כאשר דוד המלך שומע על התקרית המצערת שאירעה בחזית המלחמה עם בני עמון, ואשר בה נהרגו לוחמים רבים וביניהם גם אוריה החתי, הוא משיב באופן תמוה מאד: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַמַּלְאָךְ: כֹּה תֹאמַר אֶל יוֹאָב, אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב (ש"ב יא, כה). אף אחד לא ציפה לתשובה כזו מדוד המלך! מה גרם לדוד המלך לענות באדישות כזו ובחוסר אכפתיות כל-כך לא אופייני לו? והאמת היא שהסיבה לכך ידועה: המשימה צלחה, אוריה-החיתי מת וכעת דוד המלך יכול לקחת את אשתו באין מפריע.
קשה להשמיע ביקורת כלפי דוד המלך, ובמיוחד חריפה שכזו, אך ראוי לציין שדוד המלך ירא-ה' היה, ולא היה חפץ בדברי חנופה או בטיוח מעשיו הרעים, שהרי הוא מעיד על עצמו: "יֶהֶלְמֵנִי צַדִּיק חֶסֶד, וְיוֹכִיחֵנִי" (תה' קמא, ה). אף-על-פי-כן, היו שטענו שדוד המלך לא חטא: "מי שחושב שדוד חטא אינו אלא טועה". הטענות שנטענו לזכותו היו: 1) מפני שאוריה-החיתי נתן גט כריתות לבת-שבע לפני היציאה למלחמה; 2) ויש אף שטענו שאוריה-החיתי היה מורד במלכות. ברם, התנ"ך לא מסתיר דבר ואין מן הראוי שנתכחש לנאמר בהמשך שם: "וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי יְיָ", "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן, חָטָאתִי לַייָ" (ש"ב יב, יג).
על דוד המלך היה להיוועץ בנתן הנביא לפני שהחליט לקחת את בת-שבע, ולברר האם זה מעשה ראוי בעיני ה', אף-על-פי שהוא מלך והרשות בידו לעשות ככל אשר יחפוץ. והנה לפניכם דברי נתן הנביא במעמד ההוכחה, כאשר הוא תמה מה היה חסר לדוד עד שהוא ביקש לקחת את אשת חברו: (שם, ח) "וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ, כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה". ופירש הרטום: "ואם כל מה שנתתי לך נראה מעט בעיניך, היה ביכולתי לתת לך עוד כהנה וכהנה".
לדעתי, חז"ל טענו שדוד לא חטא רק כדי שלא נשגה לחשוב שדוד המלך היה אדם רשע ח"ו, שהרי הקב"ה מעיד על יושרו וצדקתו של דוד המלך: "אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת-הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְיָ, וְלֹא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו, רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי" (מ"א טו, ה). לפיכך, נטעה אם נשפוט את דוד לכף זכות בעניינו של אוריה החתי, שהרי נאמרו בדברי הנביאים דברים מפורשים לחובתו. "כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא" (מו"נ ב, טז).
עוד השקפה מפורסמת ששמעתי, היא שאהרון לא חטא בחטא העגל, מפני שהיה אנוס לעשות את עגל הזהב, כי אם היה מתנגד היו רוצחים אותו! אך בספר דברים (ט, כ) נאמר: "וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְיָ מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ, וָאֶתְפַּלֵּל [משה רבנו התפלל] גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא". זאת אומרת, היה ביכולתו של אהרון למנוע את המעשה, אחרת ה' לא היה "כועס" עליו כל-כך, ולולא תחינותיו של משה הקב"ה היה משמיד את אהרון יחד עם עם-ישראל אשר "סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה" (דב' ט, יב).
חז"ל דרשו מאיתנו שנהיה דוברי אמת בלבבנו ושנודה עליה תמיד, לכן, עלינו לשאול את עצמנו תמיד: האם פעָלנו ומעשינו ימצאו חן בעיני ה'. אך לצערי, כיום ניתן להתיר את השרץ בעזרת "הלכות" שלא הגיעו אלינו מהקבלה האמיתית, מהמשנה או מהתלמוד. לכן, עלינו ללמוד הלכות אך ורק מ"משנה תורה" שבו מלוקטות הלכות ללא חומרות מיותרות, וכפי שמסרו לנו החכמים האמיתיים שעליהם נאמר: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". (דב' יז, יא).
בין מידות ההנהגה הנעלות לאין קץ של ה' נמנית אריכות אפיים, זאת אומרת שהוא אינו ממהר לכעוס ולהעניש, אך משמע שהוא כן "כועס" ומעניש באופן חמור ונורא אם ממשיכים לפשוע ולהכעיס. ובמלים אחרות, ההשקפה האורתודוקסית הפרו-נוצרית שהאל "אוהב" ו"סולח" לבניו הרעים ללא הרף, היא השקפה רעה ומשחיתה. ולהלן נראה בדברי הנביאים, שיש קושי גדול לעקור מעם-ישראל את ההשקפה הזו, שהקב"ה "אוהב" ו"סולח" לעם-ישראל בכל מצב ובכל עניין, ולא משנה כיצד הם יתנהגו ובאיזו דרך יבחרו:
"כִּי בָגוֹד בָּגְדוּ בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה נְאֻם יְיָ. כִּחֲשׁוּ בַּייָ וַיֹּאמְרוּ לֹא הוּא וְלֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה וְחֶרֶב וְרָעָב לוֹא נִרְאֶה" (יר' ה, יא –יב).
"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ. [...] רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה. לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (מיכה ג, ט–יב).
ואחתום בסיפור קצר שנקרא "המעיל" מתוך קובץ מְשָׁלִים שנקרא "משלי קרילוב":
מעשה באדם מאד מסודר שקנה לעצמו מעיל מגונדר,
פתאום הוא הבחין שבמעיל מאחור ליד הכתף יש איזה חור,
הוא לקח מספרים ובלי היסוסים גזר למעיל את שני הכיסים,
הוא חשב שאולי יוכל להכין מהם טלאי, יכסה את החור במעיל מאחור.
כעת הוא ישב וחשב כיצד מכסים את מקום הכיסים?
הוא לקח מספרים ובלי לפקפק גזר חתיכות מאזור המרפק.
הוא המשיך להטליא לקצר ולגזור העביר חתיכות מאזור לאזור,
המעיל המגונדר נהפך לסמרטוט ובמקום המעיל שהיה נשארה לו חצי חזייה.
עם מום אפשר גם להשלים, לא לנסות להעלים,
לא בכוח לנסות למצוא מסווה ולכסות.
"רְצוֹן מְלָכִים שִׂפְתֵי צֶדֶק וְדֹבֵר יְשָׁרִים יֶאֱהָב" (מש' טז, יג).