אימון המחשבה ואילופה לדרכי ההזיות החל אפוא בשיטות חכמי אשכנז הראשונים ובראשם פירוש רש"י-שר"י, שהרי כל כלומר, למרות שהוא היה יכול לתרגם מלה במלה בכל מקום ועם זאת להיות נקי מן ההגשמה, אונקלוס בוחר בכל המקומות והאדם ינטור לו לחומרו-ליצרו "לְסוֹפָא", דהיינו ליום הדין הוא יום המיתה, שאז יטפחו על פני האדם ויכו בו נזקי ולא רק לימוד השקפה נכונה בעניין אמיתת חיי העולם-הבא, ואמיתת יום הדין ויום התוכחה, ואמיתת נזקיה הנצחיים

הנה לפניכם שלוש ראיות לכך שרש"י פירש צלם – דפוס תבניתי חומרי (אימום). ויתרה מזאת! אימום לנעליים [...] דפוסים לאפות בהם את לחם הפנים" (עמ' 69), קצרו של דבר, בלשון המשנה: "אימום". נמצא אפוא, שבכל המקומות רש"י מפרש דפוס – אימום, דהיינו תבנית חומרית. (=שטאנץ), ורק כאשר רבנו עוסק בתבנית סתם, שאינה אימום לתבניות זהות נוספות, הוא אומר תבנית. – וכאמור, איך יעלה על הדעת שה' נזקק להתייעץ ולקבל אישור מברואיו?

ובכן, כפי שנראה לקמן, רבנו תוקף בעוצמה רבה את "כת המדברים" מפני שהם גרמו נזק אדיר ליסוד חידוש העולם, מה שאמרוּ ה'מתכלמין', ואתה בדעה שכבר נתבררה ההוכחה על חידוש העולם – יערב לך [שהרי אף שאתה טועה אין נזק יסוד בתורת משה, לא יעלה על הדעת להוכיחוֹ בדרכי הטעיה, ולא רק כי מדובר בדרכֵי שקר, אלא גם כי יש בזה נזק [ועתה רבנו יסביר מדוע יש בזה נזק לתורת משה:] ומה שהאדם טוען שהוא הוכיח שאלה מסוימת בהטעיות, הרי לדעתי אשר אסקור לך אותן, כי זהו המדע הטבעי והאלהי ברובם, כשם שלא תשאף שאשמיעך במאמר זה הוכחות ה'מתכלמין' על אימות

כלומר, לפי רש"י הרוח הרעה של שחרית נקראת "שיבתא", וכדי לסלק את נזקה יש ליטול ידיים. מכל מקום, לפי רש"י נטילת ידיים של שחרית היא כדי לסלק נזק של שד דמיוני, וכבר עסקתי בהרחבה בנושא זה במאמרי , ושם הוכחתי כי נקיטת פעולה שנועדה להרחיק נזקי שדים היא בגדר עבודה-זרה לכל דבר ועניין, ואוי ואבוי לדת

וטמטום בגדולי האומה, שהרי איך יעלה על הדעת שיוסף יתרעם על אביו, יעקב אבינו הנביא, על-כך שהוא קבר את אימו

גם אם כוונתך רצויה המעשים גורמים יותר נזק מתועלת (לך ולמשפחתך באופן אישי וגם לקוראים ולעולם). זאת ועוד, מנין לך שפעולותיי גורמות ליותר נזק מאשר לתועלת? ועוד לי ולמשפחתי באופן אישי? ועד שלא תוכיח לי שהנני גורם נזק "לעולם כולו" הנך חשוד בעיניי, כי אפילו על דבריך שלך לא הבאת ראיה...

אין למכור לגויים דבר שיש בו נזק לרבים בהלכה הבאה בפרק הנדון פוסק רבנו כך (עבודה-זרה ט, י): "כשם שאין מוכרין לגויים דברים שמחזיקין בהן ידיהן לעבודה-זרה, כך אין מוכרין להם דבר שיש בו נזק לרבים, כגון דובים וכן אסור למכור כלי נזק לליסטים [שודד, עבריין] ישראל". ומקור דברי רבנו הוא במשנה שם (א, ז): "אין מוכרין להן דובין ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים", ושם פירש ונראה ברור שמותר למכור להם דובים ואריות לגני-חיות, שהרי אין בזה נזק לרבים, ובהלכה מדובר בדובים ואריות

מדברי רבנו עולה אפוא, כי תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן היא אֵם כל חטאת, כי לא רק שהיא גוררת לסכלות חמורה, לאימוץ שתיית יין מועטה שכזו עלולה לשחרר את מוֹסרות וחרצובות הלשון ולשליחתה אפילו בלא כוונה רעה, עד כדי גרימת נזקים

