"אבל בדברי-שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל" (דעות ו, יב).
בראשית תקומתו של אור הרמב"ם, שמעתי תלונות רבות מפי מתלוננים אשר מלינים כנגד סגנוני, כל אחד בדרכו הוא. לאחר כשנה ויותר ששמעתי את התלונות הללו, שמתי לב, כי רובם המכריע של המתלוננים כנגדי הם דרדעים שוטים ממוצא תימני. לעומתם, יהודים משאר העדות, כמעט ולא התלוננו כנגדי בעניין סגנון כתיבתי. אדרבה, הם הראשונים אשר הצדיקו ומצדיקים את מאמריי על רש"י-שר"י ואת סגנוני הצודק והבלתי-מתפשר כנגד עבודה-זרה.
ועד היום, כחמש שנים לאחר שהוקם אור הרמב"ם בר"ח סיוון תשע"ז, מתלוננים עלי הדרדעים על-כך שאנכי מחרף ומגדף את אליליהם, ודווקא זעקות הגעוואלד של הדרדעים מוכיחות לי שהנני עושה את הדבר הנכון בניתוץ אליליהם הצבועים והמתחסדים. כי רק כך המסר עשוי לחלחל, דהיינו שקאפח וערוסי ודומיהם זיהמו קשות את דרך האמת, בהתעותם את תלמידיהם לא רק להפוך תורת אלהים לקורדום חוצבים, אלא לרומם את כל המינים והנוכלים הוזי ההזיות אשר החריבו את דתנו והמיטו עלינו בהזיותיהם ייסורי גלות איומים.
הסיבה האמיתית לכך שהדרדעים מתלוננים ושוטמים את אדיר הקטן היא מפני שהם עובדי אלילים אילמים! הם זקוקים לעבודת אלילים כדי לקיים את אורחות חייהם הבהמיים, וכל התירוצים שתירצו לקמן אינם אלא מעשה תעתועים בניסיון לעטוף את טמטומם והערצתם לבשר ודם, ולכסות עליהם במשהו כדי להרגיע את נפשם העשוקה ההומה כנגדם על-כך שהם עובדי אלילים אילמים. ואתן לכם דוגמה לנחיתותם, היה דרדעי נרצע שטען כנגדי שאסור לחרף ולגדף את קאפח וערוסי רודפי-הבצע ומחללי-שם-שמים, אז קראתי לו את ההלכה המפורסמת בעניין החובה לחרף ולגדף את העושים ביד רמה בדברי שמים (וכל-שכן המתעים את העם אחרי ההבל ברוממם את דרכי המינות), איך הגיב השוטה הזה לדעתכם? ובכן, הוא נפנף בידיו בתנועת ביטול ואמר: "מי בכלל מקיים את ההלכה הזאת?" ואף הפנה את עורפו ולא היה מוכן לשמוע עוד מאומה! ואני שומע ולא אבין, יש הלכות שמקיימים ויש הלכות שלא מקיימים? האם זה מה שערוסי השכיר מלמד את עבדיו הנרצעים עובדי האלילים האילמים?
ויתרה מזאת, אם כל הביקורת של רפה-השכל האומלל הזה כנגדי היא רק על-כך שאנכי מחרף ומגדף את קאפח וערוסי, מדוע הוא עדיין עבד כנוע ונרצע לערוסי? שהרי אם רק הסגנון החריף מפריע לו, והנני צודק בכל דבריי, כפי שהוא טוען בנוכלות מתוחכמת, מדוע הוא עדיין נאחז בקאפח ובערוסי כמו עגל קטן שנצמד לאימו? קצרו של דבר, טענותיו הינן שקר וכזב מעשה תעתועים אשר נובעים ממקור נרפשׂ אחד ויחיד: שאיפה בהמית לעבוד אלילים בכל מחיר!
ועתה אעבור לתירוצי ההבל השונים של הדרדעים לכך שאסור לקיים את הִלכת חז"ל ורבנו.
