מצות הנחת תפילין היא מצוה גדולה וחשובה, וכך נאמר בתורה על מצוה זו (שמ' יג, ט–י): "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְיָ בְּפִיךָ, כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְיָ מִמִּצְרָיִם. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה" – בשל חשיבותה, נקשרה מצות הנחת התפילין בתורה ללימוד התורה: "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְיָ בְּפִיךָ", ולזכירת יציאת מצרים: "כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְיָ מִמִּצְרָיִם", ונצטווינו לקיימה "מִיָּמִים יָמִימָה", כלומר בכל יום ויום.
ראיה נוספת לחשיבותה של מצוה זו ניתן להביא מכך שהקב"ה גם קבע אותה בקרית-שמע אשר נצטווינו לקרות פעמיים ביום, וגם קבע אותה בפרשה הראשונה של קרית-שמע: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דב' ו, ח). זאת ועוד, לא מדובר רק במצוה אחת, מפני שהנחת תפילין של-יד היא מצות עשה בפני עצמה, והנחת תפילין של-ראש היא מצות עשה בפני עצמה, כך שמדובר הלכה למעשה בשתי מצוות-עשה חשובות מאד.
והנה לפניכם דברי רבנו הרמב"ם בספר-המצוות, וכֹה דבריו (עשין יב–יג):
"והמצוה השתים-עשרה, הציווי שנצטווינו במעשה תפילין של-ראש [...] וכבר נכפל הציווי במצוה זו ארבע פעמים; והמצוה השלוש-עשרה, הציווי שנצטווינו במעשה תפילין של-יד [...] וכבר נכפל הציווי גם בזה ארבע פעמים [...] והראיה שתפילין של ראש ושל יד שתי מצוות, אמרם בגמרא [...] הנה נתבאר לך שקראוּ של-ראש ושל-יד שתי מצוות".
א. סוגיות בספרות חז"ל
1) הסוגייה המרכזית בעניין זה מובאת בתלמוד הבבלי מסכת מנחות (לו ע"ב):
"דתניא: 'וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה' [שמ' יג, י], 'יָמִים' – ולא לילות, 'מִיָּמִים' – ולא כל ימים, פרט לשבתות וימים טובים, דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: לא נאמרה חוקה זו אלא לפסח בלבד! [...] דתניא, ר' עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות ובימים-טובים? תִּלְמוֹד לומר: 'וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ' [שמ' יג, טז], מי שצריכין אות, יצאו שבתות וימים-טובים שהן גופן אות".
כלומר, ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא לא נחלקו אלא באיסור הנחת תפילין בלילה: לדעת ר' יוסי הגלילי אסור להניח תפילין בלילה; ולדעת ר' עקיבא מותר להניח תפילין בלילה. כמו כן, סובר ר' עקיבא שהפסוק 'וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת' וכו', עוסק אך ורק בחיוב לקיים את חג הפסח מדי שנה בשנה, ולא נועד ללמד מאומה על אופני קיום מצות תפילין. נמצא אפוא, כי לדעת הבבלי, כל האיסור להניח תפילין הוא בלילה ובשבתות וימים טובים בלבד, ברם חול-המועד אינו מוגדר כיום-טוב, ולכן, לפי כל הדעות בבבלי חובה להניח תפילין בחול-המועד.
2) סוגיה נוספת בעניין מצות התפילין נמצאת בתלמוד הירושלמי מסכת ברכות (ב, ג):
"ר' אבהו בשם ר' אלעזר: הנותן תפילין בלילה עובר בעשה. מה טעם? 'וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה' [שמ' יג, י]: 'יָמִים' – ולא לילות, 'יָמִימָה' – פרט לשבתות וימים-טובים. [...] אית דבעי מימר נשמעיניה מן הדא: 'וְהָיָה לְךָ לְאוֹת' [שמ' יג, ט] – את שהוא לך לאות, פרט לימים-טובים ושבתות שכולן אות. ולא כן, כתב 'מִיָּמִים יָמִימָה'! לית לך אלא כיי דמר ר' יוחנן: כל מילא דלא מחוורא מסמכין לה מן אתרין סגין".
