק זה, והראשונה והחשובה שבהן היא שלא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול. ברם, הוראה זו לא נאמרה רק לתלמידי החכמים אלא לכל אדם באשר הוא אדם, וכך פוסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (כא, יב):
"אין דעת חכמים נוחה ממי שהוא מרבה בתשמיש המיטה ויהיה מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול. ופגום הוא עד מאד, ומעשה בורים, אלא כל הממעט בתשמיש משובח. והוא שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו. ולא תקנו בראשונה לבעלי קריין שלא יקראו בתורה עד שיטבולו – אלא כדי למעט בתשמיש המיטה".
וההבדל בין תלמידי החכמים לבין עמי הארצות, שבהלכה הנוגעת לתלמידי החכמים רבנו מוסיף: "אלא מלילי שבת ללילי שבת אם יש בו כוח", כלומר יותר מזה לא ראוי לתלמידי החכמים, ולעומת זאת אצל עמי הארצות רבנו פוסק באופן כללי: "אלא כל הממעט בתשמיש משובח". עוד נראה לי, כי בשל עוצמתה של תאוות קיום המין, חז"ל ורבנו שילבו גם בהלכה לתלמידי החכמים את דימוי התרנגולים כדי לחזק את ההרחקה מריבוי בתשמיש.
נעבור עתה לעניין שמירת הקדושה שרבנו מזכיר בראש ההלכה הנדונה (הלכות דעות ה, ו): "ראוי לו לתלמיד חכמים שינהיג עצמו בקדושה". שמירת הקדושה הזו האמורה לתלמידי החכמים נזכרה גם בהלכות איסורי ביאה (כא, י) ושם רבנו מפנה לארבע ההלכות מהלכות דעות (ה, ו–ט) הנדונות במאמר זה, והנה דבריו שם (כא, י):
"אשתו של אדם מותרת היא לו. לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל איבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה בין דרך איברים. ואף-על-פי-כן [=ומכאן רבנו מפרט את הרצוי והמתבקש מתלמידי החכמים] מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות, ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות".
מָרי מוסיף שם ביאור קצר וזה לשונו:
"ודברי רבנו ברורים [...] שאין שום איסור או נדנוד עבירה לנשק בכל איבר שירצה ולמשמש בכל איבר שירצה [...]. גם מה שרבנו קורא 'משכב הפוך' כלומר הוא למטה והיא למעלה אין בדבר שום עבירה. אך ברור שכל חריגה מדרך העולם יש בה חוסר צניעות ושלהוב יצרים, שאינן ממידות זרע אברהם אשר ממידותיו נפש שפלה [=מידת הפרישות]".
נחזור להלכה מהלכות דעות (ה, ו) שאנו דנים בה, רבנו קובע בה כי ראוי לתלמידי החכמים לקיים חיי אישות עם נשותיהם "מלילי שבת ללילי שבת אם יש בו כוח", דהיינו פעם אחת בשבוע. כמו כן, נראה שאין האדם מצֻווה במצות עונה אלא-אם-כן יש לו כוח לקיימה, וכמו שאומר מָרי בפירושו שם (עמ' קצז): "הרי שגם עונה האמורה בתורה מותנית אם יש לו כוח". רבנו חוזר על הפסק הזה גם בהלכות אישות (יד, ד), וכֹה דבריו: "תלמידי חכמים עונתן פעם אחת בשבת, מפני שתלמוד תורה מיתש כוחן. ודרך תלמידי חכמים לשמש מיטתם מלילי שבת לילי שבת". ובהלכות שבת (ל, יד) רבנו מוסיף: "תשמיש המטה מעונג שבת הוא. לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים מלילי שבת ללילי שבת", ומוסיף מָרי בעניין זה בהלכות אישות (יד, ד): "וברור שזה גם נגד הקראים האוסרים תשמיש המטה בשבת".
ומדברי מָרי הללו אנחנו למדים על חשיבות המלחמה הבלתי-מתפשרת בהשקפות הרעות, וזו מטרתה המרכזית של התורה, ולכן אומר רבנו במורה (ג, לז): "מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה". ורק לאחר סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה וגרורותיה ניתן לידע את ה' יתעלה ולעבדו באמת ובלבב שלם.
נחזור להלכות דעות, בשונה מן ההוראות אשר עוסקות בענייני פרישות, ההוראה שבה רבנו חותם את ההלכה בהלכות דעות (ה, ו) בעניין הזמן המתאים לחזר אחר האשה ולהיות עמה – זו אינה עוסקת בענייני פרישות לעניות דעתי, אלא בענייני בריאות, וכמו שעולה באופן די ברור מן ההלכה: "וכשהוא מספר עמה לא יספר לא בתחילת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלא, ולא בסוף הלילה כשהוא רעב, אלא באמצע הלילה כשיתאכל המזון שבמעיו" – כלומר הזמן המתאים ביותר מבחינה בריאותית הוא בסמוך לאחר שהמזון התאכל.