תירוץ ראשון – קאפח לא נהג כמוך
יש מן הדרדעים אשר טענו שהם מסכימים עם כל דבריי (כאמור, שקר וכזב, וזה רק תכסיס כדי שדבריהם ייכנסו לליבי ואחדול מלנתץ את אליליהם) אך אינם מסכימים עם סגנוני מפני שאפילו אלילם השכיר רודף הבצע יוספוס קאפח לא התבטא כך. נכון, השכיר רודף הבצע לא התבטא כמוני. אך קאפח לא עיוות את ההלכה בגלל שזו דרך האמת, הוא נהג כן כי הוא היה כומר בממסד הכמורה האורתודוקסי, ועבר על איסור תורה חמור בלקיחת כסף בעבור פסיקת דינים, ומכיוון שהוא בחר לרדוף אחרי הבצע וטובות ההנאה, הוא נתעוור מלראות נכוחה.
חשוב להדגיש שממסד הכמורה הפרו-נוצרי העניק לשכיר אלף אלפים ורוב רבי רבבות של טובות הנאה (50 שנה בדיוק הוא קיבל משכורות מהממסד, ועוד 14 שנה אשתו קיבלה את משכורתו, ולזה יש להוסיף כספי פרסים ומענקים וטובות הנאה למכביר) – ואפילו שקאפח, כמו שטיינמן (שהחביא בספרייתו מיליונים של כסף שחור), בחר לחיות בצייקנות ועזב לאחרים חילו (וזה עונש מה' על רדיפת בצעו), עיניו כבר נתעוורו כליל מהבצע וממשכורות השוחד.
***
ונצרף דוגמה להלכה שבה קאפח סילף את האמת: בהלכות תלמוד תורה פרק ג, קאפח טען שכל תירוצי גדולי האסלה לדורותיהם שהתירו ליהנות מכבוד תורה ולקחת כסף בעבור לימוד התורה – כנגד דברי תורה מפורשים – הם תירוצים הזויים לחלוטין! והוא תמה איך בכלל חשבו שפלפוליהם הלולייניים עשויים להיחשב אצל הנבונים לראיות אמיתיות, מפני שכל נבון יזהה שכולן אינן אלא דחיות שווא. ברם, קאפח תעתע בהמשך דבריו: הוא סירב להרים על נס את דרך האמת וסירב לומר שאסור ליהנות מכבוד תורה באופן מוחלט וחד משמעי. אדרבה, קאפח פרץ פרצה גדולה בדרך האמת, באמרוֹ שתירוצו של קארו הקראי, שהתיר לקחת כסף על לימוד תורה משום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ", הוא תירוץ שהיה עשוי להתקבל על לב רבנו.
ובמלים אחרות, קאפח בתעתועו הזה מחק לחלוטין את האיסור ליהנות מכבוד תורה!
והנה לכם דוגמה לצביעותו ולהתחסדותו של קאפח, מצד אחד הוא מתייהר לסתור את כל פירושיהם של רודפי הבצע כדי לרומם את שמו וכבודו, אך בשורה התחתונה הוא מתיר ליהנות מדברי תורה באופן שגרוע מהם בהרבה: הם בסכלותם הביאו טעמים הזויים להתיר ליהנות מכבוד תורה, תירוצים שקל מאד לנתצם, ואילו הוא החדיר במקומם תירוץ מתעתע מאד, כאילו ההנאה מדברי תורה היא מצוה! כאילו מי שמחלל-שם-שמים מקדש-שם-שמים! ולכן תירוצו הזה כל-כך מתעתע, מפני שהוא עוקר את חומרת ההנאה מדברי תורה והופך אותה מחילול-שם-שמים לקידוש-שם-שמים. וזו צביעות ונוכלות גדולה מאד אשר מעידה גם על שחץ.