ר' אלעזר סובר כדעת ר' יוסי הגלילי שבתלמוד הבבלי, ולפיו הפסוק "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ" עוסק במצות תפילין, והמלים "מִיָּמִים יָמִימָה", מלמדות על פרטי המצוה. כלומר, הפסוק "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת" וכו', מלמד על איסור הנחת תפילין בלילה, בשבתות ובימים טובים. בהמשך הירושלמי מובא קטע חשוב שנזדקק לו בהמשך כדי להבין את פסיקת הרמב"ם, "אית דבעי מימר" וכו', כלומר, יש הסוברים שהפסוק שמלמד שאסור להניח תפילין בשבתות ובימים טובים הוא "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת" (שמ' יג, ט). ושואלים שם בירושלמי: והרי אמרנו שהפסוק שממנו לומדים הלכה זו הוא "מִיָּמִים יָמִימָה"! (שמ' יג, י) ומשיבים בשם ר' יוחנן: שכל הלכה (וההלכה דנן היא האיסור להניח תפילין בשבתות ובימים טובים) שמקורה וביסוסה אינו מפורש ואין לה מקור ברור בתורה-שבעל-פה – סומכים אותה לכמה שיותר פסוקים.
נמצא אפוא, כי מקור איסור הנחת תפילין בשבתות ובימים-טובים כלל אינו ברור, לאור עובדה זו מיד קמה וניצבה השאלה: אם עצם המקור לאיסור הנחת תפילין בשבתות ובימים-טובים אינו ברור, כיצד פוסקי ההלכה העזו להוסיף ולהרחיב את האיסור גם לחול-המועד?!
3) במכילתא דרבי ישמעאל לפרשת בא נאמר כך (מסכתא דפסחא, יז):
"[א] 'וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת' – זו חוקת תפילין. אתה אומר זו חוקת תפילין או אינו אלא חוקת כל המצוות? אמרת, במי העניין מדבר? בתפילין. 'מִיָּמִים יָמִימָה' למה נאמר? לפי שהוא אומר 'וְהָיָה לְךָ לְאוֹת' – שומע אני אף הלילות במשמע. והדין נותן, הואיל ומזוזה מצות-עשה ותפילין מצות-עשה, אם למדת על מזוזה שנוהגת בלילות כבימים, יכול אף תפילין נוהגין בלילות כבימים? תלמוד לומר: 'מִיָּמִים יָמִימָה' – בימים אתה נותן ולא בלילות".
הקטע הזה ממדרש ההלכה הקדום חשוב מאד, בעיקר מפני שהוכרעה בו השאלה באיזו חוקה מדובר בפסוק הנדון בשמות (יג, י). כלומר, נקבע במדרש מפורשות שהחוקה שנזכרה בפסוק עוסקת בחוקת מצות התפילין כדברי ר' יוסי הגלילי, ולא בחוקת הפסח כדברי ר' עקיבא.
בהמשך מדרש ההלכה נאמר כך:
"[ב] דבר אחר, 'מִיָּמִים יָמִימָה' למה נאמר? לפי שהוא אומר 'וְהָיָה לְךָ לְאוֹת' שומע אני אף שבתות וימים-טובים במשמע. והדין נותן, הואיל ומזוזה מצות-עשה ותפילין מצות-עשה, אם למדת על מזוזה שנוהגת בשבתות ובימים-טובים, יכול אף תפילין ינהגו בשבתות ובימים-טובים? תִּלמוד לומר: 'מִיָּמִים יָמִימָה' – יצאו שבתות וימים-טובים.
[ג] ר' יאשיה אומר: 'מִיָּמִים יָמִימָה', הואיל ומזוזה מצות-עשה ותפילין מצות-עשה, אם למדת על מזוזה שנוהגת בשבתות ובימים-טובים, יכול אף תפילין כן? תִּלמוד לומר: 'מִיָּמִים יָמִימָה' [כלומר, המסקנה היא שמצות תפילין אינה נוהגת בשבתות ובימים-טובים].
[ד] דבר אחר, 'מִיָּמִים יָמִימָה' – יש ימים שאתה נותן ויש ימים שאין אתה נותן, יצאו שבתות וימים-טובים".
משלושת הקטעים האחרונים עולה בבירור, שדעת ר' יאשיה ודעת שני תנאים נוספים שלא נזכרו בשמותיהם, היא כדעת ר' אלעזר בירושלמי ור' יוסי הגלילי בבבלי, דהיינו, שהפסוק "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת" (שמ' יג, י) הוא ציווי על שמירת מצות התפילין, והמלים "מִיָּמִים יָמִימָה" שבסופו נועדו לבאר שאסור להניח תפילין בלילות, בשבתות ובימים-טובים. כמו כן, לפי כל ארבע הדעות שבמדרש ההלכה, הפסוק: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת" עוסק בציווי על שמירת מצות התפילין, וזאת בהתאם לדעתם של ר' אלעזר בירושלמי ור' יוסי הגלילי בבבלי ונגד דעת ר' עקיבא – וכלל מוסכם הוא בפסיקה התלמודית שאין הלכה כר' עקיבא מחבריו.
