אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק כד)

דוגמה רצד

בשמות (כב, יט) נאמר: "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַייָ לְבַדּוֹ", ושם תרגם אונקלוס: "דִּידַבַּח לְטָעֲוָת עַמְמַיָּא יִתְקְטִיל, אֱלָהֵין לִשְׁמָא דַּייָ בִּלְחוֹדוֹהִי" – ושני עניינים אונקלוס מלמדנו בתרגומו זה: הראשון, האלהים שנזכר בפסוק הוא אלהים אחרים: "לְטָעֲוָת עַמְמַיָּא"; והשני, הקרבנות לא נועדו לה' יתעלה שמו וכפי שעלול לעלות מפשט הפסוק, שהרי הזביחה הופנתה ישירות לאמיתתו, אלא לשמו: "לִשְׁמָא דַּייָ" – ובזה אונקלוס מבקש ללמדנו השקפה חשובה לפיה ה' יתברך אינו זקוק לעולות ולזבחים, אלא אנחנו מקריבים אותם לשמו כדי להודות לו ולפארו.

"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְיָ שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי, כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי [...] רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ, לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (יש' א, י–יב). כמו כן, כבר ראינו בשלל דוגמות שאונקלוס אינו מותיר בתרגומו את למ"ד היחס: "לַייָ" כשהיא נאמרת בפסוק קמי שמיא. בדרך-כלל הוא מחליפהּ במילה "קֳדָם" ולעתים במילה אחרת כמו "לִשְׁמָא" כאמור. העקביות הזו בשינוי תרגום אות היחס למ"ד מיוחדת אך ורק להקב"ה, והיא נועדה לייחד את אמיתתו יתעלה משוכני-בתי-החומר. כלומר, בשינוי תרגומה של אות היחס למ"ד אונקלוס שואף להרחיק את העניין הנדון מאמיתת עצמותו של בורא-עולם, ובכך הוא משיג שתי מטרות: הרחקה מן ההגשמה בהרחקת אמיתתו מענייני החומר האמורים בפסוק ביחס לה' יתעלה שמו; וכן חינוך המחשבה לשׂגב רוממותו של הבורא יתעלה, שהרי ככל שמרחיקים את העניין הנדון בפסוק מאמיתתו כך כבודו ויקרו של ה' יתעלה מתגדֵּל, ובדומה לפנייה למלך או לשופט וכיו"ב, שמשום כבודו נעשית בגוף שלישי ולא בגוף ראשון.

דוגמה רצה

בשמות (כב, כב) נאמר: "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ", וכך תרגם אונקלוס שם את סוף הפסוק: "אֲרֵי אִם מִקְבָּל יִקְבַּל קֳדָמַי קַבָּלָא אֲקַבֵּיל קְבִילְתֵיהּ". וגם כאן אונקלוס מבקש ללמדנו שני עניינים: הראשון, אונקלוס מרחיק מאמיתת ה' יתעלה שמו באמרוֹ שהצעקה האמורה בפסוק איננה "אֵלַי" דהיינו איננה נוגעת ישירות לאמיתתו, אלא רק "קֳדָמַי", דהיינו לפניו – והמקרא ותרגומו משלימים זה את זה, שהרי לפי המקרא אין שום אלוה מתווך ומליץ אלא הפנייה היא ישירות לאמיתתו יתעלה, ואילו התרגום מזכיר לנו את כבוד ה' יתעלה, ושחובה עלינו להיזהר בכבודו ובמיוחד כאשר אנחנו מפנים את המחשבה לכיוונו. והשני, אונקלוס מרחיק מן ההגשמה שהרי בפשט הפסוק נאמר: "שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ", ואילו בתרגומו אונקלוס אומר: "קַבָּלָא אֲקַבֵּיל קְבִילְתֵיהּ", ובזאת אונקלוס מבקש להורות שאין לפניו יתעלה שמיעה במובן הפיסי והגופני, אלא, צעקת הגר, האלמנה והיתום האמורה בפסוקים שקדמו תתקבל ברצון לפניו יתעלה, והוא יתעלה יריב את ריבם ולא ידחה את ביצוע העונש (ולכן גם נכפל הפועל שמע בתורה: 'שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע', ללמדנו שה' ימהר להיפרע ממעניהם).

