אמונתו של רש"י בשדים – חלק ב

ד. שדים בפירוש רש"י לתורה – המשך


5) "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ" (במ' כג, כב) – רש"י פירש שם: "דבר אחר, תועפות ראם תוקף ראמים, ואמרו רבותינו אלו השדים". רש"י נסמך על סוגיה אגדית במסכת גיטין (סח ע"ב), שם מובא סיפור על שלמה המלך ואשמדאי מלך השדים. רש"י הבין סיפור זה כפשוטו ולכן הבין שמה שאמרו רבותינו אלו השדים, הכוונה לשדים הדמיוניים שרחשו במוחו והיו מצויים מאד בתרבות הנוצרית שבתוכה פעל וממנה הושפע.


נצרף קטע מן האגדה הזו ונבחן האם יש להבינה כפשוטה:


"יומא חד הוה קאי לחודיה, אמר ליה, כתיב: 'כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ', ואמרינן: 'כְּתוֹעֲפֹת' – אלו מלאכי השרת, 'רְאֵם' – אלו השדים, מאי רבותייכו מינן? א"ל: שקול שושילתא מינאי והב לי עיזקתך, ואחוי לך רבותאי. שקליה לשושילתא מיניה ויהיב ליה עיזקתיה, בלעיה, אותביה לחד גפיה ברקיעא ולחד גפיה בארעא, פתקיה ארבע מאה פרסי".


מסופר שיום אחד היה שלמה לבדו עם אשמדאי, אמר שלמה לאשמדאי: "כתוב בתורה 'כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ', ואנו מפרשים ש'כְּתוֹעֲפֹת' אלה מלאכי השרת, ו'רְאֵם' אלה השדים". על בסיס פסוק זה ומדרשו, שלמה ממשיך ושואל את אשמדאי: "מהו אפוא יתרונכם עלינו?", כלומר מהו יתרון השדים על בני האדם?


כבר מפתיחת אגדה זו אנו לומדים, כי "מלאכי השרת" שנזכרו באגדה אינם מלאכי השרת שמשרתים את ה' יתעלה, אלא הכוונה בדרך משל לבני האדם עבדי ה', ובמיוחד הכוונה למלכי-ישראל הנאמנים, שהרי דוד נקרא "עבד השם", ואלה הם אשר נמשלו למלאכי השרת. עתה יובן מדוע שלמה שואל את אשמדאי "מהו יתרונכם עלינו?", כלומר מהו יתרון השדים על בני האדם עבדי ה' בכלל ומלכי ישראל הצדיקים בפרט.


אשמדאי השיב לשלמה, שיסיר ממנו את שלשלת הברזל שכובלת אותו ואינה מאפשרת לו לפעול (מפני שכתוב עליה שם ה' המפורש), ושייתן לו את חותמו ואז הוא יראה לו את כוחו. שלמה הסכים להצעת אשמדאי, הסיר ממנו את שלשלת הברזל ונתן לו את חותמו. מיד אשמדאי בלע את חותם המלך וגדל ותפח מאד מאד, עד שכנף אחת שלו נגעה ברקיע בעוד הכנף האחרת שלו עדיין הייתה על הארץ. לאחר שגדל מאד, זרק את שלמה המלך למרחק ארבע מאות פרסה (400 קילומטר).


ואיני מבין כיצד ניתן להבין אגדה זו כפשוטה, וכי יעלה על הדעת ששלמה המלך סכל עד כדי כך שיסיר את שלשלת הברזל מעל מלך השדים? ועוד ייתן לו את חותם המלך? מה הוא חשב לעצמו? שאשמדאי ינשק את רגליו וילך לדרכו תוך שהוא מהלל ומשבח למלך ישראל? ואם אגדה זו כפשוטה, הרי ששלמה המלך היה הסכל בבני אדם. כמו כן, מדוע חותמו של שלמה גרם לאשמדאי לגדול כל כך? וכי היו לחותמו כוחות על-טבעיים? וכי שלמה המלך היה מכשף? והלא התורה תיעבה את הכישופים והעבודה-זרה וקידשה מלחמה כנגדם! ועוד, כיצד שרד שלמה המלך את זריקת אשמדאי ארבע מאות פרסה? ובכלל, איך יעלה על הדעת שאשמדאי מלך השדים יחוס על נפשו של שלמה המלך, והלא היה צריך להרגו על המקום!