נשים לב, כי לפי הדעה הראשונה במכילתא, אין כל איסור להניח תפילין בשבתות וימים טובים, ורק בלילות הוא שאסור, ושוב אנו למדים על חולשת האיסור להניח תפילין בשבתות ובימים-טובים, ולכן אין שום מקום להוסיף ולאסור את הנחת התפילין גם בחול-המועד.
ב. פסיקת הרמב"ם
לאחר שראינו את המקורות המרכזיים שעוסקים בזמני הנחת התפילין, נעבור לעיין בפסיקת הרמב"ם. בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה (ד, י), רבנו הרמב"ם פוסק כך: "זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה שנאמר: 'מִיָּמִים יָמִימָה', חוקה זו היא מצות תפילין. וכן שבתות וימים-טובים אינן זמן תפילין שנאמר: 'וְהָיָה לְךָ לְאוֹת', ושבתות וימים-טובים הן עצמן אות".
מן ההלכה עולה שרבנו לא פוסק כר' עקיבא, שהרי הוא פוסק לעיל מפורשות: ש"חוקה זו היא מצות תפילין", כלומר הפסוק "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת" וכו' עוסק בחוקת מצות התפילין ולא בחוקת הפסח כמו שאמר ר' עקיבא.
מדוע רבנו לא פוסק כר' עקיבא? הראינו לדעת בהצגת המקורות לעיל, כי רבים הם החכמים (שישה ליתר דיוק) שסוברים שהפסוק "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת" וכו' עוסק במצות התפילין, והמלים "מִיָּמִים יָמִימָה" שבסופו נועדו להגדיר את זמני החיוב, כלומר לאסור את הנחת התפילין בלילות ובשבתות ובימים-טובים – וכידוע, אין הלכה כר' עקיבא מחבריו.
ברם, עדיין נותרה שאלה אחת פתוחה בעניין פסיקת רבנו והיא: אם הוא לא פסק כר' עקיבא, מדוע הוא מביא את טעמו: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת", לאיסור הנחת תפילין בשבתות ובימים-טובים?
קאפח בפירושו שם (אות כב) אומר כך: "שיטת רבנו אינה ברורה [...] כיוון שהעתיק לשון הירושלמי ללא שום הערה". ברם, דברי קאפח אינם מדויקים, כי רבנו לא העתיק את לשון הירושלמי מילה במילה, אלא לקח מהירושלמי אך ורק שני עניינים: את חלקה הראשון של דרשת ר' אלעזר: "יָמִים – ולא לילות", וכן את הדרשה השנייה "אית דבעי מימר" וכו'.
ויתרה מזאת, נראה ברור שקאפח השכיר לא ירד לסוף דעתו של רבנו, שהרי ראינו את דברי ר' יוחנן המפורשים בירושלמי לעיל, ש"כל מילא דלא מחוורא מסמכין לה מן אתרין סגין". כלומר, כל הלכה שמקורה וביסוסה אינו ברור סומכים אותה לפסוקים רבים ככל שניתן. ואכן, כך ראינו שעשו חכמים במכילתא, שהרי הם צירפו את דרשת ר' עקיבא בעניין "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת", בסוף רשימת הדרשות שמהן למדו שאין להניח תפילין בשבתות ובימים-טובים! כלומר, חכמים לא ראו שום מניעה לצרף את דרשת ר' עקיבא לחיזוק דבריהם, למרות שהוא דורש את הפסוק "וְשָׁמַרְתָּ" וכו' לעניין חוקת הפסח ואף סובר שיש להניח תפילין גם בלילה.