ובעניין ההרחקה מן הסוג הזה חשוב מאד לעיין בדברי רבנו במורה (א, מח), וכֹה דבריו:

"כל מה שנאמר מֵעִניין השמע [דהיינו בכל מקום שנאמר בתורה הפועל 'שמע'] ביחס לה' יתעלה, תמצא שאונקלוס הגֵּר נזהר בו ופירש עניינו: [א] על הגעת אותו הדבר [או הדברים שנאמרו] אליו יתעלה, או שהוא השיגוֹ [כלומר, בכל מקום שנאמר הפועל 'שמע' ביחס לה' יתעלה אין הכוונה לשמיעת אוזן, אלא לתיאור של הגעת השגה]; [ב] ואם היה [הפועל 'שמע' שנזכר ביחס לה' יתעלה] בקשר לתפילה [דהיינו, שהפועל נאמר בהמשך לתפילה שהופנתה לה' יתעלה, אונקלוס] מתרגם עניינו שהוא [ה' יתעלה] קיבל או לא קיבל. ואומר תמיד בתרגום: 'שָׁמַע אֱלֹהִים – שְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ' [בר' כא, יז], ובקשר לתפילה תרגם: 'שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ' – קַבָּלָא אֲקַבֵּל' [שמ' כב, כב], וזה כללי בתרגומו לא נטה ממנו באף אחד מן המקומות".

דוגמה רצו

בשמות (כב, כג) נאמר: "וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים", ושם תרגם אונקלוס: " וְחָרָה אַפִּי" – "וְיִתְקַף רוּגְזִי", וכבר הרחבתי בתרגום המלים חרון וקצף וכעס וכיו"ב, באמצעות המילה "רוגז" בתרגום אונקלוס, ראו נא בחלק יח, דוגמה רמג. כללו של דבר, הרוגֶז בתרגום אונקלוס הוא שֵׁם משותף, ומשמעוֹ ביחס לה יתעלה הינו עונש כבד.

והנה מעט מן האמור שם: הביטוי "וְחָרָה אַפִּי" – "וְיִתְקַף רוּגְזִי" משמעוֹ הוא: ויחול עונשי; וכן נאמר בשמות (לב, י): "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל", ושם תרגם אונקלוס: "וְיִחַר אַפִּי" – "וְיִתְקַף רוּגְזִי", וגם שם משמעוֹ הברור הוא: ויחול עונשי; ובדומה לזה נאמר גם בשמות (לב, יא): "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְיָ אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְיָ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה", ושם תרגם אונקלוס: "יֶחֱרֶה אַפְּךָ" – "לְמָא יְיָ יִתְקַף רוּגְזָךְ בְּעַמָּךְ", וגם שם משמעוֹ הברור של הפסוק הוא: למה ה' יחול עונשך בעמך?

דוגמה רצז

בשמות (כב, כו) נאמר: "כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי", ושם תרגם אונקלוס: "וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי" וכו' – "וִיהֵי אֲרֵי יִקְבַּל קֳדָמַי, וַאֲקַבֵּיל קְבִילְתֵיהּ" וכו', ושני העניינים בתרגומו שנתבארו בדוגמה רצה, חוזרים כאן.

דוגמה רצח

בשמות (כב, כח–ל) נאמר: "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי, וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ", ובכל הפסוקים הללו אונקלוס תרגם "לִי" – "קֳדָמַי", וגם בזה מטרתו היא להנחיל את ההשקפה שהנתינה איננה לה' כי הוא אינו זקוק למאומה, אלא הנתינה היא "לפניו", דהיינו הנתינה נערכת בטקס שנערך לכבודו ולרוממותו של בורא-עולם כדי להוקיר ולפאר את שמו. כמו כן, גם כאן אונקלוס מבקש להרחיק כל עניין שנוגע לעולם החומר מאמיתתו יתעלה, כגון בכורות האדם והבהמה וכן בני-ישראל שנזכרו בפסוק האחרון, הואיל וכל הדברים הללו הם עניינים חומריים, אונקלוס מרחיקם מאמיתתו יתעלה שמו.

