דרכי תלמידי החכמים האמיתיים – חלק ב

עודכן: 28 בינו׳ 2021

כאמור בחלק הראשון, הרמב"ם הקדיש את הפרק החמישי בהלכות דעות ללימוד על דרכי ההתנהגות וההתנהלות הנכונים והראויים לתלמידי החכמים. בהלכה הראשונה בפרק, רבנו מפרט את העניינים אשר נוגעים לתלמידי החכמים ואשר בהם הוא יעסוק בהִלכות פרק זה, והם: אופני אכילתם, שתייתם, בעילתם, עשיית צרכיהם, דיבורם, הילוכם, מלבושם, כלכול דבריהם, ומשאם ומתנם. לדעת רבנו, כל אופני ההתנהגות הללו צריכים להיות אצל תלמיד החכמים "נאים ומתוקנים ביותר", ובמהלך הפרק רבנו מפרט ומבאר כל אחד מהם.


וכך פוסק רבנו בהלכות דעות (ה, א):


"כשם שהחכם ניכר בחוכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהן משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו: במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית-צרכיו ובדיבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול-דבריו ובמשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר".


נמצא, שהחוכמה והמידות המשובחות צריכות לבוא לידי ביטוי בשלל אופני התנהגות והתנהלות, ובמלים אחרות, תלמידי החכמים מחויבים שחוכמתם ומידותיהם יבואו לידי ביטוי באורחות חייהם המעשיים. בחלק הקודם עסקנו בחמש ההלכות הראשונות בפרק הנדון, אשר בהן רבנו מבאר את אופני אכילתו ושתייתו של תלמיד החכמים, ובחלק הזה נדון בארבע ההלכות הבאות אשר עוסקות בגדרי הצניעות של חיי האישות וקיום המין.


א. לא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול


הכלל המרכזי בגדרי הקדושה והצניעות אשר נוגעים לחיי האישות של תלמידי החכמים, הוא שהם לא יהיו "מצויים אצל נשותיהם כתרנגולין" כלשונו של רבנו, וכלשונם של חז"ל במסכת ברכות (כב ע"א): "שלא יהו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהם כתרנגולין". ברם, אין זה הכלל היחיד וכפי שעוד נראה להלן, וכֹה דברי רבנו בהלכות דעות (ה, ו):


"אף-על-פי שאשתו של אדם מותרת לו תמיד, ראוי לו לתלמיד חכמים שינהיג עצמו בקדושה, ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול, אלא מלילי שבת ללילי שבת אם יש בו כוח. וכשהוא מספר עמה לא יספר לא בתחילת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלא, ולא בסוף הלילה כשהוא רעב, אלא באמצע הלילה כשיתאכל המזון שבמעיו".


רבנו פותח את ההלכה בהוראה כללית לתלמידי החכמים לנהוג בקדושה בחיי האישות, והביטויים המעשיים של הקדושה הזו הם ההוראות המעשיות שרבנו יפרט בארבע ההלכות שבהן נדון בחלק זה, והראשונה והחשובה שבהן היא שלא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול. ברם, הוראה זו לא נאמרה רק לתלמידי החכמים אלא לכל אדם באשר הוא אדם, וכך פוסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (כא, יב):


"אין דעת חכמים נוחה ממי שהוא מרבה בתשמיש המיטה ויהיה מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול. ופגום הוא עד מאד, ומעשה בורים, אלא כל הממעט בתשמיש משובח. והוא שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו. ולא תקנו בראשונה לבעלי קריין שלא יקראו בתורה עד שיטבולו – אלא כדי למעט בתשמיש המיטה".


וההבדל בין תלמידי החכמים לבין עמי הארצות, שבהלכה הנוגעת לתלמידי החכמים רבנו מוסיף: "אלא מלילי שבת ללילי שבת אם יש בו כוח", כלומר יותר מזה לא ראוי לתלמידי החכמים, ולעומת זאת אצל עמי הארצות רבנו פוסק באופן כללי: "אלא כל הממעט בתשמיש משובח". עוד נראה לי, כי בשל עוצמתה של תאוות קיום המין, חז"ל ורבנו שילבו גם בהלכה לתלמידי החכמים את דימוי התרנגולים כדי לחזק את ההרחקה מריבוי בתשמיש.


נעבור עתה לעניין שמירת הקדושה שרבנו מזכיר בראש ההלכה הנדונה (הלכות דעות ה, ו): "ראוי לו לתלמיד חכמים שינהיג עצמו בקדושה". שמירת הקדושה הזו האמורה לתלמידי החכמים נזכרה גם בהלכות איסורי ביאה (כא, י) ושם רבנו מפנה לארבע ההלכות מהלכות דעות (ה, ו–ט) הנדונות במאמר זה, והנה דבריו שם (כא, י):


"אשתו של אדם מותרת היא לו. לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל איבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה בין דרך איברים. ואף-על-פי-כן [=ומכאן רבנו מפרט את הרצוי והמתבקש מתלמידי החכמים] מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות, ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות".