לאור דברי ר' יוחנן בירושלמי, ש"כל מילא דלא מחוורא מסמכין לה מן אתרין סגין", ולאור דברי חכמים במכילתא, אשר צירפו את דרשתו של ר' עקיבא לרשימת הדרשות שמהן למדו שאין להניח תפילין בשבתות וימים-טובים (אף שכאמור, דרשתו של ר' עקיבא בעניין: "וְשָׁמַרְתָּ" וכו' לעניין חוקת הפסח נדחתה, ואף שדעתו שיש להניח תפילין גם בלילה גם היא נדחתה) – רבנו לא ראה שום מניעה לצרף את דרשתו של ר' עקיבא לחזק בה את פסק ההלכה, אף שרבנו לא סבר כר' עקיבא: לא בעניין דרש הפסוק "וְשָׁמַרְתָּ" וכו', ולא בעניין הנחת תפילין בלילה.
לאחר שביררנו את דעת רבנו והבהרנו את יסודות פסיקתו, נגיע לעצם העניין שלשמו נכתב מאמר זה:
מפסיקת רבנו עולה במפורש, כי חובה להניח תפילין בחול-המועד, שהרי הוא הֶחְרִיג אך ורק את הלילות, השבתות והימים-הטובים! ואם יטען הטוען שחול-המועד נכלל בכלל המושג "ימים טובים", נשיב לו בשלל תשובות וראיות שחול-המועד אינו נכלל בכלל "ימים טובים":
1) רבנו מגדיר במפורש מהם "ימים טובים", וכֹה דבריו בהלכות שביתת יום-טוב (א, א): "ששת הימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה, שהן ראשון ושביעי של פסח, וראשון ושמיני של חג הסוכות, וביום חג השבועות, ובאחד לחודש השביעי, הן הנקראין ימים-טובים". וכי יעלה על הדעת שרבנו הרמב"ם, אמן הסדר והדיוק המופתי, יגדיר בהלכות שביתת יום-טוב במפורש מהם ימים-טובים, ובהלכות תפילין (ד, י) שראינו לעיל הוא יתכוון להגדרה אחרת?
2) רבנו פוסק בהלכות שביתת-יום-טוב (ו, טז), וכֹה דבריו: "שבעת-ימי-הפסח ושמונת-ימי-החג עם שאר ימים-טובים כולן אסורין בספד ותענית". ואם הגדרת "ימים טובים" כוללת גם את ימי חול-המועד, מדוע לא קיצר רבנו ואמר "ימים-טובים אסורין בספד ותענית"? האם רבנו יפלוט מקולמוסו מלים ומשפטים מיותרים לחינם? אלא ברור שרבנו עקבי ונאמן להגדרתו שבראש הלכות שביתת-יום-טוב, והיא, שהגדרת "ימים טובים" אינה כוללת את ימי חול-המועד, וזהו גם משמעם הפשוט של צמד המלים "ימים טובים".
3) בהלכות תפילה וברכת כהנים (ט, יד–טז), רבנו פוסק כך: "בשבתות וימים-טובים כשגומר שליח-ציבור תפילת שחרית בקול רם אומר קדיש, ואחר כך תהילה-לדוד, ואומר קדיש, ומתפללין מוסף [...] ואומר קדיש אחר תפילת מוסף והעם נפטרין. [...] בראשי-חדשים ובחולו-של-מועד אומר סדר היום אחר תפילת מוסף". לפנינו אפוא הבחנה ברורה בין שבתות וימים-טובים לבין ימי-חול-המועד.
4) עוד פוסק רבנו שם (יב, טז) וכֹה דבריו: "כמה הן הקוראין? בשבת בשחרית קוראין שבעה, וביום הכיפורים ששה, ובימים-טובים חמשה [...] ובחולו-של-מועד קוראין ארבעה". וגם כאן ישנה הבחנה ברורה בין ימים-טובים לימי-חול-המועד.
5) רבנו פוסק בהלכות ברכות (ב, ה) וכֹה דבריו: "[בברכת-המזון] בשבתות ובימים-טובים [...] ואומר באמצע [הברכה] בשבת: 'אלהינו ואלהי אבותינו' [...] ובימים-טובים אומר: 'יעלה ויבוא'. וכן בראשי-חודשים, ובחולו-של-מועד, מוסיף ברכה שלישית יעלה ויבוא". ואם "ימים טובים" כוללים בתוכם גם את ימי-חול-המועד, מדוע רבנו מוסיף: "וכן בראשי-חודשים, ובחולו-של-מועד, מוסיף ברכה שלישית יעלה ויבוא"? כמו כן, רבנו לא היה צריך להפריד בהלכה בין ימים טובים לראשי חודשים (שהרי לעניין תוספת "יעלה ויבוא"דין כולם שווה), אלא ברור שרבנו ביקש ללמד אותנו שדינו של חול-המועד דומה יותר לדינו של ראש חודש מאשר לדינו של יום טוב. מכל מקום ברור כשמש, שרבנו מבחין באופן עקבי בין "יום טוב" לבין "חולו של מועד".
