חז"ל לא הסתפקו בשינוי החוקים, אלא ניכסו לעצמם סמכות מוחלטת שעולה אפילו על זו של המקור. בהר סיני, איש-מפי-איש עד משה רבנו, חז"ל לא המציאו אותה כדברי הכופר שנזכר – והוא אפילו לא למד את הקדמת הרמב"ם למשנה-תורה (ובוודאי שלא את הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה), או שפשוט בוחר להתעלם ממנה.  איש-מפי-איש עד הרמב"ם ועד ימינו אנו, לבין דינים שהוסיפה הסנהדרין בשל צורך שהתעורר במהלך הדורות – הוא לבין קביעה הלכתית, והקביעה הזו שהוא ציין נאמרה בתוך מדרש שאסור באיסור חמור להבין אותו כפשוטו, ורבנו הרמב"ם

נשאלתי כך: 1) בעקבות הקריאה באתר וההתכתבות בינינו באדיבותך, החלטתי להקדיש מעט זמן ביום עם כת קטנה של בני ישיבות תלמידי-חכמים דורשי אמת, להתחיל מאל"ף את משנת הרמב"ם ונחיצותה הרבה לדורנו זה. לפתוח בלימוד שלושה-עשר יסודות האמונה כמו שמובאים בפירוש המשנה למסכת סנהדרין, ולהרחיב כל יסוד מדברי הרמב"ם האם לשם כך קבעו חכמים שכל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם? ויתרה מזאת, וכי באמת מדובר בהסכמה? ואסיים בכיסופיו ובכמיהתו של רבנו הרמב"ם בחתימתו למורה: "והוא יזכנו וכל ישראל חברים למה שהבטיחנו בו: '

, וגם אני לא חושב שהוא למד פעם ש"ס או גמרא, ככה זה נראה מכל הדיבורים שלו, הוא נתלה תחת כנפיו של הרמב"ם כל הספרים הללו כלל לא יצאו מתחת ידיהם של חז"ל הנאמנים, ורבים מהם כבר נדונו במאמרים שבאתר אור הרמב"ם. הרמב"ם". ושם, מתוך הטענה השביעית של בוהדנה, דלית מאן דפליג שהוא בגדר "קמיע מומחה" לקבלה הפגאנית, עולָה ומתגלה ומכאן נבין את ביקורתו החריפה של הרמב"ם על אותם השוגים במחשבה שהמזוזה נועדה לשמירה על הבית מפני גנבים,

יחס הזלזול של המורה ותוצאותיו לאחרונה נעשו מחקרים לא מעטים ברוח שונה מאלה של השנים שעברו. כדי להוכיח את עוצמתו הקטלנית של גורם "יחס הזלזול של המורה בתלמיד", גייסו החוקרים לעזרתם ממצאֵי מחקר אחרים שנעשו בחוץ-לארץ בשאלה הנדונה, שניתן לסכמו כך: התנהגות שיש בה יחס של זלזול וביטול כלפי התלמיד, הוריו הבאה נעשה ניסיון לבדוק את השפעתן של דעות קדומות על הערכת הישגיהם של תלמידים ממוצא עדתי ומעמדי שונה. במחקר זה קיבלו 18 סטודנטים תוצאות של מבחן וכסלר של כיתה ה'.

האשמה זו עוררה את "נושאי הכלים" הראשונים של הרמב"ם להתמקד ולהתרכז בבירור מקורותיו התלמודיים של רבנו, ורק כדי להבדיל בין הקודש לחול, בין האור לחושך, בין ישראל לעמים, ובין רבנו הרמב"ם איש האמת לפוחז הכעור רבנו הרמב"ם, ולא רק מפני שרובן המכריע של השגותיו העילגות נתגלו כנבובות לחלוטין ונובעות משגיאות ואי-הבנה – אלא מפני שרבנו הרמב"ם הציב חזות קשה כנגד חכמי-יועצי-אשכנז על המעל הקשה שמעלו בדת משה: על-כך שביטלו אגב, באחת מהשגותיו הפוחז מסית כנגד הרמב"ם ואומר שראוי שיעשו לרבנו טקס "פולסא דנורא" (הלכות עבודה-זרה

, לא ל"קבוצה קטנה של שוחרי משנת הרמב"ם". ואתה ברוב גאוותך חושב שהוא מעוניין לדבר ולהתייחס רק "לקבוצה קטנה של שוחרי משנת הרמב"ם"? תפקידם הוא לקרוא בשם ה' אל עולם, וזה תפקידו של אור הרמב"ם. אולם, בהמשך הגעת למסקנה שהנני סבור שהקב"ה מעוניין לדבר רק ל"קבוצה קטנה של שוחרי משנת הרמב"ם", וזה לשונך : "ואתה ברוב גאוותך חושב שהוא מעוניין לדבר ולהתייחס רק "לקבוצה קטנה של שוחרי משנת הרמב"ם?".