קצרו של דבר, כל האגדה הזו תמוהה לחלוטין אם ננסה להבין אותה כפשוטה. אלא, שאגדה זו רומזת למלחמתו הפנימית של שלמה המלך בסוף ימיו, באלילות ובזימה שנשיו המרובות היטו את ליבו אליהן. ואשמדאי מלך השדים הוא משל ליצרו הרע של שלמה המלך, שגדל מאד מאד, בעקבות נטיית לבו אחר נשיו בסוף ימיו, עד ששלמה המלך נתן ליצרו הרע את הכוח להחליט ולשלוט בממלכתו. וזריקת שלמה ארבע מאות פרסה היא משל להסתלקות הדעת משכלו של שלמה בעקבות ריבוי נשיו, ועד כמה רחק ממנו שכלו.


עוד נראה לי, כי שאלת שלמה המלך "מה יתרונכם עלינו?" רומזת לגאוות לבו של שלמה בסוף ימיו, שהִרבה לו נשים מתוך בטחון עצמי מופרז, שהוא ירבה נשים ובכל זאת לא יסור לבבו, כאילו הוא חכם יותר מדבר ה' יתעלה בתורה: "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ" (דב' יז, יז), וכאילו הוא מרומם עד כדי כך, שהתורה איננה מקיפה וכוללת גם אותו באזהרתה. כלומר, שלמה המלך לעג ליצרו הרע, והתגרה בו תוך שהוא סמוך ובטוח שלא יישרף ואף לא ייכווה באישו, וסופו שהיה לאות ולמופת שאַל יאמן אדם בעצמו עד יום מותו.


ומדוע דווקא אשמדאי מלך השדים נמשל ליצרו הרע של שלמה המלך? כי כאיש – גבורתו, וכדברי חז"ל: כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, ואדם כשלמה שנוטה אחר יצרו, יצרו יהיה גדול מאד מאד עד שראוי לקרוא ליצרו מלך השדים. חכמתו של שלמה עמדה לו כל עוד יראת השמים עמדה לו, אך ברגע שיראת השמים סרה מלבו, לא היה לו כוח לעמוד מול יצרו הגדול. הסרת השלשלת מעל אשמדאי, משולה להסרת יראת ה' מלבו, שהרי על השלשלת היה חקוק שמו המפורש של הקב"ה, וזה משל ליראת ה' אשר כובלת את ייצר הרע בעבותות ברזל. אולם, שלמה המלך הסיר מעליו את יראת ה' בעקבות נטיית לבו אחר תאוות הנשים, וזו גרמה לו עד שהעיד עליו הכתוב שהקים במות לעבודה-זרה בסוף ימיו.


בהמשך האגדה מסופר שאשמדאי החליף את שלמה בשלטונו, וכולם היו בטוחים שהוא שלמה המלך, ואילו שלמה המלך היה נודד כעני בקרב עם-ישראל, וצועק "אני קהלת הייתי מלך", עד שהגיע לסנהדרין, ואלה החליטו לבדוק את דבריו. התחילו לחקור אחר המלך, וגילו שהוא בא על נשיו בזמן נידותן ואף בא על אמו בת-שבע. מיד הביאו לשלמה שלשלת ברזל ששם המפורש חקוק עליה, וכאשר ראה אשמדאי את שלמה ואת השלשלת שבידו ברח מיד. אולם, עד סוף ימיו פחד שלמה פחד גדול עד שנאמר בו בשיה"ש (ג, ז –ח): "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל. כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת". עוד נחלקו שם רב ושמואל האם חזר למלכותו? אחד אמר שחזר למלכותו כמו שנאמר באגדה, ואחד אמר שלא חזר למלכותו, אלא נשאר עני מחזר על הפתחים עד יום מותו.