המקור לפסקו הזה של רבנו הוא בגמרא נדרים (כ ע"א–ע"ב), והנה לשון התלמוד שם:
"[א] אְמַר רבי יוחנן בן דהבאי, ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת: חיגרין מפני מה הויין? מפני שהופכים את שולחנם; אילמים מפני מה הויין? מפני שמנשקים באותו מקום; חרשים מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש; סוֹמין מפני מה הויין? מפני שמסתכלים באותו מקום. [ב] ורמינהי, שאלו את אימא שלום: מפני מה בנייך יְפֵיפִין בַּיותר? אמרה להם: אינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה כמי שכפאו שד. ואמרתי לו [לבעלה, ר' אליעזר] מה טעם? אמר לי, כדי שלא אתן את עיניי באשה אחרת, ונמצאו בניו באין לידי ממזרות".
ונראה ברור שרבנו סבר שיש ללמוד מדברי ר' יוחנן בן דהבאי עניינים מוסריים בלבד, שהרי אין שום הוכחה מדעית לכך שפעולות מסוימות בזמן התשמיש גורמות למומים מולדים, וכן ברור כשמש שאין שום חשש ואפילו לספק ממזרות ממחשבה על אשה אחרת. לפיכך חכמים דחו את דברי יוחנן בן דהבאי מן ההלכה: "אמרו חכמים: אין הלכה כיוחנן בן דהבאי", וכן בשום מקום הם לא פסקו שמי שמהרהר באשה אחרת בניו ספק ממזרים. ויתרה מזאת, השד שנזכר בסוף הסוגיה רומז שמדובר בדברים אשר פשוטם נוטה להזיות, וכבר ביארתי את עניין "מי שכפאו שד" במאמרי: "אמונתו של רש"י בשדים – חלק יא".
זאת ועוד, בגמרא נאמר במפורש שהמלאכים שיוחנן בן דהבאי הזכיר אינם מלאכי השרת, אלא מדובר במשל לחכמים. ונראה לי שחכמים אמרו את המאמר הזה מתוך כוונה מדרשית ומוסרית בלבד, ואילו יוחנן בן דהבאי שגה והבין את הדברים כפשוטם. וכבר מצאנו גם מחכמי התלמוד הזוטרים שנטו אחר ההזיות, כמו ר' מתיא בן חרש אשר התיר למי שנשכו כלב שוטה, לאכול מחצר כבדו של הכלב השוטה הזה ביום הכיפורים, ודחו חכמים את דבריו.
נמצא אפוא, שיש ללמוד את דבריו הדחויים של יוחנן בן דהבאי וכן את דבריו של ר' אליעזר לאור היבטיהם המדרשיים והמוסריים בלבד, מעין דרשות מוסריות אשר נועדו לחזק את שמירת דרכי המוסר וקדושת חיי האישות. לפיכך רבנו פוסק להלכה רק את העניינים המציאותיים אשר נוגעים לשמירת הבריאות לתלמידי החכמים, כלומר הוא מתעלם מרוב הדרשות ופוסק שהסיבה שיש לקיים את העונה באמצע הלילה היא: "כשיתאכל המזון שבמעיו", כלומר במצב הגופני הבריא המאוזן והחזק ביותר, לא שבע ולא רעב.
ברם, מפרשי רבנו "קדושי העליון" רחקו מהדרך הישרה ובחרו במדרון ההזיות, לדוגמה, הרי"ק רודף השלמונים בחיבורו "כסף משנה", לאחר שהוא מצטט את דבריה של אמא שלום, הוא אומר כך: "וסובר רבנו שהטעם הוא לפי שבתחילת הלילה הוא שבע, והולד יהיה נוצר מזרע הבא ממוֹתרים עבים ויהיה עב השכל אטום הלב. ובסוף הלילה הוא רעב ויהיה הולד חלוש ביותר". ולהבנתי מדובר בהזיה אחת גדולה, וחמור מאד שהרי"ק ייחס לרבנו הזיה פרימיטיבית. וזכורני שראיתי את ההזיות הללו ודומות לה ועוד רבות אחרות, בספר "עששית הנפט" אשר התימנים קוראים מדי שבת לאחר המוסף, וצר לי על אחיי יהודי תימן אשר מתעקשים שלא להשתחרר מייסורי הזיותיהם המאגיות הגלותיות.
ואיני יודע איך הרי"ק העז לייחס לרבנו הזיה כזו, ובמיוחד לאחר שרבנו אומר במפורש: "לא בתחילת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלא, ולא בסוף הלילה כשהוא רעב, אלא באמצע הלילה כשיתאכל המזון שבמעיו", האם לא ברור מדברי רבנו שמדובר בעניין בריאותי נטו? והיכן רבנו מזכיר או אפילו רומז לעניין איכות הולד? ולכל היותר היה עליו להביא את הדברים בשם עצמו ולא להחליט שזוהי סברתו של רבנו, שהרי כך הוא אומר בתחילת דבריו: "וסובר רבנו" וכו'. וייחוס סברה כזו לרבנו מעידה על ריחוק עצום מהבנת דרכו הטהורה.