דוגמה רצט

בשמות (כג, ב) נאמר: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת", ושם אונקלוס תרגם: "וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב" – "וְלָא תִתְמְנַע מִלְּאַלָּפָא מָא דִּבְעֵינָךְ עַל דִּינָא", כלומר לא תִמָּנַע מללמֵּד מה שבעיניך על הדין. ותוכחה גדולה קמה וניצבה מדברי אונקלוס הללו כנגד כל יודעי האמת למחצה לשליש ולרביע ששותקים כנגד העבודה-הזרה והמינות אשר גואות מאד בימינו בעם-ישראל, וכוונתי בעיקר לספר-האופל אך לא רק. וביתר ביאור, רבים הם בימינו אשר יודעים שעם-ישראל שוגה בהזיות מאגיות-פגאניות מסוגים שונים, ובראשם הפולחן המכוער לבר-יוחי בהר מירון וכן לגדולי האסלה למיניהם אשר מעריצים אותם כאלהים.

אולם, בשל העדר אהבת ה' ובשל שיקולים פוליטיים וכלכליים ושאר טובות-הנאה, וכן בשל רדיפת הכבוד והשׂררה, אותם יודעי האמת למחצה לשליש ולרביע שותקים ולעתים אף רומזים ברמזים עבים מאד לכך שהם מודים בעבודה-הזרה, ומדוע הנני אומר שמדובר ביודעי אמת למחצה לשליש ולרביע? כי מי שידע את האמת הטהורה על בוריה לעולם לא יוכל להפנות ערפו לאהבת ה' יתעלה שמו, לעולם לא יוכל לשתוק בראותו עוולות וחילול שם שמים.

ואף שהפסוק הזה ותרגומו עוסקים בעיקר בדיינים שנאסר עליהם לשתוק מללמֵּד את מה שבעיניהם על הדין, ברור שהוא הדין ואף כל-שכן הוא, כאשר מדובר בהרחקת עמֵּנו ממינות ומעבודה-זרה – דהיינו אם נאסר על הדיינים להשחית דין אחד לבעל-דין אחד בשתיקתם, כל-שכן וקל-וחומר שנאסר עליהם באיסור חמור וגמור מלשתוק כאשר הם רואים כיצד מתעים את עם-ישראל אחרי ההבל, וחובה עליהם למחות בכל כוחם ואף תוך כדי סיכון נפשם!

והנה דוגמה אחת שהעירני עליה ידידי הרב חן שאולוב הי"ו: קאפח כידוע שילב בכתביו רמזים שונים שנועדו לשמש כראיה בידי המינים וצאצאיהם לכך שהוא הלך בדרכיהם וכפר במלחמתו של סבו, מרי יחיא, כנגד טומאת האלילות והמינות המתפרצת והמבעבעת שבספר-האופל. ושימו נא ליבכם לדברי רבנו במורה (א, לז) אשר עוסקים במלאכים: "יש שם נבראים עצומים אי אפשר לאדם להשיגן כפי שהן והם השכלים הנבדלים", ושם קאפח מעיר כך: "ובזעיר אנפין ראה לקמן ח"ג פרק נא" – ואיך קאפח העז להזכיר את אליל האופל "זעיר אנפין" בהערה שנוגעת למלאכים ולמדעי האלהות? והזכרתו את השם "זעיר אנפין" בזיקה כל-כך חזקה וישירה למלאכים ולידיעת ה' יתעלה שמו, נועדה לתת כלי ניגוח בידי המינים כנגד אנשי האמת, ולהראות ולהוכיח להם שקאפח רבם הנערץ האמין בסתר ליבו בתעתועי האופל...

ואין צורך ברמזים יותר עבים מן הרמזים מן הסוג הזה, די ברמז מן הסוג הזה כדי לתת נס למינים לנפנף ולתעתע בו, וכבר ראיתי ראיות יותר חלושות שהמינים מנפנפים בהן להוכחת מעלליהם ותעלוליהם הואיל והם מבינים היטב שכדי לתעתע בהמונים אין צורך ביותר מכך: די בהילת ההערצה סביב הכומרים האורתודוקסים שמתעתעים בתכסיסים רטוריים שונים, ודי בבערות ובסכלות שומעי לקחם אשר מדמים שרבותיהם המה כאלהים – כדי להחדיר את הספק וכדי לשכנע בכך שקאפח סטה לחלוטין ממלחמתו של סבו בספר-האופל – וכך בדיוק קאפח רצה שפטרוניו יבינו! דהיינו שהוא סבר שסבו טעה ושספר-האופל הוא ספר קדוש.

ואצרף את פסק חז"ל ורבנו בהלכות דעות (ו, ט): "וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה, הוא נתפס בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהם". וגם מהלכה זו עולה באופן ברור, שמי שאפילו שותק, כל-שכן מי שמשתף פעולה עם דרכי המינות של גדולי האסלה, גדול עוונו מנשוא.