ולמה דומה השכיר במעשהו זה? דהיינו בטענה שמותר לחלל-שם-שמים כדי לקדש-שם-שמים? ובכן הוא דומה לשאול אשר חמל על מיטב הצאן והבקר כדי לזבוח לה'-אלהים-אמת! והנה לפניכם תוכחתו של שמואל הנביא ע"ה לשאול, לאחר ששאול מרד בדבר ה' ולא החרים את אגג מלך עמלק ואת מיטב הצאן והבקר כדי "לקדש-שם-שמים" (ש"א טו, יט–כו):
"וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל: אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְיָ וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי יְיָ, וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי. וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַייָ אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל [שאול טוען שמטרתו בחילול-שם-שמים היא לקדש-שם-שמים!] וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַייָ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְיָ? הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים! כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר, יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל: חָטָאתִי, כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְיָ וְאֶת דְּבָרֶיךָ, כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַייָ [=שאול קיבל את התוכחה הקשה, ואף שהוא היה מלך הוא הודה על האמת]. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ יְיָ מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל".
בנוסף לכך, במה שקאפח סתר את דברי קודמיו בעניין זה, הוא מתעתע ומציג את טלפיו כאומר: טהור אני! שהרי הוא סתר את כל תירוציהם המהובלים של קודמיו, ובזה הוא הראה שהוא כאילו חרד לכבוד תורה וחרד לכבוד שמים... בדרך זו הוא הכשיר את הקרקע להחדרת תירוצו, ולהתיר להפוך תורת אלהים לקורדום חוצבים, שהרי אם קאפח "הנאמן", שסתר את תירוצי השוטים למיניהם, בסופו-של-דבר קובע שמותר ואף מצוה ליהנות מדברי תורה – מי לא ישמע לזה? ודי בזה כדי להרוס את דתנו וכדי לזהם אותה באופן שאין ממנו תקומה.
וכמובן שתירוצם של קארו וקאפח הוא שקר וכזב, שהרי חז"ל ורבנו פוסקים במפורש שאסור לקחת כסף בעבור לימוד תורה! ואף האריכו בתוכחות חמורות למי שלוקח כסף או טובת הנאה ולו הפחותה ביותר בעבור לימוד תורה! כלומר, אין זו הלכה רגילה שאולי ניתן לכופף אותה כאשר לא נוח, אלא הלכה יסודית מאד אשר נוגעת בלב ליבה המוסרי של דת משה! האם ניתן להקל וליהנות מדברי תורה לאחר שחכמים נקטו בלשון כל-כך חריף ש"נוטל חייו מן העולם" ו"מכרית את נפשו מחיי העולם-הבא"? היש עונש חמור מייסורי הכרת הנצחיים?
וראוי להזכיר למי שמעדיף לשכוח את דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, ט–י):
"כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה [כל-שכן בנטילה בכוח ובמרמה מתקציבי המדינה] – הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה. אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]".
ובפירושו למשנה באבות שם אומר רבנו כך:
"דע שזה שאמר [ר' צדוק], 'אל תעשה את התורה קרדום לחפור בה', כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר: שכל הנהנה בעולם הזה בכבוד תורה הרי זה הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא, והתעוורו בני אדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גֵּוָם".
האם לאחר הדברים החדים הללו יש איזה מקום להקל באיסור חמור זה? לפיכך, כל מי שטוען שמשום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תה' קיט, קכו) ניתן לבטל את האיסור הזה, נמנה על מְפֵרֵי התורה שנזכרו בכתוב זה עצמו, ומכרית את נפשו מחיי העולם-הבא. ואין לי ספק, שגם בימי חכמי המשנה והתלמוד, היו כבר כל התירוצים המתעתעים שיש בימינו, ואף-על-פי-כן, חכמי המשנה והתלמוד לא הכשירו את השרץ ולא הותירו שום פתח להקל, כי הבינו שחילול יסוד טהור זה גורם להשחתת דת משה כליל, ולהפיכתה לדת טמאה פרו-אלילית ופרו-נוצרית. "יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא, כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ" (קה' א, י).