שאילת שלום בהלכות אבל (ה, טז) הרמב"ם פוסק כדלהלן: "ומנין שהאבל אסור בשאילת שלום? ינקי הפגאני –  פסק ביו"ד שפו כפסק הרמב"ם בשינויי לשון. וראו נא את פסק הרמב"ם: "ואפילו זקן גוי מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסמכו" (הלכות תלמוד תורה ו, י כלומר, מדברי רבנו הרמב"ם עולה מפורשות, שנתינת יד היא יותר  מאמירת שלום, שהרי הוא הגדירהּ כחלק מכבוד מיוחד קרע בשעת חימום בהלכות אבל (ח, א–ב) הרמב"ם פסק כדלהלן: "אָבֵל חייב לקרוע על מתו [...]

וכֹה דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ז, א–ב): "מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם. ולא רק מעצור שכלי-פיזיולוגי, כל מעצור שמעכב את האדם להגיע לשלמות רוחנית ולימודית, יחסום את דרכו של האדם ובכן לפי הרמב"ם לא ולא! ובכן, עיון נוסף בתרגום יונתן מעלה, שדווקא מתרגום פסוק זה יש ראיה חזקה מאד לדרכו הטהורה של רבנו הרמב"ם נכדו של רש"י-שר"י, צרפת המאה הי"ב), אשר לפי טענת שולח המכתב, יכול לחיות בשלום עם דעת רבנו הגדול הרמב"ם

: 'הרמב"ם והרמב"ן – יחי ההבדל הקטן!'). עוד נזכרו בוויקיפדיה "קשריו של הרמב"ן" עם יהודי אשכנז... של הרמב"ן, ואף הנחיל אותה לספרדים המחופשׂים לאשכנזים אשר גואים בימינו, ראו נא את פסקו של קארו בשולחנו ובעניין זה ראו: "השתלשלות העבודה הזרה", "ברכת הלבנה לאורו של הרמב"ם". ובכן, על כולן כבר הרחבתי במאמר: "ברכת הלבנה לאורו של הרמב"ם" ולא אחזור על כל הדברים, אסתפק אפוא בציטוט

לכן אתה סוגר את עצמך רק ברמב"ם [הרמב"ם היה ממוצא תימני? ומדוע התימנים הלכו אחרי הרמב"ם? אבל זה בטוח לא רצונו של הרמב"ם שתלמד רק הרמב"ם! כמו כן, הנני הולך אחרי דרך האמת שהנחיל לנו רבנו הרמב"ם מפני שהיא האמת ותו לא. עוד טען המשׂטין הנבער: "אבל זה בטוח לא רצונו של הרמב"ם שתלמד רק הרמב"ם". כדי לשמֵּר את הזייתו הוא נאלץ גם לשקר, וזה לשונו: "ואתה עובר במצוה של אהבת ישראל, שהרמב"ם אומר לאהוב

המרצה הזכיר את תדמיתו של צה"ל שנפגעה קשות, וציטט את דבריו של הרמטכ"ל באחד הקורסים הצבאיים בדצמבר 1973 : "השוואת הנתונים של 1971 עם הנתונים של 1961 מגלה, כי המשקל של מוצאו של האדם עלה במשך הזמן". הסיבה השנייה של הטעות נעוצה בעצם תפיסת העולם של האדם האירופי המזלזל באיש המזרח וביכולתו ליטול יוזמות. "מאז בואם של יהודים מבריה"מ במספרים המוניים, איבד מושג העלייה את משמעותו והפך למושג רגיל של הגירה". הוא הסכים לדעתו של ניני, כי הבעיה של עדות-המזרח היא העדר מנהיגות הצומחת אורגנית מתוכם.

קודם כל, הצבעתו של חבר הכנסת ד"ר שאקי איננה קשורה בשום אופן ופנים לא בבעיית מאבקם של עדות המזרח, ולא אמת, המקרה של ד"ר שאקי חורג מלהיות סתם מקרה של הצבעה והענשה, זהו מקרה אופייני מאד המלמד על דברים רבים מסחור זה בלט בצורה ברורה מאד בהצבעתה של המפד"ל על הצעת לורנץ. בתחום הכלכלה, השכלתו של איש עדות המזרח הינה תמיד יותר נמוכה בעיניהם גם כשהיא שווה לזו של עמיתו האשכנזי כוח ולהשתתפות של אמת בחלוקת המשאבים.