וכי יעלה על הדעת להבין גם את המשך אגדה זו כפשוטה? האם אישי הסנהדרין החכמים והנבונים היו זקוקים להוכחה ששלמה עומד לפניהם ואשמדאי תפס את מקומו? והלא כבר בתחילתה, האגדה מלמדת אותנו שלא מעטים ידעו על כך שאשמדאי אסור בידי שלמה המלך, וודאי שחברי הסנהדרין ששלמה עמד בראשו ידעו על כך, האם לא היו מהם חכמים שחשדו שאשמדאי תפס את מקום מלכם? וכיצד אף לא אחד הבחין שאשמדאי התנפח לממדים מפלצתיים וזרק את שלמה ארבע מאות פרסה? כמו כן, האם לא היו לשלמה החכם באדם יכולת ויֵדע להוכיח להם בדבריו בלבד שהוא שלמה? האם הסנהדרין אינם מסוגלים להבחין בין שלמה לאשמדאי? בין צדיק לרשע? ומדוע נחלקו רב ושמואל עד שאחד מהם למעשה אמר, שסוף האגדה שונה לחלוטין מן המסופר, ושלמה נשאר עני עד סוף ימיו?


אלא ברור שאגדה זו נועדה ללמד, כי דעתו של שלמה, צלם האלהים שבו, הפך להיות לעני ומסכן עם התגברות התאוות בסוף ימיו, עד שעשה מעשים שלא ייעשו, וכדברי רבנו במורה (ג, כב): "ולפיכך אמרוּ: נקרא יצר הרע מלך גדול, ונקרא יצר טוב ילד מסכן וחכם". כבישת המלכות על-ידי אשמדאי היא משל ליצרו הרע של שלמה, שגדל ותפח ודחק את שכלו, עד שכבשוֹ והיה למלך גדול, והילד המסכן והחכם הוא שלמה האמתי, כלומר צלם האלוה של שלמה, אשר נבעט ונזרק רחוק מאד בסוף ימיו.


מחלוקת רב ושמואל עוסקת למעשה בשאלה האם שלמה המלך חזר בתשובה בסוף ימיו, או שמת והוא עודנו סורר ומורה כנוע לנשיו ולעבודה-זרה. ואף לדעת מי שסובר שהוא חזר למלכותו, כלומר שהוא חזר והמליך את צלם האלהים שבו על חומרו הבהמי, עד סוף ימיו שלמה חי בפחד גדול, כי אף שעשה תשובה, לאחר מעשים כל כך חמורים (גאווה, זימה ועבודה-זרה) עדיין הממו את נפשו ייסורי נפש נוראיים – "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים" (יש' לג, יד).

ונצרף את הפסוקים מספר מלכים א פרק יא (א–יג), אשר היוו את מקור ההשראה לחז"ל ליצירת אגדה זו:


"וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה, מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת: מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם, אָכֵן יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם, בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה: וַיְהִי לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיַטּוּ נָשָׁיו אֶת לִבּוֹ:


וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה' אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו: וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים: וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי ה' וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי ה' כְּדָוִד אָבִיו: אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם, וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן: וְכֵן עָשָׂה לְכָל נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן:


וַיִּתְאַנַּף ה' בִּשְׁלֹמֹה כִּי נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם: וְצִוָּה אֵלָיו עַל הַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא שָׁמַר אֵת אֲשֶׁר צִוָּה ה': וַיֹּאמֶר ה' לִשְׁלֹמֹה יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה זֹּאת עִמָּךְ וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ: אַךְ בְּיָמֶיךָ לֹא אֶעֱשֶׂנָּה לְמַעַן דָּוִד אָבִיךָ מִיַּד בִּנְךָ אֶקְרָעֶנָּה: רַק אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה לֹא אֶקְרָע שֵׁבֶט אֶחָד אֶתֵּן לִבְנֶךָ לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי".