6) שם (ב, יב) רבנו פוסק באותו עניין: "שכח ולא הזכיר בשבת או ביום-טוב קדושת היום [...] בראשי-חודשים [...] וכן בחולו-של-מועד ובחנוכה ובפורים, שכח ולא הזכיר העניין בברכת המזון אינו חוזר" – ומה שכתבנו בסעיפים 3–4 נכון גם כאן. כמו כן, רבנו מחבר בהלכה זו את חול-המועד לימי חנוכה ופורים, ונראה ששוב הוא מבקש ללמדנו, שדינו של חול-המועד דומה יותר לדינם של חנוכה ופורים, מאשר לדינו של יום טוב שדינו דומה מאד ליום השבת.
7) בהלכות שבת (ל, ט) פוסק רבנו כך: "חייב אדם לאכול שלוש סעודות בשבת [...] וצריך לקבוע כל סעודה משלושתן על היין, ולבצוע על שתי ככרות, וכן בימים-טובים" – וברור שלא מדובר בהלכה זו בימי-חול-המועד, שהרי אין חובת סעודה ובציעה וכו' בחול-המועד.
8) וגדולה מכולן, בדקנו ומצאנו כי המושג "ימים טובים" מופיע ב"משנה תורה" קרוב למאה פעמים, ובכל מאה המקומות הללו רבנו מתכוון לששת הימים הטובים הידועים, כלומר, בספרו "משנה תורה", רבנו לעולם אינו כולל את ימי חול-המועד בכלל "ימים טובים"!
9) זאת ועוד, כאשר רבנו מבקש לכלול בדבריו גם ימים-טובים וגם את ימי-חול-המועד, הוא מדייק לכתוב "מועדים" או "מועדות", וכפי שנראה בשלוש הדוגמאות הבאות:
9.א) הלכות תפילה וברכת כהנים (א, י): "נמצאו התפילות בכל יום שלוש. [...] ובשבתות ובמועדים ובראשי חודשים ארבע". וברור שרבנו כתב דווקא "ובמועדים" ולא "ובימים טובים", כדי לכלול גם את ימי-חול-המועד. נמצא, שבמקום שרבנו ביקש לכלול גם את ימי-חול-המועד הוא מדייק וכותב "במועדים". ומה שכתבנו כאן נכון גם לשתי הדוגמאות הבאות:
9.ב) שם (ה, יד): "מנהג פשוט בכל ישראל שאין נפילת פנים בשבתות ובמועדות".
9.ג) שם (יב, ב): "ואלו הן הימים שקורין בהם בתורה בצבור, בשבתות ובמועדים ובראשי-חדשים".
ג. ראיה מכרעת מהלכות שביתת יום-טוב
כידוע, אסור לעשות מלאכה בחול-המועד למעט דבר האבד או דבר שהוא לצורך המועד, ועוד. והנה לפניכם הלכה אחת בעניין זה (שביתת-יום-טוב ז, ט): "כל מלאכות שהן לצורך המועד [...] הרי אלו עושין בצנעה לצורך המועד". לפיכך, רבנו אוסר לכתוב בחול-המועד ספרי-תורה תפילין ומזוזות מפני שכתיבתם היא בגדר מלאכה שאינה לצורך המועד, וכֹה דברי רבנו בהלכות שם (ז, יג): "ואסור לכתוב במועד אפילו ספרים תפילין ומזוזות".
ברם, בהמשך ההלכה שם (ז, יג) רבנו פוסק כך: "אבל כותב אדם תפילין ומזוזה לעצמו וטווה תכלת לבגדו, ואם אין לו מה יאכל כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו".
נמצא אפוא, שרבנו מתיר לאדם לכתוב תפילין לעצמו בחול-המועד! וברור שלא רק לכתוב לעצמו במו-ידיו אלא גם למַנות לו סופר שיכתוב בעבורו, וכמו שנאמר בהלכות ספר תורה (ז, א): "מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר-תורה לעצמו", וכי כל עם-ישראל סופרי סת"ם? ולכן, מיד בהמשך ההלכה נאמר: "ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבין לו" – וברור שהוא הדין בהלכה בעניין התפילין שהובאה לעיל: "אבל כותב אדם תפילין ומזוזה לעצמו" וכו' – שהרי חיוב הסופר במצות התפילין בחול-המועד שווה לחיובו של אדם שאינו סופר, ואם התירו לסופר לכתוב לעצמו ברור שמותר לסופר לכתוב גם לאחרים, שהרי חיובם שווה.