אמנם, הרי"ק אומר בסוף דבריו דבר נכון: "מלבד שבדרך רפואה גם על הרעב גם על השבע יזיק לבועל", וזה הוא הטעם האמתי שעולה מדברי רבנו. וזו היא דרכו של הרי"ק, לערב הזיות יחד עם דברי אמת (וכאן הוא אף קובע את ההזיה כטעם המרכזי, ואת הטעם המרכזי ההגיוני הוא קובע כטעם שולי) ולכן חיבוריו כל-כך הפכפכים ומסוכנים, כי הוא למעשה מכשיר בדרך זו הזיות רבות והשקפות רעועות ביותר. ועדיף היה שלא היה אומר דברי אמת כלל, כי אז היה הרבה יותר קל להכיר בסכלותו ולבערו מקרבנו ולטהר את מחשבותינו מהזיותיו.
הזיה נוספת מצאנו בפירוש "הגהות מיימוניות" אשר הביא את טעם בעלי התוספות, או יותר נכון בעלי ההזיות. הסכלים הללו סברו שהטעם שאין לשמש בתחילת הלילה הוא שמא יהרהר באשה שראה או שמע בסוף היום, והטעם שאין לשמש בסוף הלילה הוא שמא יהרהר באשה שהוא שומע את קולה עתה כי רבים כבר התעוררו ומדברים ביניהם. ואיני יודע מהי השוטות הזו? וכי תלמידי החכמים אינם מסוגלים למנוע את עצמם מלהרהר באשה אחרת? ואם האיש הגיע לביתו באמצע הלילה אז נאסור עליו לשמש את מיטתו שמא יהרהר באיזו אישה שראה? ובכלל, וכי תלמידי החכמים האמיתיים נפתים בקלות להרהר בנשים שהם רואים? זאת ועוד, וכי יעלה על הדעת שהאדם ישמע קולות של נשים זרות לפנות בוקר? ואם מדובר בבנות המשפחה, וכי יעלה על הדעת שתלמיד החכמים יהרהר בעריות? כמו כן, מדוע נאמרה חומרה זו כביכול באופן כללי ללא הסתייגות אם החכם היה בביתו או בא מבחוץ? שהרי אם החכם שהה בביתו במשך כל היום כולו עם אשתו – אין שום חשש להרהור!
ושגיאתם של בעלי ההזיות נובעת מהבנה משובשת של דברי אמא שלום שהובאו לעיל: "אינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה כמי שכפאו שד. ואמרתי לו מה טעם? אמר לי, כדי שלא אתן את עיניי באשה אחרת, ונמצאו בניו באין לידי ממזרות". ונראה לי ברור, שמטרתו של ר' אליעזר בנקיטת שני ענייני הפרישות האחרונים שנזכרו היא למנוע התלהטות יצרים בחיי האישות, כי התלהטות היצרים אפילו במה שמותר לאדם עלולה לדרדרו לתת עיניו באשה אחרת, כלומר לנטות אחר יצרו ולתור אחר אשה זרה. והשתוקקות לאשה זרה במחשבה הייתה חמורה בעיניו של ר' אליעזר החסיד כאילו מדובר באיסורי עריות. וכל מטרתו הייתה להציל את החכמים מלהילכד בהרהורים אחר אשה זרה נכריה אמריה החליקה. ובדומה למה שהורו לנו חכמים: "הרהורי עבירה קשין מעבירה" (יומא כט ע"א).
ברם, לאור טעמו ההגיוני של רבנו נראה, כי שאלתה של אמא שלום לר' אליעזר לא נסובה על העניין הראשון שתואר בו ר' אליעזר והוא: "אינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה", מכיוון שהוא עניין בריאותי פשוט וברור. ושאלתה נסובה אפוא אך ורק על שני העניינים האחרונים שבהם תואר ר' אליעזר, שהם תמוהים ואינם מובנים לכאורה: "וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה כמי שכפאו שד". ובמלים אחרות, שאלתה של אמא שלום הייתה רק על אופני התשמיש ולא על זמן התשמיש.
ברם, בעלי ההזיות ההולכים בדרכי המינים וצאצאיהם, לא רק שלא הבינו את ההבחנה שבין אופני התשמיש לזמן התשמיש, חמור מכך, הם לא הבינו כלל את מטרתו של ר' אליעזר, וסברו שיש להבין את כל דבריו כפשוטם! וכדי ליישב את פשט הדברים הם החליטו שמדובר בראייה או בשמיעת אשה בסמוך או במהלך התשמיש ואף העלו על דעתם שזו עלולה לדרדר את החכם להרהורי זימה ותועבה, ולא הבינו שר' אליעזר מזהיר מהתלהטות היצרים בחיי האישות. כלומר, אם חיי האישות אינם בקדושה, האדם עלול לתור אחרי לבבו ועיניו ולהילכד במחשבתו באשה זרה, ומחשבתו עלולה אף לדרדרו להילכד בה גם במעשה. ובמלים אחרות, מטרתו של ר' אליעזר הייתה להציל את תלמידי החכמים מלזהם את מחשבתם!