הרמב"ם. תורת הנפש של הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות, רבנו הרמב"ם פורשׂ את משנתו בתורת הנפש ומדריך את האדם כיצד עליו הרמב"ם הרחיב בעניין זה מפני שבריאות הנפש ואיזון מידותיה "מביאים לידי שלמות גדולה ואושר אמיתי" (שם, עמ הרמב"ם). ועל כל זאת ועוד ראו במאמר: "שביל הזהב של הרמב"ם". ב. מדוע נאסרו המאכלות האסורות?

ראה לנכון לגנותם (ובמאמר: 'מבט לאסטרולוגיה לאורו של הרמב"ם', הסברתי כיצד האסטרולוגיה היא בגדר עבודה-זרה ובענייני קמיעות ההבל והשמות "הקדושים", ראו: "יחסו של הרמב"ם לקמיעות ולמאגיה". 9) בשולחן הטמא, יורה דעה , בעולמה של הקבלה אינה צריכה כיום למודעי. דבריו הנחרצים של ר' אביעד שר-שלום באזילה [...] בהמשך דבריו בספרו (עמ' 169), חלמיש מציין מובאה מרכזית מאד בדברי קארו אשר מתארת באופן מדויק ותמציתי את יחסו של קארו לספר האופל הטמא, וכך אומר חלמיש: "יחסו המיוחד אל הזוהר עולה גם מתוך משפט [...]

כלומר, המינים הזייפנים טענו שהאיגרת הזו שלפנינו הועתקה מטופס מקורי שנכתב בכתב-ידו של רבנו הרמב"ם! אמנם, שילת הנוכל מעיר שיש כתב-יד "חשוב ומפורסם של איגרות הרמב"ם" שבו נאמר שהאיגרת הזאת נכתבה בשנת 1185 ועל צביעותם של חוקרי היהדות באקדמיה ובמיוחד חוקרי הרמב"ם, אתם מוזמנים לעיין במאמר: "תשובה בעניין אנשי קצרו של דבר, יש לחוקרי היהדות למיניהם אינטרס מובהק לטעון שאיגרת זו יצאה מתחת ידיו של רבנו הרמב"ם, כדי קצרו של דבר, הכופר הכסיל הזה משווה בין קבלה עצמית של צום קבוע או תקנה שקבעה הסנהדרין לכל ישראל, לביטול

להלן תשובתי: שלום עליכם, יש לשמוע אך ורק לתורת הנצח והאמת של משה רבנו, חז"ל ורבנו הרמב"ם. להלן המשך ההתכתבות בינינו, וזה לשונו של השואל: שבוע טוב, אני מבין שמבחינתך כל מי שעוסק בתורת הקבלה והחסידות הם משתדלים לאכול בשרים ועופות שחוטים כדין (אפילו על-פי דעת הרמב"ם)... לכן לפי עניות דעתי גם לדעת הרמב"ם מצות אהבת ישראל בעינה עומדת. ועל כך כתבתי רבות, החל במאמר: "יחסו של הרמב"ם לקמיעות ולמאגיה".

האם תחום של שישים שנה אחורה הינו מעבר לקצר החשמלי של זיכרונך? דרושה העזה כדי לבקר ספר כגון זיכרונותיו של זכריה גלוסקא, ודרושה שמינית של חוצפה כדי ליטול מכל הספר דף מנהג של אדונים, כיצד אינו בוש להתעלם מכל תוכנו הטראגי של הספר על שפע העובדות והמסמכים שבו, וכל מה שיש ועם זאת, הוא ידע כיצד לא להיכנע לאף צד ולא לקבל את מרותם. גלוסקא ידע את צלצולן הריק של מלים רמות ונשגבות על לאומיות, דת, אחוות-היהודים וכיו"ב, הנישאות בפיהם של

הנני פונה לכל חברי אור הרמב"ם בכל לשון של בקשה לחתום על העצומה החשובה להטלת סנקציות על השמאלנים עוכרי ישראל הארורים, אשר פועלים כל העת במטרה לגרום להפסדו של עם-ישראל במלחמה. פועלים כל העת כדי לעצור את המלחמה ולהציל את אויבינו הרצחניים -- וכל זאת במטרה לדחות ככל שניתן את תקומתו של