לאור מקבץ ההלכות הללו, קמה וניצבה שאלה חשובה מאירה ומזהירה: אם אסור להניח תפילין בחול-המועד ואין להם שום צורך במועד – מדוע התיר רבנו לכתבן בחול-המועד? נראה אפוא ברור, כי לדעת רבנו חובה להניח תפילין בחול-המועד, וכבר ראינו שעצם האיסור להניח תפילין בלילות ובשבתות ובימים-טובים אינו ברור כל צרכו, ולכן סמכו אותו לפסוקים רבים ככל שניתן – כיצד אפוא נרהיב עוז להוסיף עליו ונאסור גם הנחת תפילין בחול-המועד?
ד. יוסוף ג'וחא קארו
נעבור עתה להעיר על דברי יוסוף ג'וחא קארו בהלכות שביתת-יום-טוב שם, וזה לשונו:
"ומה שכתב 'ואם אין לו מה יאכל' וכו', נראה שטעמו מפני שהוא סובר שאין מניחין תפילין בחול-המועד דבכלל יום-טוב הוא, ואם-כן אין להתיר בכתיבת תפילין יותר במלאכה אחרת".
כדי להבין לעומק את סכלותו, נחזור על פסק רבנו בהלכות שביתת-יום-טוב (ז, יג):
"[רישא:] אבל כותב אדם תפילין ומזוזה לעצמו וטווה תכלת לבגדו, [סיפא:] ואם אין לו מה יאכל כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו".
ג'וחא טוען לעיל, כי דברי רבנו בסיפא: "ואם אין לו מה יאכל כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו", נועדו ללמד שאסור להניח תפילין בחול-המועד! ואם תתמהו איך הוא העלה זאת על דעתו? ובכן, לפי הג'וחא, רבנו מתיר לסוֹפר לכתוב ולמכור לאחרים בחול-המועד רק כאשר אין לו מה לאכול, לפיכך אסור להניח תפילין בחול-המועד. ברם, דברי ג'וחא הם דברי התעייה ברורים, שהרי הוא מתעלם התעלמות מוחלטת מדברי הרישא! כלומר, יש שני דינים בפסק רבנו:
הראשון, מותר לאדם לכתוב תפילין ומזוזה לעצמו בחול-המועד (והוא הדין לאחרים שהרי חיובו של הסופר בהנחת התפילין וחיוב זולתו שווה) וכו'; והשני, שגם אם אין לסופר צורך לכתוב תפילין לשם הנחתם בחול-המועד, עדיין מותר לו לכתבן לזולתו בתנאי שאין לו מה לאכול.
נמצא, שג'וחא תעה והִתעה במה שהוא בחר להתמקד בסיפא ולהתעלם התעלמות מוחלטת מן הרישא. כלומר, אם רבנו היה פוסק אך ורק את הסיפא דברי הג'וחא היו נכונים. אך הואיל ורבנו פוסק גם הדברים שברישא, אין ללמוד מן הסיפא כדברי הג'וחא, אלא כמו שהראינו – שהרי איך יעלה על הדעת לומר שאסור לדעת רבנו להניח תפילין בחול-המועד, כאשר הוא פוסק מפורשות ברישא של ההלכה: "אבל כותב אדם תפילין ומזוזה לעצמו"? וכי יעלה על הדעת שאדם שאין לו מה לאכול יכין לעצמו תפילין וישלם לעצמו בעבורן? ואיך בדיוק יתפרנס ממכירת תפילין לעצמו? וכי הוא יקנה אוכל בחול-המועד בכסף שישלם לעצמו?
אלא, כאמור, כך יש להבין את ההלכה: ברישא מדובר שאין לסופר תפילין ולכן התיר לו רבנו לכתבם בחול-המועד כדי לקיים מצות הנחת תפילין (והוא הדין לכתוב לחברו כי כאמור חיוב שניהם במצות התפילין שווה). לעומת זאת, בסיפא מדובר כשיש לסופר תפילין להניח בחול-המועד, אך אין לו מה לאכול, ולכן היה צורך להוסיף ולפסוק היתר מיוחד לכתוב תפילין, כי הן אינן לצורך קיום מצוה בחול-המועד, אלא לצורך קיום גופו של הסופר בחול-המועד.