אולם כאמור, בעלי ההזיות החליטו, שר' אליעזר לא סיפר עם אשתו בתחילת הלילה בגלל שהוא ראה או שמע אשה לפני-כן והוא חשש שמא יהרהר בה, ועוד החליטו, שר' אליעזר לא סיפר עם אשתו בסוף הלילה בגלל הקולות ששומעים לפנות בוקר, שמא יהיו בהם קולות של נשים ואלה יגרמו לו להרהר בהן. וכאמור, תפישתם הינה הזיה מוחלטת, ואף הוצאת-שם-רע על החכמים ותלמידיהם כאילו ראייה או שמיעה בעלמא עלולה לגרום להם להפנות עורף להלכה שפסקו חז"ל לכל אדם ואפילו לפשוטים ביותר, וכֹה דברי רבנו בהלכות איסורי ביאה (כא, יג): "וכן אסרו חכמים שלא ישמש אדם מיטתו ולבו מחשב באשה אחרת".
ועיינתי בגמרא בנדרים שם, ומצאתי עוד כמה הזיות מבישות מבית מדרשם של צאצאי המינים, והנה כמה מהן לפניכם: "חיגרים מפני שהופכים שולחנם – פירוש, שמשמשים מיטותם שלא כדרכם ולפי שמשנים תשמישן בדבר התלוי בירכיים אף בניהם לוקים בירכיים, הר"י; מפני שמנשקים באותו מקום – ולכך לוקים הוולדות בפיהם; מפני שמספרים בשעת תשמיש – שיש להם לשמש בהצנע והם משמיעים קולם לכך נעשים הוולדות חרשים". וכאשר אני קורא פירושים פשטניים פרימיטיביים כאלה אני מבין מדוע בחורי הישיבות היהירים פשוט מטומטמים – רק עם סכל ונבל. ואגב, פירושם האחרון ל"מספרים בשעת תשמיש" שמדובר באלה אשר "משמיעים את קולם" בעת התשמיש הוא סכלות מוחלטת, שהרי "מספרים" אינו השמעת קולות זימה רמים עד שהשכנים שומעים, אלא לחישת דברי הבאי לא צנועים בין האיש לאשתו, וכמו שנלמד בפרק הבא, שאפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו בשעת תשמיש עתיד ליתן עליה את הדין.
כמו כן, כמו שאמרנו לעיל, לא יעלה על הדעת שפעולות חסרות צניעות מסוימות עלולות לגרום למומים מולדים! והיה לבעלי ההזיות לשתוק במקום שהם אינם מבינים. זאת ועוד, ברור כשמש למי שלא עיקם וזיהם את מחשבתו בהזיות, שכל מטרת המאמרים המדרשיים הללו היא לעורר את האדם לקיים את חיי האישות בקדושה ובצניעות, וכמו שראינו ועוד נראה ביטויים מעשיים לכך בהמשך. ומי שזוכה לקיים אורח חיים של קדושה וצניעות זוכה לשמש דוגמה ומופת לבניו ובנותיו, וזוכה גם לעזר אלהי שבניו ובנותיו ייקחו ממנו מוסר ויילכו בדרכיו הטובים והישרים. ולכן אין להבין את הדברים כפשוטם ולסבור שאדם אשר עשה מעשה אחד מסוים כבר נגזר עליו משמים עונש כזה או אחר, וזו סכלות שאין כדוגמתה אשר מחריבה את יסודות הדת – שהרי אם אדם פשוט שגה בענייני הצניעות אשר תלמידי החכמים מחויבים בהם, לא יעלה על הדעת שהוא ייענש בעונשים כל-כך חמורים.
ואגב, תימה על מָרי שהביא את פירושי הנבובים הללו בתוך ספרו, ומילא להביא את דברי האמת שבהם, אבל מדוע גם את התבן? ועוד מבלי להעיר מאומה כאילו מדובר בדברי אלהים חיים? האם לא ראוי להדריך את תלמידי הרמב"ם ליַשרות המחשבה? ואני מתחיל לחשוב שמא צדק אותו פרופ' באוניברסיטה אשר מתח ביקורת על מָרי על-כך שהוא ניפח את חיבורו בכל פירושי העלובים הללו כאילו הוא בעצמו כתבם. שהרי מי שמתבונן במהדורתו של מָרי מתרשם ומתפלא על גודל החיבור ועל מספר כרכיו עבי הכרס, בעוד שדברי מָרי בהם הינם מועטים ביותר, וכבר היה תלמיד אשר כנס את כל דברי מָרי לספר אחד.
ב. לא להקל ראש ביותר
בהמשך הפרק החמישי של הלכות דעות, רבנו מלמד את הכלל השני לקיום חיי אישות בקדושה ובטהרה, וכך רבנו פוסק שם (ה, ז):
"ולא יקל ראשו ביותר, ולא ינבל פיו בדברי הבאי [=דברי שטות תאווה וזימה] ואפילו בינו לבינה [=ואפילו בעניינים שנוגעים להם]. הרי הוא אומר בקבלה: 'וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ' [עמ' ד, יג], אמרו חכמים: אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין".