ונסיים פרק זה בדברי רבנו בפירושו למשנה מסכת נדרים (ד, ג), וכֹה דבריו: "ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני ההמון] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת הדין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות [=הזויות ומתעתעות]. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".
וכאן רבנו מלמד אותנו מהי הסיבה בה"א הידיעה, לכך שבימיו תעתעו והכחישו את האמת בעניין זה, ואותה הסיבה עומדת בעינה, והיא גם הסיבה לכך שבימינו מוסיפים להכחיש את האמת, עד שכאמור, טוענים שמותר ואף מצוה ואף קידוש-שם-שמים לחלל-שם-שמים! כלומר, מצוה לחלל-שם-שמים כדי שהתורה לא תישכח. ואיך יעלה על הדעת להתיר לחלל-שם-שמים, לבזות את התורה, לכבות את מאור הדת, וליטול את חיינו מן העולם-הזה – רק בשל חוסר ביטחוננו בה' יתעלה שהתורה תישכח? איזו מן כפירה זאת? והלא כבר הבטיח לנו ה' יתעלה בספר דברים (לא, כא): "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ"! אלא, ההיפך הגמור! דווקא דרכם הפרו-הנוצרית היא זו אשר מחריבה את דת משה ודרך האמת, דווקא היא זו אשר מעוותת את דתנו והופכת את תורתנו לתורה פרו-נוצרית מסואבת ומזוהמת, דווקא שיטתם היא זו אשר הביאה על עמֵּנו את המינות ואלף אלפי מיתות משונות בגולת אירופה הארורה, דווקא שיטתם היא זו אשר תנציח את ריחוקנו מדרך האמת ותפילנו לתהומות הסכלות ורדיפת הבצע.
יש להזכיר, שבתימן לא נהגו אבותינו ליהנות בשום פנים ואופן מלימוד תורה, וכל הדיינים והרבנים לא היו מקבלים שכר מן הציבור, אלא כל אחד ואחד עסק במלאכה המפרנסת. והנה הוכחה וראיה לכך, שגם ללא נטילת ממון בעבור התורה – התורה ממשיכה להתקיים. ודווקא במקום שנטלו ממון ונהנו מכבוד תורה – יצרו דת חדשה וערכו רפורמות קשות בדת משה, עד שדת משה חדלה כמעט מלהתקיים, והקב"ה היכה את ארץ אדום במכה איומה ונוראה.
נימוק שני – סגנונך מרחיק אנשים
נימוק שני אשר שמעתי מהדרדעים הוא ש"סגנוני מרחיק אנשים", אותם אנשים חושבים ש"אור הרמב"ם" צריך להיות כמו "הידברות" או "ערכים" או "יד לאחים" או "חב"ד", כאילו המטרה שלי היא "לקרב" לדת בכל מחיר של רמיסת דרך האמת והפצת עבודת גילולים.
ואין זו מטרתי, כי כל הארגונים שציינתי לעיל ועוד רבים, כמו "הליכות עם עמורה", אין מטרתם לשם שמים, ואין לי ספק שמטרתם הראשונה של כולם היא רדיפת הבצע, השׂררה, הכבוד, השליטה והכוח הפוליטי והחברתי, וכן כדי לעשות שם בארץ לכומרי הדת שעומדים בראשי הארגונים הנגעלים והנכלוליים הללו, אשר מחדירים את המינות והשקר בתכסיסי יחצנות ושחצנות – בשיווק ראשי הארגונים הללו ככומרי-דת קדושי עליון, כמנהג הכנסייה.