דברינו תואמים גם את דברי התלמוד במסכת מועד קטן (יט ע"א):
"תנו רבנן: כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו [...] ולאחרים בטובה [=אבל לא בשכר], דברי רבי מאיר. [ונחלקו בסיפא של הברייתא:] רבי יהודה אומר: מערים ומוכר את שלו, וחוזר וכותב לעצמו. רבי יוסי אומר: כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו. אורי ליה רב לרב חננאל, ואמרי לה רבה בר-בר-חנה, לרב חננאל: הלכה, כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו".
נראה ברור, כי גם ר' מאיר וגם ר' יהודה, שמחמירים ואוסרים לכתוב תפילין לשם פרנסה בחול-המועד, מתירים כאשר מדובר לשם מצוה, שהרי ר' מאיר אומר: "כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו", ור' יהודה אומר: "מערים ומוכר את שלו, וחוזר וכותב לעצמו". כלומר, גם לדעת שני החכמים הללו המחמירים (שחומרותיהם לא נפסקו להלכה), אין כל ספק שמותר לכתוב תפילין לעצמו! ומדוע? כי היה להם ברור כשמש שיש חובה להניח תפילין בחול-המועד!
נחזור ליוסוף ג'וחא, בפירושו להלכות תפילין (ד, י) הוא סותר את דברי עצמו בפירושו להלכות שביתת-יום-טוב (ז, יג), וזה לשונו בפירושו להלכות תפילין: "יש אומרים שמניחין תפילין בחול-המועד, וכן נראה מדברי רבנו, שכתב בפ"ז משביתת יום-טוב הל' יג: כותב אדם תפילין לעצמו". כלומר, בהלכות תפילין (ד, י) קארו לומד מהִלכת שביתת יום-טוב שחובה להניח תפילין בחול-המועד, אך בהִלכת שביתת יום-טוב שם, כפי שראינו לעיל, קארו לומד מאותה ההלכה את ההיפך הגמור: שאסור להניח תפילין בחול-המועד. ועל סתירות מעין אלה בדברי מחברי הפירושים למיניהם, אומר רבנו בהקדמתו ל"מורה הנבוכים" (עמ' יד):
"אבל אם תהיינה הסתירות גלויות בשני הדברים [...] אלא שהוא שכח את הראשונה בשעה שכתב את השנייה במקום אחר בחיבורו, הרי זו מגרעת גדולה מאד, ואין להביא את זה בחשבון מי שצריך להתחשב בדבריו". ומוסיף שם קאפח: "וסוג זה של פרשנים ומחברים רבים מאד-מאד", ועדיין קאפח החדיר אותם לפירושו וכינה אותם בכינויי הערצה ורוממות: "מרנן ורבנן קדושי עליון", ומכיר ומורד גרוע ממי שאינו מכיר ומורד. מכל מקום, חיבוריו העילגים של הג'וחא מלאים בסתירות, באי-דיוקים ובשיבושי לשון אם נבחר לשון עדינה.
ה. "מנהג" תימן
נעבור עתה לבחון את דברי קאפח בהלכות תפילין (ד, י), וזה לשונו באות כב:
"ואשר למנהג תימן, לא מצאתי שום גילוי או ראיה לא לכאן ולא לכאן, אלא שמצאנו המנהג בימינו שאין מניחים, ולי לא ברור אם זה מנהג מקרוב או מקדם [...] גם אין שיטת רבנו ברורה לי, כיון שהעתיק לשון הירושלמי ללא הערה". ובהלכות שביתת יום-טוב (ז, יג) קאפח הוסיף באות כו: "והבאתי ראיה [בהלכות תפילין] שחול-המועד בכלל יום-טוב, וראה גם לקמן חמץ ומצה פ"ג אות כד".