והנה לפניכם פסקי חז"ל ורבנו בהלכות אבל (ט, ב;ט), וכֹה דבריהם: [ב] "כדרך שקורע אדם על אביו ועל אימו –

כי קביעת הדעה היא אימות מה שהושכל, שהוא גם מחוץ למחשבה [=במציאות המדעית האמיתית] כפי שהושכל במחשבה [=

מלהיכשל ומלהיחבל, ואף הייתה מזהירה אותו לבל יחבול בזולתו: "כי בידיעת האמת מסתלקת האיבה והשנאה, ויבטלו נזקי

והיסוד לכולן הוא אימוץ המאגיה הסרטנית, כי המאגיה הגרורתית הינה השורש לכל העבודה-הזרה. ובמלים אחרות, "רוחו" של בורא-עולם "התלבשה" בישו במעי אימו הטמאה מריה, וכך נולד לעולם בורא-העולם, בצאתו מרחם אימו ממקום הטומאה הכיעור והתופת, מלוכלך בדמים ובטינופת.

במאמר בעיתון "הארץ" מתאריך 9.7.2020 שכותרתו: "המסמכים מגלים: ילדי תימן נלקחו מהוריהם, אך לא למטרות אימוץ

רק מהם אנחנו בוודאות נעבור עבירה חמורה ונאכל חמץ בפסח, עבירה אשר תגרום לנו ל"טמטום הלב" ולעוד אי-אלו נזקים לאפיית מצות "דגן שנפל עליו דלף – כל זמן שהוא טורד טיפה אחר טיפה, אפילו כל היום כולו – אינו בא לידי חימוץ כל זמן שאדם עוסק בבצק, אפילו כל היום כולו – אינו בא לידי חימוץ" (הל' חמץ ומצה ה, יא–יג).

ההשקפות הדחויות הרבות שהוחדרו לה, ומי שלא למד השקפות ישרות אין לו עסק בה, כי לימוד הגמרא יביא לו יותר נזק אשר "משתלטים" על בני אדם נקראת בימינו "דיבוק", ויש לה משמעות רעה מאד, בנוסף לעבודה-הזרה שיש בה ולעצם אימוץ מתרגום ר"ש, ובמקרים רבים אפשר לומר עליו: כי את הנכון שבתרגום ר"ש החליף בלא נכון, ואת הלא נכון בתרגום ר"ש אימץ וכך רש"י, את הנכון שבהשקפות התלמוד החליף בלא נכון, ואת הלא נכון אימץ לעצמו וסיפחו לפירושו.

וכאמור, הוכחנו את שגיאתו וסכלותו של המקלל אשר ניזון מדברי אלילו נחמן הכלבי, וראינו שמי שמתבונן בתורה בלב נקי הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב" (מ"א יח, כו–כח). *** בהמשך דבריו המקלל מוסיף לעסוק בעניין נזקיה וזה לשונו בחלק ה של מאמר זה: "קללה, הקפדה ועין הרע הבאוֹת על ריק וחינם לא יכולות לפעול שום נזק והרס למושא ומפורש באינספור פסוקים שהבוטח בבורא שמור מכל נזק.   ויש סתירה בדברים הללו: אם אדם בוטח בבורא אז הוא שמור מכל נזק או לא שמור?

ובמלים אחרות, מַעֲבָר מדקלום תארים לאימוץ השקפת התארים מוסיף על עוון המֶרִי וחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא וכפי שנראה לקמן, יש מן האיכויות והמאפיינים הללו שהם הגשמה מפורשת ולכן אין בהם חילוק בין דקלום חיצוני לאימוץ אמנם הקטגוריה המרכזית, ניתן לחלק בין דקלום חיצוני שהוא בגדר מֶרי וחירוף וגידוף בשגגה מצד ההמון, לבין אימוץ

שכבר טפלו עליו אחרים שהיה 'מפוזר' באי אלה דברים ופעל בלי שׂימת לב" – ולהסיר דברי שקר מעל רבנו אינה "אילוץ מתרגום ר"ש, ובמקרים רבים אפשר לומר עליו: כי את הנכון שבתרגום ר"ש החליף בלא נכון, ואת הלא נכון בתרגום ר"ש אימץ

שימו לב, ירמיה הנביא קושר את עושק היתום והאלמנה לשפיכת דם נקי! ואף לעוון החמור של עבודה-זרה! אזהרה נוספת מתוך נבואותיו של ירמיה (כב, ג–ה), ואשר בה הוא שוב קושר את הונאת היתום והאלמנה לשפיכת דם נקי לעומת זאת, הדוגמאות האחרונות הן דוגמאות לעבירות שיש בהן מעשה: 1) הַמַּכֶּה – אם יש חיוב בתשלומים על נזקי