והנה לפניכם דברי רבנו הרמב"ם בספר-המצוות, וכֹה דבריו (עשין יב–יג): "והמצוה השתים-עשרה, הציווי שנצטווינו פסיקת הרמב"ם לאחר שראינו את המקורות המרכזיים שעוסקים בזמני הנחת התפילין, נעבור לעיין בפסיקת הרמב"ם. כך שרבנו הרמב"ם הבין שמדובר כאן בששת ימים-טובים הידועים שאינם כוללים בתוכם את ימי חול-המועד. ובכלל, גם אם נתעלם מכל הראיות שהבאנו, האם יעלה על הדעת שרבנו הרמב"ם ישאיר מקום של ספק בעניין קיום שתי והאם לפי קאפח הבנתו של רבנו הרמב"ם את ספרות חז"ל אינה נאמנה דיה כדי להצדיק דין אמת ולהניח תפילין בחול-המועד

אך השנים חינכוני והניסיון לימדני [=ביטוי ידוע של רבנו באגרתו, והוא פונה אלי כאילו הוא הרמב"ם ואנכי תלמידו טעית בהבנת דברי – לא חרה אפי על כבודם של הרמב"ן ורש"י – לא חרה אפי כלל ולא כעסתי. חרה לי והצטערתי על כבודכם וכבוד הרמב"ם שאתם נציגיו [פשש... חרה לי והצטערתי על כבודכם וכבוד הרמב"ם שאתם נציגיו, שאין זה כבוד שמיים לנהוג בלא דעת ולהשתלח בלי רסן ודבריך אלה הם דברי צביעות, שהרי מדוע חרה לך על כבודי וכבוד הרמב"ם כביכול?!

בהקדמתו לפירוש-המשנה הרמב"ם מבאר ענייני השקפה ומחשבה, הוא מקדימם לפירושו ההלכתי למשנה ומשלבם במקומות הרמב"ם ראה את תכלית הדת והלכותיה ותכלית ידיעת כל המדעים כולם – לידע את ה' יתברך ויתעלה. לאור גישתו זו של רבנו הרמב"ם, מותח קאפח השכיר ביקורת קשה על הוזי ההזיות בפתיחת פירושו לספר-המדע: "לדעת של כל נמצא ונמצא. חכמת שלמה כאמור, ניתן להבין את תכליתם של נבראים רבים ואפילו לפי המדע הקדום, ומוסיף וכותב הרמב"ם שם: ש"כל

וכאן נכנס הרמב"ם ומלמד אותנו את היסוד הראשון של האמונה מתוך שלוש ה עשר היסודות, לא רעיון מופשט בלבד – הרמב"ם מלמד אותנו דבר עצום: העולם לא עומד בכוח עצמו. הוא לא "מתקיים", הוא מוחזק בכל רגע.

כללו של דבר, עשרת ימי התשובה שקבעו לנו חכמים, נועדו לעודד את היחיד והציבור לתשובה. ולדברים הללו הרמב"ם רומז בסוף פירושו למשנה במסכת ראש השנה (א, ב), אחל במשנה ולאחריה פירוש רבנו: "בראש מילואים: שאלות ותשובות נשאלתי כך: מה כוונת הרמב"ם באמרוֹ בסוף פירושו למשנה במסכת ראש השנה (א, ב): "אבל השאלה שלי כיצד ניתן באמת להבין שדברי הרמב"ם מכוונים לכך? מדוע רבנו אומר: "סודו קשה מאד"? אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב ח;לד). *** עוד נשאלתי: מה כוונת הרמב"ם

רבים המה אשר מבקשים להטיל מום במשנתו הצרופה של הרמב"ם, ומטרתם בסדיקתה היא להתיר ולהכשיר את עיוותה והשחתתה של תורת משה, שהרי אם הרמב"ם לא עמד בכלליו, למשל, שאין להוסיף על הברכות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה – ואפילו שמדובר בפעם אחת ויחידה – הרי שהחומה נפרצה וכל מעשיהם של יועצי אדום האירופים הארורים בהשחתת תורתנו ובהוספת רבבות הזיות מינות ונוסחות פרו-נוצריות, הכל כשר וראוי, שהרי אפילו הרמב"ם הוסיף ברכה אחת והיא ברכת "ברוך ברם, כבר הבטיחנו ה' יתעלה על-ידי נביאו ישעיה ע"ה, שהקב"ה לעולם יהיה בעזרו של איש האמת, ויסייע לו תמיד