עוד עניין שדנתי בו עם הרב חן נוגע בשאלה: האם קאפח ידע את האמת בעניין ספר-האופל? מכובדי הרב חן טוען שקאפח ידע גם ידע, שהרי הוא כתב ספרון קטן בצעירותו אשר רומז ברמזים עבים לכך שספר-האופל הוא ספר חיצוני ('שיחת דקלים'). ובמאמר מוסגר אוסיף שקאפח לא העז להוציא את ספרונו זה כל ימי חלדו הנגועים בחציבת תורת משה ובהערצת המינים שהמיטו עלינו יגונות וייסורים, רק לאחר שהוא נתבער מן העולם קם אחד מתלמידיו הבודדים והנדירים אשר אינם אוכלין מן התורה והוציא לאור את ספרונו זה של קאפח. ובחזרה לענייננו, אם אכן קאפח ידע והכיר בכך שספר-האופל הוא ספר מינות פגאני, הרי שהדברים חמורים אלף מונים, מפני שדינו של מכיר ומורד חמור בהרבה מדינו של סתם אורתודוקס נעדר דעת ומוח, אשר מלהג כקופיף שיכור ומנפנף בידיו כאילו הוא משה רבנו במלחמת עמלק.

אולם, להבנתי יש להטיל ספק גדול בכך שקאפח ידע והכיר בכך שספר-האופל הוא ספר מינות, וזאת מפני שיובל שנים של לקיחת משכורות שחיתות עיוורו וסיממו את מוחו, עד שהוא הגיע למסקנה שספר-האופל הוא לא כך-כך נורא, מפני שניתן היה לפי דמיונו לפרשוֹ באופנים אלגוריים. ותורת משה תעיד על דבריי, שהרי אפילו שוחד מועט וחד-פעמי מעוור את עיני החכמים, כל-שכן שוחד שחיתות רצוף של יובל שנים בעבור שותפות בממסד פרו-נוצרי.

מעת שקאפח וערוסי ודומיהם החליטו לקחת כספי שוחד ניטלה מהם חכמתם, כי חכמים באמת מבינים שהליכה בדרכי השקר תוביל בסופו-של-דבר לאבדון ולכרת ולחרפה – כלומר, קפאח וערוסי אינם חכמים אלא מתוחכמים וכמו פוליטיקאים רבים ובראשם ביבי רב הנוכלים. קאפח היה מגדולי המתוחכמים וייתכן שערוסי אפילו עלה עליו בתחכומו. עיוורון שכלם גרם להם לסבור שהם יזכו "לשבת במזרח" בחיי העולם-הבא ושהם טובים ורצויים לפני ה' יתעלה, ובכל זאת שגו בשל שוחד הכספים והמענקים והשׂררה והכבוד אשר פשׂה במוחם כגרורות סרטן ממאירות. כללו של דבר, לפי דעתי קאפח לא סבר שספר-האופל הוא ספר מינות פגאני, כי מוחו המשוחד כבר היטה את מה שנותר מדעתו לטהר את הטומאה באלף ואחד טעמים.

יתר-על-כן, לדעתי קאפח וערוסי מעולם לא רצו להבין את אמיתת כיעורו של ספר-האופל, ולכן כל שקאפח הצליח לעשות הוא לכתוב ספר משלים רחוקים שרק רומז בקלישות כנגד ספר-האופל ולא יותר מכך – שהרי רבנו מלמד במורה שמי שעמד על האמת הטהורה לעולם לא יעזבנה! כלומר, בשל אהבת הכבוד והשׂררה והעדר אהבה כנה לה' יתעלה, הם בחרו כבר בראשית דרכם להרים מסך שיחצוץ בין שׂכלם לבין אור האמת, ולכן הם לא ראו ועד עתה ערוסי אינו רואה ולעולם לא יראה ולא יבין, עד כמה הדת האורתודוקסית השחיתה את עמֵּנו והמיטה עלינו יגונות ואסונות. חולשת דעתם וחוסר רצונם לעמוד איתן כנגד גלי המינות אשר נובעים בעיקר מהעדר אהבת ה' ומהעדר חכמה אמיתית, גרמו להם להיכנע כבר בראשית דרכם למינים, ולא רק שהם שותקו ועולפו ונכנעו למינים, אלא שהם הפכו לבשר מבשרם!