מקורו של רבנו הוא במסכת חגיגה (ה ע"ב), שם אומר רב: "אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה". כלומר, אם האדם מפריז בדברי השחוק והריצוי לאשתו בשעת תשמיש, יש עליו עוון בכך, וכמו שרבנו פוסק לעיל: "ולא יקל ראשו ביותר". אולם, רש"י פירש שם: "שיחה יתירה – דברי שחוק שלפני תשמיש", כלומר לפי רש"י אסור לשחוק עם האשה כלל בשעת תשמיש. והסכל הזה לא הבין שמותר ואף מצוה לשחוק עם האשה, וכמו שנלמד להלן. כלומר, לא מדובר בגמרא בדברי שחוק, אלא ב"שיחה יתירה" דווקא, כלומר בהפרזה בדברי שחוק אשר עלולים להתדרדר לנבלות פה ולדברי זימה.
ותימה על מָרי אשר הפנה בפירושו למסכת חגיגה והוסיף מבלי להעיר מאומה: "ופירש רש"י דברי שחוק שלפני תשמיש". ובאופן כללי תמוה מאד איך הוא לא הבחין במינותו של רש"י, ובאופן פרטני תמוה מדוע הוא מפרש את דברי רבנו ומביא להם מקור מדברי רש"י, אשר אינם נכונים, אינם תואמים את התלמוד ואף מובילים להלכה שגויה, שהרי רבנו קובע בהלכה הבאה במפורש: "יספר עמה וישחק עמה מעט כדי שתתיישב נפשו".
ואוי לך מָרי שנטלת שכר מופלג בעבור פסיקת דינים ונתעוורת מן האמת. ואוי ואבוי לך שגרמת לתלמידים רבים ללכת בדרכי החוצבים בחשבם שהנך שלם כמלאכים.
ג. ויבעול בבושה ולא בעזות
רבנו ממשיך לבאר בהלכותיו את הביטויים המעשיים לקיום חיי אישות בקדושה, וכֹה דבריו בהלכות דעות (ה, ח):
"ולא יהיו שניהם שיכורים, ולא עצלנים, ולא עצבנים, ולא אחד מהן. ולא תהיה ישנה. ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה, אלא ברצון שניהם ובשמחתם, יספר מעט וישחק עמה מעט כדי שתתיישב נפשו. ויבעול בבושה ולא בעזות, ויפרוש מיד".
הכלל הראשון הוא, שאסור לתלמיד החכמים לחיות עם אשתו כאשר הוא או אשתו שיכורים או עצלנים או עצבניים, ובמלים אחרות, חובה על תלמיד החכמים לחיות עם אשתו מתוך יישוב הדעת ומתוך כבוד הדדי ומתוך סבלנות ומתינות. וישנה הלכה דומה לה בהלכות איסורי ביאה (כא, יג) אשר נועדה לכל בני האדם: "ולא יבעול מתוך שכרות, ולא מתוך מריבה, ולא מתוך שנאה". ונראה שאסור לתלמיד החכמים לבוא אל אשתו אפילו אם רק היא שיכורה, ואפילו אם הם עצבניים על דבר אחר ולא זה על זה. ואין צורך להורות לתלמידי החכמים "ולא מתוך שנאה" כי מהם נדרש יותר מכך: "ברצון שניהם ובשמחתם".
הכלל השני הוא שאשתו של תלמיד החכמים לא תהיה ישנה, שהרי רק מתוך הכרה ומודעות ניתן לקיים חיי אישות ביישוב הדעת וכבוד הדדי, וכן לטפח את הקרבה והאהבה שבין האיש לאשתו.
הכלל השלישי הוא "שלא יאנוס אותה והיא אינה רוצה", ואין כוונת רבנו בזה שאסור לתלמיד החכמים לאנוס את אשתו בעל כורחה, שהרי אסור לכל אדם לאנוס את אשתו בעל כורחה, אלא כוונתו שאפילו אם היא אינה רוצה, לא יטריח עליה בדברים עד שתסכים לשמש עמו, וכמו שנאמר במסכת עירובין (ק ע"א): "אסור לאדם שיכוף את אשתו לדבר מצוה". ובהלכות איסורי ביאה (כא, יב) רבנו פוסק באופן כללי שאסור לאדם לאנוס את אשתו בעל כורחה, וכֹה דברי רבנו: "ולא יבוא עליה בעל כרחה והיא יראה ממנו".
הכלל הרביעי הוא לקיים חיי אישות "ברצון שניהם ובשמחתם", כי כמו שכבר אמרנו לעיל, רק בדרך זו חיי האישות יסייעו לטפח את יחסי האהבה והקרבה שבין האיש לאשתו.