מטרתי הראשונה היא אמירת האמת, והמטרה השנייה לאחר אמירת האמת היא להאיר כמה שיותר לבבות באור האמת. ואם חלילה אשמע לאותם כסילים, ואחדיר שיקולים של "תקינות פוליטית" (=Politically Correct), הרי שעלי לסגור את אתר "אור הרמב"ם", ואיני נסחף להגזמה, כי בימינו לא תקין פוליטית להביא ראיות על-כך שרש"י הגשים את הבורא, ולהביא את דברי רבנו לאחריו על-כך שהמגשימים יותר גרועים בהרבה מעובדי עבודה-זרה. ואפילו אם לא אמרתי כלום לאחר כל זאת, די בציטוט התנגדות שכזו לממסד האשכנזי העריץ כדי להיות "חסר תקינות פוליטית", וכדי לעורר את כל הכלבים המצחינים מוכי הפרעושים, המשועבדים ברוחם ובגופם לאדוניהם האשכנזים, אשר מכים אותם ובועטים בהם בכל הזדמנות.
ויתרה מזאת, אם איני נוקט כנגד רש"י-שר"י במלים חריפות ונוקבות, ואיני מגנה אותו קשות על העבודה-הזרה החמורה והכעורה שבידיו, הרי שהנני עובר על שלוש עבירות: 1) אני מועל במצות התורה, "כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם"; 2) אנכי מעיד על-כך שהנני מודה במשהו לרש"י-שר"י על דרכו הכעורה ובמרומז אף מצדיק את דרכו – כי אם איני מעז לגנותו, הרי שיש אמת מסוימת בדבריו ובדרכו שהרי איני מנתצה בידיי כנדרש! 3) הנני מחדיר למעשה לליבי חששות זרים מבני אדם, שמא יבולע לי מכל מיני עובדי גילולים, וה' יתעלה אסר עלינו לעשות שום חשבונות בענייני עבודה-זרה, ולא לחשוש משום דבר – בשם יי אל עולם!
שיטת ה"תקינות הפוליטית" הוחדרה לדת משה על-ידי כומרי דת נכלוליים הרחוקים מאד מדרך האמת, ולפי שיטתם ראוי לאדם לבחור בסגנון שאינו פוגעני בכל מחיר, גם במחיר של רמיסת התורה וחילול-שם-שמים, וטומאתם ובהמיותם גרמו להם לעוות את התורה. ובכל מחיר הם נלחמים כדי לשמר את הדת החדשה והמעֻוותת שהם יצרו באלף השנים האחרונות, דת פרו-נוצרית ופרו-אלילית, אשר הפכה את התורה הטהורה לאמצעי למימוש תאוותיהם.
רבנו הרמב"ם היה אנטי-תזה לשיטת ה"פוליטיקלי קורקט", הוא לא נהנה מדברי תורה ולכן לא אִפשר לתאוות לזהם ולעוות את נפשו ואת דת האמת שבידיו. והנה דוגמה, בפירושו לאבות (ד, ז) רבנו הביע את דעתו ביחס למוסר רבי צדוק: "לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם", וכֹה דבריו שם: "כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדברי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם, אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים". כֹּה גדולה הייתה אהבתו של הרמב"ם לאמת, וכֹה עז היה רצונו להנחילה לראויים לה, והנה לפניכם דבריו בסוף הקדמתו למורה:
"כללו של דבר, אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר וצר לו המעבר ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוּכח, אלא על ידי כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאמרו בשבילו ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו ואורהו במבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו".
וכבר הרחבתי בעניין זה ועסקתי בו במאמרים רבים (ראו: "מלחמתו של רבנו בגדולי האסלה"). גם רס"ג מגנה בחריפות את הכומרים השכירים שהחדירו לדת משה שיקולים זרים, וכֹה דבריו בפירושו למשלי לפסוק (ב, טו): "אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם":
"ועוד ממעשיהם 'אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים' עניין העיקשות והנלוזות, והוא שאם התווכחו עמך שיקרו, ואם התעסקו עמך מרמים, ואם אמרוּ מילה אמרוהָ עמומה כדי שלא יהא בדבריהם דבר ברור כלל, וכל הדברים הללו ממה שמתעב ה' יתהדר ויתרומם, ואינו אוהב כי אם השלמות והתום והמישרים, כמו שאמר: 'תּוֹעֲבַת יְיָ עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ' [שם יא, כ]".