נחזור לרש"י, האם רש"י הבין משהו מכל מה שאמרנו? ברור שלא, אלא השדים הרוחשים במוחו בעטו בשכלו ארבע מאות פרסה, שלטו במה שנותר מנפשו ביד רמה, והולידו רוחין ושדין ולילין, כלומר הזיות מאגיות-אליליות לאין מספר אשר עלו על ספר, וזיהמו את מחשבת עם חכם ונבון עד עצם היום הזה – "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה (יצחקי) הָרַע בְּעֵינֵי ה'"...


ואגב למדנו, עד כמה חמור ומסוכן ללמוד תלמוד ללא ידיעת השקפות אמתיות, כי מי שלומד תלמוד ללא ידיעת מדעים וללא שהשכיל את יסודות הדת ועיקרי השקפותיה, עלול בקלות לגלוש לתובנות שגויות בענייני עבודה-זרה! ולא לחינם אמר רבנו שאין צורך ללמוד את התלמוד, אלא מיד לאחר שילמדו את התורה יעברו ללמוד את ספרו "משנה תורה".


6) "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" (דב' לב, יז) – רש"י פירש שם: "ויש לפרש עוד 'שְׂעָרוּם', לשון 'וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם' [יש' יג, כא], שעירים הם שדים. לא עשו אבותיכם שעירים הללו".


גם כאן אנו רואים כי השעירים הם השדים, ובסוף חלקו הראשון של המאמר ביארנו את הפסוק בישעיה. מעניין שרש"י מודה כאן שהשדים הם עבודה-זרה, ומעניינת התוספת שהוסיף: "לא עשו אבותיכם שעירים הללו". ואיני מבין את דבריו, וכי אבותינו עובדי האלילים עשו את השדים? והלא לפי חוסר דעתו השדים נולדים מזכר ונקבה! ואולי כוונתו לומר שאבותינו לא קיבלו אותם לאליליהם.


ואם הוא כבר מודה שהשדים הם עבודה-זרה, כיצד העלה על דעתו שהם אמת?! ומדוע תיארם בפירושיו כמציאות אמתית חיה נושכת ובועטת? האין בכך מכשלה גדולה להמוני עם-ישראל שעלולים לשגות בפירושיו המשובשים אחר עבודה-זרה?


7) "מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר" (דב' לב, כד) – ורש"י פירש שם: "מְזֵי רָעָב – אונקלוס תרגם, נְפִיחֵי כְפַן, ואין לי עֵד מוכיח עליו. ומשמו של רבי משה הדרשן מטולושא שמעתי שׂעירי רעב, אדם כחוש מגדל שער על בשרו, מְזֵי – לשון ארמי שער מזיא, דהוה מהפך במזיא".


אונקלוס תרגם נכונה "נפיחי כפן" כלומר נפוחים מרוב רעב, ורש"י אמר עליו: "ואין לי עֵד מוכיח עליו", וכנראה לא ראה רש"י מימיו אדם שבטנו נפוחה מרעב, ואף הוסיף פירוש הזוי לחלוטין משמו של משה הדרשן, שכאילו "אדם כחוש מגדל שיער על בשרו". וזו הזיה מוחלטת, כי האמת היא היפך דבריו, שהרי רעב ממושך גורם לנשירת שיער, ודי לראות את תמונות היהודים העירומים במחנות ההשמדה, אשר גופם נקי וחלק משיער.


עסקתי בהזיותיו אלה רק דרך אגב, ובהמשך פירושו מופיעים גם השדים: "וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף – השדים נלחמו בהם, שנאמר: 'וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף' [איוב ה, ז], והם שדים; וְקֶטֶב מְרִירִי – [...] שד ששמו מרירי, קֶטֶב – כריתה". כלומר, הקב"ה ישלח את השדים להילחם עם עם-ישראל כאשר יסטה מדרך האמת, ובמיוחד שד ששמו מרירי אשר יכרית את עם-ישראל (אגב, ששגה בניסוחו הלשוני, שהרי לא היה צריך לכתוב בלשון עבר "נלחמו" כי אם בלשון עתיד "יילחמו", כי כל הפסוקים שם מדברים על מה שעתיד לחול על עם-ישראל בעוונותיו, וכל עורך לשוני מבין שפירושו זקוק לעריכה יסודית, לשונית תחבירית וטקסטואלית).