ואיני מבין את ההיגיון שבדבריו, וכי הנחת תפילין בחול-המועד היא דבר שתלוי במנהג? והלא מצות הנחת תפילין היא דין תורה! ובמקומות מספר קאפח קובע כלל ש"אין לא ראינו – ראיה", מדוע אפוא עתה ודווקא כנגד דין תורה "לא ראינו" מהווה ראיה? ואם אבותינו הקדמונים או המאוחרים נגררו אחר התועים והמינים וחדלו להניח תפילין בחול-המועד, האם נכון להביא מהם ראיה לדרך האמת? אלא, מן הצדק לבדוק ולחקור היטב-היטב מהו דין התלמוד ומהי פסיקת הרמב"ם, במנותק לחלוטין ממנהג אבותינו, ואם יתברר לנו שאבותינו שגו לא נאמץ את מנהגם המשובש אלא נחזיר עטרה ליושנה – ונקבל האמת ממי שאמרו.
וכאמור, לפי דעתי הוכח באותות ובמופתים, כי לפי דין התלמוד ומסורת התורה-שבעל-פה חובה להניח תפילין בחול-המועד! וכך הוא גם פסק רבנו, שהרי בכל מקום שהוא הזכיר בפסיקתו "ימים טובים" כוונתו לששת ימים-טובים הידועים בלבד, ולא נכללים בהם ימי חול-המועד כפי שהוכח. וכיצד קאפח לא ראה זאת? כיצד הוא לא ראה שכוונת רבנו, בכל קרוב למאה המקומות בספרו שבהם נאמר "ימים טובים", היא לששת הימים-הטובים הידועים בלבד? ושגיאה גוררת שגיאה, שהרי טחו עיניו מראות גם את דברי ר' יוחנן בירושלמי, ולכן הוא לא הבין מדוע רבנו פוסק כלשון הירושלמי ללא הערה, וכבר ביארנו את הדברים לעיל.
גם המשך דבריו של קאפח השכיר תמוה מאד, כי אף אם יש מקרים נדירים ביותר שבהם לא נמנעו חכמי התלמוד לקרוא לחול-המועד "יום טוב", האם נכון ללמוד ממקרים נדירים ביותר לגבי הכלל? ושמא גרסת הגמרא אינה מדוקדקת במקרים הנדירים הללו? ובמיוחד לאור העובדה, שבעניין מצות הנחת תפילין לשון חכמים אינה סתם "ימים טובים" אלא "שבתות וימים-טובים", ללמדך שהימים-הטובים כאן הם הימים הדומים לשבתות ואין לכלול בהם את ימי חול-המועד. ויתרה מזאת, כפי שראינו, רבנו הרמב"ם מדייק בדבריו היטב במשנה-תורה, ולעולם הוא אינו כולל את ימי חול-המועד בכלל "ימים טובים". כך שרבנו הרמב"ם הבין שמדובר כאן בששת ימים-טובים הידועים שאינם כוללים בתוכם את ימי חול-המועד.
ובכלל, גם אם נתעלם מכל הראיות שהבאנו, האם יעלה על הדעת שרבנו הרמב"ם ישאיר מקום של ספק בעניין קיום שתי מצוות מן התורה? האם יעלה על הדעת שרבנו הרמב"ם לא היה קובע מפורשות שאין להניח תפילין במועדים אם אכן כך הייתה דעתו? והאם לפי קאפח הבנתו של רבנו הרמב"ם את ספרות חז"ל אינה נאמנה דיה כדי להצדיק דין אמת ולהניח תפילין בחול-המועד? ואף אם נניח הנחה מופרכת לחלוטין, שיש כאן ספק שמא ימי חול-המועד נכללים בהגדרת "ימים טובים", ידוע ומפורסם הכלל שבדברי-תורה פוסקים לחומרה, מדוע אפוא שנפסוק כאן לקולא, ונבטל שתי מצוות-עשה במשך שבועות שלמים בשנה?
ושוב ברור, כי טעותו הקשה הזו של קאפח נובעת משותפותו בממסד הכומרים השכירים, וביראתו מהם שהִטתה את שיקול דעתו לדחוק בדוחקי דוחקין, שאין להניח תפילין בחול-המועד: נגד מסורת התורה-שבעל-פה, נגד דברי חכמים, נגד פסק רבנו, נגד הראיה המכרעת מהלכות שביתת יום-טוב, ונגד ההיגיון שהוא עצמו מנחה אליו: שאין לא ראינו – ראיה.
"כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (שמ' כג, ח); "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז, יט).
ובעניין חומרת השותפות בתיאטרון הכומרים השכירים מחריבי הדת ומחללי-שם-שמים, ראו מאמרי: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף", ויש עוד מאמרים רבים בעניין זה.
בתמונת שער הרשומה: יריעה של תפילין שנמצאו בקומראן, סריקה, התמונה מאת יגאל ידין.