וכך בדיוק נוהגים הכומרים הממסדיים בימינו, אשר אומרים מלים עמומות, חלקלקות ומדודות היטב, גם בדבריהם לתלמידיהם וגם בפסקי ההלכה שלהם, כדי שלא להרגיז מישהו שעלול לאיים על יוקרתם, מעמדם ומשכורתם. וזכורני פעם אחת שערוסי הנוכל רודף-הבצע הזהיר אותי שלא ללכת בדרך האמת ושלא לומר דברים חדים, "כדי שלא יגיע אליו נזק" ממני...
קצרו של דבר, התירוץ הנדון: "סגנונך מרחיק אנשים" נובע מלב נכלולי, אך ערוסי, שהוא לדעתי המקור לתירוץ הזה, אינו מבין דבר פשוט: התירוץ הזה עשוי לתעתע רק במי שרודף אחרי הכבוד הבצע והשׂררה, שהרי רק דרדעי שכזה, דרדעי שרודף אחרי אהדת ההמונים כדי למלא את שאיפותיו הבהמיות, רק דרדעי שכזה ייבָּהל מלומר דברי אמת נכוחים וישרים.
נימוק שלישי – סגנונך לא ראוי מבחינה מוסרית
נימוק נוסף ששמעתי הוא שסגנוני אינו ראוי מבחינה מוסרית, כי באופן כללי אין זו דרך ראויה להתבטא בצורה חריפה. על המתחסדים הללו אני תמה מאד, וכי לא למדו תורה אצל המארי? וכי לא למדו נביאים וכתובים? האם הקב"ה נתן לנו תורה הכתובה בכללי "תקינות פוליטית"? האם הקב"ה חוסך לשונות קשים כנגד עבודה-זרה וכנגד חילול-שם-שמים? האם הקב"ה מכסה על גדולי האומה במקום שעוו ופשעו? האם התורה מעודדת ומטפחת הערצת קדושים? האם סגנון כתבי הקודש היה עובר את מבחן "התקינות הפוליטית" השקרי של ימינו?
והלא כל מי שלמד את כתבי הקודש יודע, כי רבים מלשונות התורה והנביאים מנוגדים לחלוטין לגישת ה"תקינות הפוליטית" האירופית – וכי ניתן לטעון בשל כך שסגנון התורה הוא סגנון לא מוסרי? וכי ניתן לחשוד בנביאי האמת שהם פגומים מבחינה מוסרית? ובכל מקום שהנביאים זיהו עוולה הם זעקו עד לב השמים, ואפילו שהיו שלא רצו להתנבא ולהוכיח את עם-ישראל בדברים איומים ונוראיים, הקב"ה לא וויתר להם, עד שהתנבאו במה שהטיל עליהם.
ויודע אני שיש שיטענו כנגדי, ובצדק: אינך משה רבנו ואינך נביא, ואני מסכים עמם בהחלט, אנכי עפר ואפר, והנני עוד עובד על מידותיי בתקוה שיהיה אלהים עמדי ואזכה לעזר אלהי, וזוהי האמת לגבי מעלתי הרוחנית. ואף-על-פי-כן, האם לא ראוי לנו ללמוד מסגנונה של התורה? האם לא ראוי לנו ללמוד מסגנונם של הנביאים? האם התורה ניתנה למלאכי השרת? התורה ניתנה לנו – לבני-האדם החסרים, כדי שנלמד ממנה לאהוב את האמת, לקבלה תמיד, לקרוא בה ולרוממה בכל מקום שרק אפשר, ללא משוא פנים וללא מורא מבשר ודם!