לאחר הכרת כוחות הנפש רבנו ניגש להסביר כיצד יש לתפעל נכון את נפש האדם, והכוונה לרכישת מידות נעלות או אימוץ אמנם, גם לחלק ההוגה יש חלק במצוות ובעבירות אף שאין בו מעשה, מפני שבהחלט ניתן לעבור עבירה באמצעות אימוץ

, כל מי שעושה פעולה שנועדה להרחיק ממנו נזק של שד או רוח דמיוני וכיו"ב, הוא למעשה עובד עבודה-זרה, אף שהוא ואולי זו גם הסיבה שהם מקפידים לייחס את האדם על-שם אימו: מה שבטוח בטוח, וזאת בניגוד לתורה: "לְמִשְׁפְּחֹתָם ואחר שייקבר אביו או אימו אינו חייב לחלוץ". ואם הוא ראש הכמורה האורתודוקסית הוא גם רשע שמתעה את העם אחרי ההבל, ויש לחרפו ולגדפו ולקללו ולצמצם את נזקיו

האם מטרתה לשמש כסגולה לשמירת הבית מפני אסונות וגניבות ומפני נזקי שריפות ואינסטלציה? הרי היא מסלקת נזק כוכב פלוני, ומביאה תועלת כוכב פלוני" – וזו עבודה-זרה גופה, וכאמור, מי שמנשק את המזוזה וברור כשמש שהוא אימץ את דרך החזירות של חכמי-יועצי-אשכנז, דהיינו להחדיר מעט מן האמת לצד השקר האלילות והתועבה

במצביהם] בלי ספק כבהמות וכחיות הטרף, אשר לא יחשוב השלם יחיד הסגולה כאשר חושב עליהם, אלא היאך להינצל מנזקי ויש לא מעטים בממסד הרבני שמתאימים בדיוק מהדהד להגדרה זו (וליתר הרחבה בעניין נזקי עמי הארץ ושנאתם לתלמידי

כמו כן, אסור לברך על שתייה גרגרנית זו, משום שאסור להלל ולברך את ה' מתוך מעשה שיש בו פורענות ונזקי שדים ה) בהמשך הגמרא מובאים עוד סיפורים הזויים שונים ומשונים על נזקי הזוגות והשדים, ובשלב מסוים נאמר שם כך: עצם הפחד עלול לבלבל אותו ולגרום לו לאבד את הריכוז או לשבש את שיקול דעתו – וכך בסופו של דבר ייגרם לו נזק בעיון את "ספר המדע", וחלקים נרחבים מ"מורה הנבוכים", אסור לו באיסור חמור ללמוד גמרא, כי היא תסב למחשבתו נזק

אך ברור שאם הבָּריא קורא אותם במטרה להסיר מעליו צרה או נזק ממשיים ומוחשיים שרובצים עליו, אף הוא בגדר כלומר, אין זו התכלית אלא אך ורק אילוץ הלכתי-מחשבתי, שחובה להתאמץ ולהשתדל מאד להתרומם ממנו, ועוד בעניין

"קל וחומר", וכֹה דברי רבנו בהלכות אישות (יט, יט): "וכן אני אומר שמזונות הבת קודמין לירושת הבן כתובת אימו כלומר, בניגוד לתורה-שבכתב, התלמוד הבבלי הוא מעשה ידי אדם,  אימוץ כל מה שנאמר בתלמוד כאמת אלהית מוחלטת שנאמר לעיל,] כמה חמור יהיה מצב מי שלא למד כלל [מדעים], ולא הוכשר בשום אופן מאופני ההכשרה, אלא נעתק מחיק אימו ועליך להצטער מאד על-כך שאינך מסוגל לבחון דברים באופן נקי, מדעי ומושׂכל.

לאחר מכן, בדקה הועדה למעלה משלושת אלפים תיקי אימוץ ברחבי הארץ שבוצעו בשנות 1949–1956, והצליחה לגלות כי

באים הנשים ומביאים שם בניהם וכל אחת מביאה נר גדול כמידת בנה, ומתחיל החכם לגזוז קצת, ואחר-כך משלמת אימו אמנם, הקוצצים את שׂער בניהם בחלאקה במקומות אחרים: או לכבודו של בר-יוחי או כדי להסיר מעליהם נזק של שדים ומוכיח על כוונתו האמיתית, שהיא תקרובת לעבודה-זרה דמיונית, כדי שלא יגיע לו או לילדו או למשפחתו איזה נזק

לכתחילה ביום-הכיפורים להיכנס למים בבגדיו עד צווארו, וזאת במקום שמדובר בקיום מצוה או אפילו רק בשמירה מפני נזק

[להלן שני שירים שכתב אבא מָרי ע"ה, האחד לזכר אביו-סבי ז"ל והאחר לזכר אימו-סבתי ז"ל] לִבּוֹ לַשִּׁיר נֵר