הכלל החמישי נוגע בפן המעשי של קיום חיי האישות: "יספר מעט וישחק עמה מעט כדי שתתיישב נפשו". כלומר, מטרתה המרכזית של השיחה עם האשה בסמוך לתשמיש היא כדי לשכך את תאוותו וכדי שלא יבוא אל אשתו בחיפזון בבהילות ובלהיטות, אלא ביישוב הדעת ובמתינות, וכמו שמָרי מסביר שם: "כדי שתתיישב נפשו ויעשה מעשיו לשם המטרה, כלומר לפריה ורביה או לקיום עונתה, ולא למילוי תאוותו בעת להיטותו".
בעניין הלכה זו מָרי מתייחס למאמר התלמוד בחגיגה (ה ע"ב) שאת ראשיתו הבאנו לעיל, והנה הוא לפניכם במלואו:
"אמר רב: אפילו שיחה קלה [לפנינו בדפוס ווילנא: שיחה יתרה] שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה. איני? והא רב כהנא הוה גני תותי פורייה דרב, ושמעיה דסח וְצִחַק ועשה צרכיו, אמר: דמי פומיה דרב כמאן דלא טעים ליה תבשילא, אמר ליה: כהנא, פוֹק, לאו אורח ארעא! לא קשיא, כאן דצריך לרצויה, הא דלא צריך לרצויה".
מסופר על רב כהנא שהתחבא מתחת מיטתו של רב ושמע שהוא הקל ראשו יותר מדי בשעת תשמיש. במהלך המעשה העיר רב כהנא לרב, וכוונתו בדבריו הייתה לומר לו ששיחתו של רב עם אשתו הייתה מהולה בדברי תאווה שאינם ראויים לחכמים. ולאחר שרב גער בתלמידו שהתחבא תחת מיטתו, מסבירים בתלמוד שאין קושי ממעשה רב, כי מדובר במקרה יוצא-דופן שבו הוא היה צריך לרצותה באופן מיוחד. אך במקום שאין צורך לרצות את האשה באופן מיוחד, אין להפריז בדברי שחוק עם האשה סמוך לתשמיש.
וכך מסביר גם מָרי בפרשו שם את הקטע הזה בגמרא:
"לא הביא רבנו אלא דרשה דרב בחגיגה, ולא מעשה דרב, דההוא יוצא מן הכלל היה, שהרי תמה רב כהנא על הפרזתו ואמר: 'דאמי פומיה דמר כמאן דלא טעים תבשילא', ולפיכך הוצרך התלמוד לפרש הצורך באותה ההפרזה [...] ואמר שהייתה כעוסה וצריך לרצותה, ומקרה בודד לא הביאו רבנו [...] וכדי להוציא מידי מעשה דרב הגביל בכפל המלים 'מעט'".
כלומר, רבנו חוזר פעמיים על המלה "מעט": "יספר מעט וישחק עמה מעט", כדי להדגיש שמעשה רב היה מעשה חריג ויוצא-דופן ולכן לא ראוי לתלמידי החכמים לנהוג כמותו, אלא עליהם למעט בשחוק עם האשה בסמוך לתשמיש. ורבנו גם מוסיף, שכל מטרת השחוק הוא שתתיישב עליו נפשו ויקיים חיי אישות מתוך מחשבת מצוה ולא מתוך להיטות בהמית.
אולם, היו מחכמי-יועצי-אשכנז אשר לא הבינו את כוונת התלמוד, כמו הרא"ש, אשר סבר שמטרת השיחה עם האשה בסמוך לתשמיש היא כדי להגביר את תאוותו. וכל פעם אני נדהם מחדש כיצד אנשים אשר לא הבינו אפילו דברים פשוטים וברורים, ואף עיקמו לחלוטין את כוונת חז"ל הנעלה והטהורה ועיוותוה לכוונה בזויה ושפלה, כיצד העקושים הללו הפכו להיות "גאונים עצומים" ו"קדושי עליון", ולדעת רבנו אינם אלא כתינוקות בני יומן.
והכלל השישי והאחרון הוא "ויבעול בבושה ולא בעזות, ויפרוש מיד". ונראה שרבנו למד זאת גם ממסכת נדרים (כ ע"ב) שהובאה לעיל, שם תיארה אמא שלום (אשתו של ר' אליעזר) את האופן שבו נהג בה ר' אליעזר: "אמרה להן: [...] ודומה עליו כמי שכפאו שד".
כלומר, ר' אליעזר עשה צרכיו לא מתוך עוררות התאווה והבהמיוּת אלא מתוך הכרח וצורך, תוך שהוא משתדל בכל מאודו לקיים את חיי האישות בקדושה וצניעות מרבית. והשד האמור לעיל הוא משל לצורך הגופני של האיש שנזכר בהלכות דעות (ג, ט): "וכן כשיבעול, לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע. לפיכך אינו בועל כל זמן שיתאווה אלא בכל עת שיידע שהוא צריך להוציא שכבת זרע כמו דרך הרפאות או לקיים את הזרע". ודומה למשל זה הוא משל המלאך הממונה על התאווה שאותו מזכיר רבנו במורה (ב, ו): "ושם נאמר במעשה יהודה ותמר: 'אמר ר' יוחנן, בקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאווה' [ב"ר פה, ט], כלומר: כוח הקשוי. והנה קרא גם את הכוח הזה מלאך".