והנה שוב לפניכם פסק חז"ל ורבנו בהלכות דעות (ו, יב):
"אבל בדברי-שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".
ואם כך יש לנהוג במי שעובר על דברי שמים בסתר ומתעה ומזהם אך ורק את נפשו שלו, כל-שכן וקל-וחומר כומרים שכירים רודפי בצע אשר מחללים-שם-שמים ביד רמה כירבעם, שמצוה לפרסם את חטאם, ולחרף אותם בפניהם, ולבזות ולקלל אותם, עד שיחזרו למוטב.
וכמו שעשו כל הנביאים לישראל...
נמצא אפוא, שחובה עלינו ללמוד מהנהגותיהם, ממעשיהם ומסגנונם של הנביאים! ובכל מקום שיש בו חילול-שם-שמים אין חולקין כבוד לרב אמיתי, כל-שכל לרבי נוכלים, ובכל מקום שיש בו עבודה-זרה יש לנתצה ולבערה ככל יכולתנו וכמעשה משה רבנו ע"ה בעגל הזהב: "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק, וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמ' לב, כ) – עד שעגל הזהב יָצָא מנקביהם המאוסים! כך יש לטפל בעבודה-זרה, שהרי הציר שעליו סובבת כל התורה כולה הוא: "עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה".
והנה לפניכם שני קטעים נוספים מדברי רבנו, שמהם עולה במפורש שיש מצוה רבה לגנות את הרשעים ומגרעותיהם בשמותם, וכך אומר רבנו בפירושו לאבות (עמ' רעג):
"והחלק הרביעי [מחלקי הדיבור] הוא הרצוי [...] [ובתוכו נכללת המצוה החשובה] לגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם וזכרם בעיני בני אדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם". וכך אומר רבנו גם בהקדמתו למסכת אבות בפרק החמישי (עמ' רנז):
"וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת [...] או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע – לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרו יתעלה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען, וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך, כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".
לכל זאת יש להוסיף את פסק חכמים ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו) ביחס לחומרת הכומרים השכירים ודומיהם המתעים את העם אחר ההבל: "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".
סוף דבר
בעבר סיפר לי דרדעי אורתודוקסי "בכיר", שפנו אליו בתלונות כנגדי מפני שחשדו בו שהוא זה אשר נותן לי השראה... הוא הדף את תלונותיהם בצדק באמרוֹ שאין בינינו שום קשר (הוא סירב בתוקף לפרסם באור הרמב"ם וזאת הרבה לפני שיצאתי כנגד אליליו: קאפח ורש"י). והאמת היא, שהכוח שלי נובע מתורת משה, התורה-שבכתב והתורה-שבעל-פה, מטוהר מצוות התורה הנני שואב את כוחותיי, ועליהן הנני מייסד ומשכלל את ראיותיי לדרך האמת.
התורה היא אפוא המקור לדרך האמת, אם רק נשׂכיל להתבונן נכוחה וניאות לאורה!
ואסיים בפניה לכל רבי-הנוכלים למיניהם המתקדשים והמיטהרים, שמועלים בייעודם ובייעודו של עם-ישראל להורות את הדרך לאל אחד, ונוהגים כשאול המלך אשר חמל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר (ושם הוא תירץ שחמל עליהם כדי להקריבם לה' יתעלה) – ובשל כך מאס ה' בו מהיות מלך על ישראל וקרע ממנו את מלכותו ונתנהּ לרעו הטוב ממנוֹ. אני פונה אליהם, בואו תכתבו, בואו תעשו משהו, בואו תפיצו את אור האמת לפי דרככם ה"מעודנת", בואו תוכיחו לה' יתעלה ויתרומם שמו, שיש דרך אחרת לבער מינות ועבודה-זרה מן הארץ!
"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ?" (ש"ב טו, יד).