עוד איני מבין בדבריו, אם כבר נאמר בפסוק שהשדים ילחמו בעם-ישראל, מדוע הזכיר הקב"ה גם את השד ששמו מרירי? האין זו חזרה מיותרת? טרם שנעיין במקורותיו של רש"י, נעיין בפירושו של רס"ג שם: "מזי רעב – שׂרופי רעב [כמו 'לְמֵזֵא לְאַתּוּנָא' בדניאל נ, יט], ולחומי רשף – וחום בוער [כמו 'רִשְׁפֵּי אֵשׁ' בשיה"ש ח, ו], וקטב מרירי – ומוות מר [כמו 'קָטָבְךָ שְׁאוֹל' בהושע יג, יד]".


פירושו של רס"ג אכן התקיים בשואה הנוראה, כי בתחילה רעבו למוות ונצטמק בשרם כמו שהבשר מצטמק בשריפה, לאחר מכן חלו במחלות קשות וגופם בער בקדחת, ובסוף הגיע להם מוות מר לאחר ייסורים קשים ונוראים. והשדים היחידים ששלח ה' להרוג בעם-ישראל היו הגרמנים וכל מסייעיהם ועוזריהם מעמי אירופה הטמאה, שרובם אף עלו על שולחיהם ברשעותם ובאכזריותם, ואלה הם השדים האמתיים. ולא לחינם אמרו חז"ל: "דקפיד – קפדי בהדיה", והעניש הקב"ה את יהודי השטעטל בשדים רשעים ואכזריים במיוחד.

נעבור עתה למקורותיו של רש"י:


7.א) נעיין תחילה במסכת ברכות (ה ע"א), שם רש"י מגלה לנו שהמקור לפירושו במסכת פסחים, וזה לשון התלמוד בברכות: "ואמר רבי יצחק: כל הקורא קריאת שמע על מיטתו – מזיקין בדילין הימנו, שנאמר: 'וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף' [איוב ה, ז]; ואין 'עוּף' אלא תורה, שנאמר: 'הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ' [מש' כג, ה]; ואין 'רֶשֶׁף' אלא מזיקין, שנאמר: 'מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי' [דב' לב, כד]".


ושם רש"י אומר: "קֶטֶב מְרִירִי – זה שם שד הצהרים במסכת פסחים [דף קיא ע"ב]; וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף – כתיב בין רעב למזיקין, נדרש לפניו ולאחריו – יסורין ומזיקין". ואיני מבין מדוע לפרש פשט באופן מדרשי, כלומר ש'לחומי רשף' הוא גם מזי רעב וגם קטב מרירי, כלומר גם ייסורין וגם מזיקין, ואם נפרש כך יש לשאול, מדוע התורה אומרת דבר שאין בו צורך?


מכל מקום אגדת התלמוד הזו פשוטה מאד, שהרי ברור שהמלה 'עוּף' איננה תורה לפי הפשט, ולכן גם 'רֶשֶׁף' אינם מזיקים לפי הפשט. והמזיקים שמדבר עליהם ר' יצחק הם ההרהורים הרעים שעלולים לבוא לאדם בלילה, כאשר כוח הדמיון הרגשני-החושני פונה אל התאוות, וכוחו מתעצם בחשכת הליל וההזיות. ולכן, על האדם לקרוא קריית-שמע כדי לזכור ולהזכיר את בורא-עולם וייחודו, וליישב את דעתו ושכלו, שגם בחשכת הליל יעמוד לו ויצילו מן ההזיות הזימתיות.