והנה קטע מדברי רבנו במורה-הנבוכים (ב, כט) שבו הוא מבאר את הפסוק מישעיה (סו, כב): "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם יְיָ כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם", ואגב דבריו אנו למדים כי מי שזכה להכיר באור האמת, לא ישכח אותה לעולם!

וכֹה דברי רבנו מעוררי ההשראה:

"אותם מצבי האמונה והשמחה בו [=השמחה באותו מצב של אמונה נכונה בה' יתעלה] [...] [אומר הקב"ה לעם-ישראל:] הבטחתיך שאני אבראֵם כפי שהם יציבים תמיד [מצבים נכספים אלה יעמדו לנצח ברוממותם. ואם תתמהו: ומדוע מצבי האמונה והשמחה הנשגבים הללו יעמדו לנצח ברוממותם?] כי האמונה בה' והשמחה באותה האמונה: שני מצבים לא ייתכן שיסורו ולא ישתנו לעולם מכל מי שהושגו לו [כלומר, מי שהושגה לו דרך האמת היא לעולם לא תִשָּׁכַח ממנו], לפיכך אמר: כשם שאותו מצב האמונה והשמחה בו [=במצב האמונה בה'], שהבטחתי [בהם] שהם יציפו את הארץ, [יהיו] תמידיים וקיימים, כך יעמוד זרעכם ושמכם".

נמצא, שהשמים והארץ החדשים הינם משל למצבי אמונה ושמחה תמידיים וקיימים, ונמשלו המצבים הללו לשמים ולארץ מפני שהשמים והארץ נתפשׂים כעניינים שהם קיימים ויציבים מאד במציאות. ומדוע מצבי האמונה והשמחה הללו יהיו קיימים לנצח-נצחים? ובכן, לאחר שהאמת הושגה לאדם או לאומה היא לעולם לא תִשָּׁכַח מהם – והואיל ודרך האמת לא תִשָּׁכַח עוד מן הפרט ומן האומה, לכן ממילא גם מצבי השמחה והרוממות יתמידו לנצח. ועל כל זאת הנביא מוסיף, שכמו שכל אלה יהיו נצחיים כך לעולם יעמוד שמו וזרעו של עם-ישראל. קצרו של דבר, כל מי שזכה וזרח עליו אור האמת הטהור, ברב או במעט, לא ישכח אותו לעולם!

ואל נא תשגו ידידיי לדון לכף זכות את קאפח וערוסי ודומיהם, אשר בחרו כבר בראשית דרכם להרים מסך עבה ואטום בין שׂכלם לבין אור האמת הנוצץ אשר זרח על אברהם אבינו – שהרי רבנו מלמדנו ש"שגגת תלמוד עולה זדון". כלומר, ביחס למנהיגי דת שֶׁמּוֹרים את הדרך לעם, אין מקום לשגגות: כל-שכן מי שמתיימר להיות "הרמב"ם של ימינו" ומדבר גבוהה-גבוהה.

והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, מא):

"וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט או [=לבין] מלך או כהן גדול או מורה-[הוראה], ולמדנו מכך: שכל [מי ש]עושה או מורה-[הוראה] כפי עיונו, אם לא היה בית-הדין-הגדול או כהן גדול, הוא מסוג המזיד ואינו נחשב מן השוגגים [...] ועל-פי היסוד הזה אמרו ז"ל: 'שגגת תלמוד עולה זדון' [אבות ד, יג], כלומר, שמי שאינו לומד היטב ומורה ועושה כפי חוסר ידיעתו הרי הוא כמזיד [...] אבל המורה כפי אי-ידיעתו הרי הוא מזיד בלי ספק, לפי שלא קבע הכתוב התנצלות בהוראה בטעות כי אם לבית-דין-הגדול בלבד. אבל המזיד חַיָּיב בעוֹנֶשׁ הכתוב [בתורה]: אם מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאווין שאין לוקין עליהן, או תשלומין" וכו'.

וכל זה בענייני הלכה גרידא, אולם אם אותם מזידים שוגים ומתעים את העם ביסודות תורתנו, ותומכים וסומכים ידיהם על מינים ועל המינות הממאירה, אין צל של ספק שהם בגדר מזידים, שהרי לא מדובר בהלכות מסובכות שנדרש להן עיון מעמיק, אלה הם יסודות תורתנו!

אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק כד).pdf

הורידו את PDF • 181KB