מָרי מוסיף שם ביאור קצר וזה לשונו:


"ודברי רבנו ברורים [...] שאין שום איסור או נדנוד עבירה לנשק בכל איבר שירצה ולמשמש בכל איבר שירצה [...]. גם מה שרבנו קורא 'משכב הפוך' כלומר הוא למטה והיא למעלה אין בדבר שום עבירה. אך ברור שכל חריגה מדרך העולם יש בה חוסר צניעות ושלהוב יצרים, שאינן ממידות זרע אברהם אשר ממידותיו נפש שפלה [=מידת הפרישות]".


נחזור להלכה מהלכות דעות (ה, ו) שאנו דנים בה, רבנו קובע בה כי ראוי לתלמידי החכמים לקיים חיי אישות עם נשותיהם "מלילי שבת ללילי שבת אם יש בו כוח", דהיינו פעם אחת בשבוע. כמו כן, נראה שאין האדם מצֻווה במצות עונה אלא-אם-כן יש לו כוח לקיימה, וכמו שאומר מָרי בפירושו שם (עמ' קצז): "הרי שגם עונה האמורה בתורה מותנית אם יש לו כוח". רבנו חוזר על הפסק הזה גם בהלכות אישות (יד, ד), וכֹה דבריו: "תלמידי חכמים עונתן פעם אחת בשבת, מפני שתלמוד תורה מיתש כוחן. ודרך תלמידי חכמים לשמש מיטתם מלילי שבת לילי שבת". ובהלכות שבת (ל, יד) רבנו מוסיף: "תשמיש המטה מעונג שבת הוא. לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים מלילי שבת ללילי שבת", ומוסיף מָרי בעניין זה בהלכות אישות (יד, ד): "וברור שזה גם נגד הקראים האוסרים תשמיש המטה בשבת".


ומדברי מָרי הללו אנחנו למדים על חשיבות המלחמה הבלתי-מתפשרת בהשקפות הרעות, וזו מטרתה המרכזית של התורה, ולכן אומר רבנו במורה (ג, לז): "מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה". ורק לאחר סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה וגרורותיה ניתן לידע את ה' יתעלה ולעבדו באמת ובלבב שלם.


נחזור להלכות דעות, בשונה מן ההוראות אשר עוסקות בענייני פרישות, ההוראה שבה רבנו חותם את ההלכה בהלכות דעות (ה, ו) בעניין הזמן המתאים לחזר אחר האשה ולהיות עמה – זו אינה עוסקת בענייני פרישות לעניות דעתי, אלא בענייני בריאות, וכמו שעולה באופן די ברור מן ההלכה: "וכשהוא מספר עמה לא יספר לא בתחילת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלא, ולא בסוף הלילה כשהוא רעב, אלא באמצע הלילה כשיתאכל המזון שבמעיו" – כלומר הזמן המתאים ביותר מבחינה בריאותית הוא בסמוך לאחר שהמזון התאכל.


המקור לפסקו הזה של רבנו הוא בגמרא נדרים (כ ע"א–ע"ב), והנה לשון התלמוד שם:


"[א] אְמַר רבי יוחנן בן דהבאי, ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת: חיגרין מפני מה הויין? מפני שהופכים את שולחנם; אילמים מפני מה הויין? מפני שמנשקים באותו מקום; חרשים מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש; סוֹמין מפני מה הויין? מפני שמסתכלים באותו מקום. [ב] ורמינהי, שאלו את אימא שלום: מפני מה בנייך יְפֵיפִין בַּיותר? אמרה להם: אינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה כמי שכפאו שד. ואמרתי לו [לבעלה, ר' אליעזר] מה טעם? אמר לי, כדי שלא אתן את עיניי באשה אחרת, ונמצאו בניו באין לידי ממזרות".


ונראה ברור שרבנו סבר שיש ללמוד מדברי ר' יוחנן בן דהבאי עניינים מוסריים בלבד, שהרי אין שום הוכחה מדעית לכך שפעולות מסוימות בזמן התשמיש גורמות למומים מולדים, וכן ברור כשמש שאין שום חשש ואפילו לספק ממזרות ממחשבה על אשה אחרת. לפיכך חכמים דחו את דברי יוחנן בן דהבאי מן ההלכה: "אמרו חכמים: אין הלכה כיוחנן בן דהבאי", וכן בשום מקום הם לא פסקו שמי שמהרהר באשה אחרת בניו ספק ממזרים. ויתרה מזאת, השד שנזכר בסוף הסוגיה רומז שמדובר בדברים אשר פשוטם נוטה להזיות, וכבר ביארתי את עניין "מי שכפאו