ובמקום אחר אמרתי, שהסברה שהשדים הדמיוניים הם סוג של מלאכים הינה חירוף וגידוף, שהרי לא יעלה על הדעת שישנם בין מלאכי השרת ישויות מבחילות ומרושעות, ואף לא יעלה על הדעת שהקב"ה יקרב לפניו יצורים נבזיים וגופניים כאלה, ואף יקרא למלאכיו שעומדים לפניו בשם של גילולי עבודה-זרה. והזכרתי זאת כדי להבהיר, שאין לתמוה מכאן על השקפתי שם, כי כאן "מלאך" הוא שם משותף לעניינים רבים, ואין בזה ביזיון כלפי מלאכי השרת, שהרי אין בשיתוף השם כדי לרמוז במאומה על מהותם של המלאכים, וכמו שהשם "אלהים" הוא שם משותף להקב"ה למלאכים לדיינים ולמנהיגי המדינות. לעומת זאת, בהשקפה שלפיה השדים הם סוג של מלאכים אנו מתארים את המלאכים כישויות נבזיות מרושעות וגופניות, ואף פותחים את שערי הטומאה להגשמת הבורא יתעלה.
ד. זוכה לבנים נאים וביישנים
רבנו חותם את הלכות הפרישות והצניעות של תלמידי החכמים בהלכה הבאה (ה, ט):
"כל הנוהג מנהג זה, לא די שקידש נפשו וטיהר עצמו ותיקן דעותיו, אלא שאם היו לו בנים – הוין בנים נאים וביישנים, ראויין לחכמה ולחסידות. וכל הנוהג במנהגות שאר העם ההולכים בחושך – הוין לו בנים כמו אותם העם".
נשים לב שרבנו כאן קושר בין מי "שקידש נפשו וטיהר עצמו ותיקן דעותיו" לבין מי שיזכה לבנים "נאים וביישנים, ראויין לחכמה ולחסידות", ובזאת הוא מסביר לנו את מדרשי חז"ל בעניינים הללו. כלומר, בנים "נאים וביישנים, ראויין לחכמה ולחסידות", אינם תוצאה של סגולות דמיוניות, אלא הם תוצאה של עמל רוחני של ההורים המחנכים. ובמלים אחרות, מי "שקידש נפשו וטיהר עצמו ותיקן דעותיו", למעשה יוכל לשמש דוגמה ומופת לבניו אחריו ויידע גם כיצד לחנכם באופן חיובי ליַשרות המחשבה. לעומת זאת, מי שנוהג במנהגות שאר העם ההולכים באפלת הבהמיוּת ובעלטת ההשקפות הרעות, "הווין לו בנים כמו אותו העם", כלומר, בגלל שהוא זיהם את נפשו וטימא את עצמו ושיבש את דעותיו, בניו ייקחו ממנו דוגמה שלילית רעה, והוא לא יצליח, אף אם ירצה בכך, לחנך אותם לדרכים טובות.
וראיה נוספת שמדובר בעניינים הגיוניים ושכליים ולא בסגולות מאגיות, יש להביא מהצדיקים הגדולים שיצאו מרשעים ארורים, ואיך יצאו מהם צדיקים? והלא אין ספק שאבותיהם היו עזי פנים מכים ובועלים, אלא, מכיוון שמדובר בענייני חינוך והשכלה ייתכן באופן יוצא-דופן שהאדם יחנך את עצמו, או יחליט לשוב בתשובה כמו ריש לקיש ורבי עקיבא. ברם, אם מדובר בעניין סגולי-מאגי מובהק, אין דרך להימלט מהסכלות ומהרשעות, שהרי הן לא נובעות מחינוך ומבחירה, אלא מאופני הוויית האדם בעת יצירתו, ואת זאת לא ניתן לתקן לעולם!
ובדומה לכך יש להבין את הוראות חז"ל שפוסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (כא, יג):
"וכן אסרו חכמים שלא ישמש אדם מטתו ולבו מחשב באשה אחרת. ולא יבעול מתוך שכרות, ולא מתוך מריבה, ולא מתוך שנאה. ולא יבוא עליה בעל כרחה והיא יראה ממנו, ולא כשיהיה אחד מהן מנודה, ולא יבוא עליה אחר שגמר בליבו לגרשה. ואם עשה כן, הבנים אינן הגונין, אלא מהן עזי פנים, ומהן מורדין ופושעין".
ולאור הלכת רבנו לעיל בהלכות דעות (ה, ט) ולאור קו המחשבה ההגיוני והישר של רבנו, נראה לבאר, שכוונת רבנו באמרו: "ואם עשה כן" וכו', היא, שמי ששָקע באחת מן העבירות החמורות הללו או שנכשל בכולן, יהיה בהכרח בעל מידות רעות חמורות ביותר. ולכן, בניו שיבואו ממנו יהיו גם בעלי מוכנות מידותית (גנטית) לקבלת המידות הרעות, וגם ילמדו מהתנהגותו הקלוקלת תרבות אנשים חטאים אשר ללא ספק תדרדרם לעברי פי פחת.