7.ב) לאחר שראינו כי "קטב מרירי" הוא משל למזיקים הם ההרהורים הרעים, נעבור עתה למקור במסכת פסחים שנזכר בדברי רש"י, ושם נאמר כך:


"קטב מרירי, תרי קטבי הוו, חד מקמי טיהרא וחד בתר טיהרא: דמקמי טיהרא – 'קֶטֶב מְרִירִי' שמו, ומיחזי ככדא דכמכא, והדר ביה בחשא. דבתר טיהרא – 'קֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם' שמו, ומיחזי כקרנא דעיזא, והדר ביה כנפיא. אביי הוה שקיל ואזיל, ואזיל רב פפא מימיניה ורב הונא בריה דרב יהושע משמאליה, חזייה לההוא קטב מרירי דקא אתי להדיה שמאליה, אהדריה לרב פפא לשמאליה, ולרב הונא בריה דרב יהושע לימיניה. אמר ליה רב פפא: אנא מאי שנא דלא חשש לי? אמר ליה את שעתא קימא לך".


בתחילת האגדה מסופר כי יש שני סוגים של קטב, האחד נראה לפני הצהריים והשני נראה לאחר הצהריים, הראשון דומה לכד של כותח [=לפתן שיש בו בעיקר חלב] ומתנועע בסיבוביות ככף המבשלים, והשני דומה לקרן העז ומתנועע ברעד כמו נפה. בהמשך מסופר על אביי שהלך בדרך עם רב פפא לימינו ורב הונא לשמאלו, פתאום ראה רב פפא קטב מרירי שבא לשמאלו, מיד החליף בין תלמידיו, ונתן את רב פפא לשמאלו ואת רב הונא לימינו, שאל רב פפא מדוע לא חשש לי? והשיבו ש"השעה קיימת לו".


רבנו מלמדנו בספרו "מורה הנבוכים", כי רבות מאגדות חז"ל רוב פרטיהן אינן ולא כלום, ואין צורך אפילו לנסות להבינם, אלא יש להתבונן לחפש ולאתר רק את הנקודה החשובה באגדה, וכל השאר הוא בגדר פטומי מילי (ראו על כך במאמרי "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם"). לכן נראה לי שאגדה זו רוב פרטיה אינם ולא כלום, ורק נקודה אחת חשובה בה, והיא החלפת התלמידים. כלומר, יש כאן משל למסע הרוחני שהולכים התלמידים עם רבם, כאשר במהלך הדרך, מזהה המורה חולשה רוחנית מסוימת באחד התלמידים, והוא נאלץ לשנות את מקומו או מעמדו או להדריכו בדרך שונה מעט, כדי להגן עליו מפני סכנות החיים ואריבת ייצר הרע.


ומה שהשיב ש"השעה קיימת לו" הוא משל לחוסנו הרוחני של אותו תלמיד, ולא רצה כנראה אביי לגלות ולבאר לתלמידיו את אבחנתו, כדי שלא להעליב או לטפח זחיחות דעת, ולכן תלה את הדבר בביטוי שהיה מקובל באותם הימים, אף שברור הדבר שאין לשעה שום תפקיד בעניין, כי תליית הצלחת האדם בשעות מסוימות היא לאו מפורש מן התורה.


ראיה נוספת שאין אגדה זו כפשוטה, ניתן להביא מהשמות שנתנו חז"ל לשדים הדמיוניים הללו, הראשון יסודו בתורה "קטב מרירי" וכוונתו למוות מר וכפי שביאר רס"ג, והשני יסודו בפסוק בתהלים: "מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם" [תה' צא, ו]. ומן הפסוק בתהלים עולה בבירור שאין הכוונה לשום שד, וכמו שְׁהַדֶּבֶר הוא גורם טבעי כך הַקֶּטֶב הוא גורם טבעי, ושניהם אינם שדים מאגיים-מיסטיים, אלא גורמי-מוות מציאותיים הכפופים לחוקי הטבע.

ושוב אנו רואים עד כמה חמור ומסוכן ללמוד תלמוד ללא ידיעת השקפות אמתיות, כי מי שלומד תלמוד ללא ידיעת מדעים וללא שהשכיל את יסודות הדת ועיקרי השקפותיה, עלול בקלות לגלוש לתובנות שגויות בענייני עבודה-זרה! ולא לחינם אמר רבנו שאין צורך ללמוד את התלמוד, אלא מיד לאחר שילמדו את התורה יעברו ללמוד את ספרו "משנה תורה".



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!