עד עתה ראינו שתעתועו של רומין לפיו הרמב"ם כפר ביסוד חידוש העולם, וכתוצאה מכך: בכל יסודות תורתנו, ובכל משה רבנו (שאינו אלא בדאי ונוכל בעיני הרמב"ם לפי תעתועו של רומין) ועוד... כך הוא על דרך המשל יחס הקב"ה לעולמו. האמנם הרמב"ם לא הגדיר כמין את הכופר בחידוש העולם? וכך אומר רומין שנצמד לתרגומי העילגים, וגם בתוך דבריו תיקנתי לתרגומו של קאפח: "הרמב"ם קבע את כפירותיו

משני המקורות הללו עולה, כי קו הפסיקה של חז"ל והרמב"ם נשמר: איסור הנחת תפילין הוא אך ורק בשבתות ובימים-טובים , ולפסק רבנו הרמב"ם. לתעתע ולכזב, ולהמציא מקור שיעמיד את שיטתם של המינים לאי-הנחת תפילין בחול-המועד, שיטה שיסודה בהזיות הקבלה לימים, הדרדעי המברטם הזה גם תקף את דרכי באור הרמב"ם, ראו מאמרי: "דרדעי בכיר נגד אור הרמב"ם". הרמב"ם"].

כלומר, לא ייתכן שתצא עוולה ממשפטו של ה' יתעלה שהרי כל מעשיו בצדק מדוקדק! בפירוש הרמב"ם למשנה מסכת מעשר שני מופיעה גרסת רבנו לאמרת חז"ל הזו שבמסכת חולין, וכֹה דבריו שם (ה, טו) נמצא אפוא כי הרמב"ם גרס ניקף, כלומר נפצע, ובזאת, בבירור גרסה בלבד, מתיישבת השאלה! יוצא אפוא, כי גרסת הרמב"ם מעבירה את הדיון מעקרון הבחירה לדיון בעקרון השכר והעונש בדת משה. כי חוקות העמים הבל הוא מעשה תעתועים, ואין בהם ולו זיק זעיר דק-מן-הדק של אמת.

, כל זמן שלא הובררה אמיתות נבואתו של אותו אדם, כמו שנתבררה נבואת משה מתוקף היותו מדבר עם השם כדברי הרמב"ם שהרי הוא אומר כך: "עצם העלאת הטענה [על-ידי רבנו הרמב"ם] [...] שמשה רבנו [...] וכן פוסק רבנו הרמב"ם בהלכות פסולי המוקדשין (טו, י), וכֹה דבריו: "שחטהּ לשם מת – כשרה ולא עלת לבעלים, הרמב"ם היה מכנה אותך: רשע, טמא, אוויל ואפיקורס. ושם פירש רבנו הרמב"ם, וכֹה דבריו: "כבר ביארנו [...]

תפילין בחול המועד, אבל ברגע שראיתי איך אתה קורא למרן הבית יוסף, הבנתי שלא אוהבי תורה וגם לא שוחרי משנת הרמב"ם והלא הנך טוען שאיני "אוהב תורה" וגם איני "שוחר משנת הרמב"ם"... ובכן, מצוה גדולה נפלה לידך! והתירוץ התורן שלך הוא החלטתך שאיני "אוהב תורה" ולא "שוחר משנת הרמב"ם"... *** לאחר מכן אתה פונה להצדיק הנה שוב, ללא שום ריח של ראיה והוכחה אתה בוחר להשמיץ אותי, על מה ולמה? כי מילותיו של משה רבנו בספר התורה, הן-הן דברי ה' יתעלה!

גם רבנו הרמב"ם בספרו "מורה-הנבוכים", קובע כלל בהשגחת ה' עלינו, והוא: "אין ייסורין בלא עוון". ויתרה מזו, כאשר הרמב"ם מנתח את מסכת ייסוריו של איוב, הוא בפירוש מלמדנו שיש חובה על האדם לנסות ולהבין וגדולה תשובה שבלעדיה אין קיום תקין לעולם, וכפי שכותב רבנו הרמב"ם בספרו "מורה-הנבוכים" (ג, לו): "ופשוט וזו דוגמה מובהקת להעדר ידיעת ה' שהוא הנושא המרכזי של מאמר זה, כי גם מי שיודע רק מעט על דרכי הנהגתו של לָכֶם רוּחִי, אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם", והם עדיין מסרבים לקבלה ולהיטיב דרכיהם ומעלליהם: "תַּחַת כִּי