והנה עוד הלכה בהלכות איסורי ביאה (כא, יד) אשר גם אותה יש להבין כמו שהסברנו:
"וכן אמרו חכמים, שכל אשה חצופה שהיא תובעת תשמיש בפיה, או המפתֶּה אשה לשם נישואין [כלומר שממהר לקיים חיי אישות לפני הנישואין], או המתכוון לבוא על רחל אשתו ובא על לאה אשתו [כלומר מתוך שכל מעייניו נתונים לתאוותיו לבו גס בנשותיו עד שהוא אינו שם לב מי זאת רחל ומי זאת לאה], ומי שלא שהת אחר בעלה שלושה חדשים [=מתוך שלא יכלה להתאפק שלא לקיים חיי אישות במשך שלושה חודשים, וזנתה] והרי הבן ספק, כל אלו, הבנים היילודים מהם הן המורדים והפושעים שייסורי הגלות בוררין אותן".
והמכנה המשותף לכל העבירות הללו הוא שקיעה בבהמיות ובתאוות המין, ומי ששקע בבהמיותו והפנה עורף לצלם האלהים שבקרבו, בניו יהיו כמותו מהסיבות שבארנו לעיל. כמו כן, ייתכן גם שחז"ל ורבנו בעקבותיהם ביקשו לאיים בעונש חמור על העבירות הללו, כדי להרחיק מן הכיעור ומן הדומה לו. ברם, בשום-פנים-ואופן רבנו לא הביא את דברי יוחנן בן דהבאי בעניין המומים המולדים אשר נגרמים בעקבות אי-אלה עבירות, כי אלה וודאי דברי גוזמא אשר נועדו לאיים ולהפחיד את בני-האדם מללכת בשרירות לבם אחרי יצרם הרע. ואין להבין אותם כפשוטם מכיוון שהם מדרדרים עם חכם ונבון להיות עם סכל ונבל...
ואגב למדנו מסוף דברי רבנו: "הן המורדים והפושעים שייסורי הגלות בוררין אותן", שייסורי הגלות נועדו לברור את המורדים והפושעים. ודברי רבנו כאן מחדדים את תמיהתי על צאצאי המינים שוחרי השלמונים, אשר כל-כך כוספים ועורגים לגלות האירופית הארורה, ונלחמים מלחמה עזה לשמירה על מאפייניהם הגלותיים: לשון הגלות (יידיש), מלבוש הגלות (איכרים פולניים), ואף על שמות הגלות, שהרי שמות חסידויותיהם הטמאות נקראות על שמות ערים ואף עיירות פולניות נידחות ועלובות – "כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה" (יר' ב, כח).
ונחתום בשבחו של הקב"ה לבניו של יהונדב בן רכב, ועיקר השבח להם הוא על-כך שהם שמעו למצות אביהם, כלומר, מעלתם נובעת מעצם החינוך שקיבלו ומבחירתם ללכת בדרכי אבותיהם, ולא מאופני התשמיש של אבותיהם. וחז"ל הפליגו בעניין קדושת חיי האישות כי היא ביטוי חשוב ומרכזי להוויית האדם שלם בדרכי המוסר, ביטוי שיש לו השלכות לכלל חייו המוסריים של האדם, כי ריסון תאוות המין מעידה על ריסון כלל התאוות. ולכן חז"ל תלו בריסון תאוות המין את הצלחתו של האדם בחינוך בניו, שהרי אם האדם מצליח לרסן את עצמו ולהנהיג את עצמו להיות אדם, סביר להניח שבניו יקלטו ויתבשׂמו מאנושיותו.
"וַיְהִי דְּבַר יְיָ אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר. כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָלֹךְ וְאָמַרְתָּ לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם הֲלוֹא תִקְחוּ מוּסָר לִשְׁמֹעַ אֶל דְּבָרַי נְאֻם יְיָ. הוּקַם אֶת דִּבְרֵי יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אֲשֶׁר צִוָּה אֶת בָּנָיו לְבִלְתִּי שְׁתוֹת יַיִן וְלֹא שָׁתוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי שָׁמְעוּ אֵת מִצְוַת אֲבִיהֶםוְאָנֹכִי דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי. [...] כִּי הֵקִימוּ בְּנֵי יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אֶת מִצְוַת אֲבִיהֶם אֲשֶׁר צִוָּם וְהָעָם הַזֶּה לֹא שָׁמְעוּ אֵלָי. [...] וּלְבֵית הָרֵכָבִים אָמַר יִרְמְיָהוּ כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעַן אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם עַל מִצְוַת יְהוֹנָדָב אֲבִיכֶם וַתִּשְׁמְרוּ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וַתַּעֲשׂוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם. לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים" (יר' לה, יב–יט).
"שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (מש' א, ח).