בחלקו הראשון של ספרו "מורה הנבוכים", הרמב"ם מפרש רבים מן המלים והפעלים במקרא שיוחסו לה', באופן שמרחיק מה' יתעלה כל זיק של גשמות. כך הוא לדוגמה ביאורו למלה "כסא", ה' יתעלה תואר בנבואות שבכתבי-הקודש כיושב על כסא רם ונשא, השמים אף הם נקראו כסאו של הקב"ה, ואף בית-המקדש נקרא כסאו.
כיצד יש להבין את הפסוקים הללו? וכי יש לה' גוף או דמות גוף שנח או יושב על כסא? אלא, הרמב"ם מבאר, שבימי קדם הכסא נועד לשמש את גדולי המלכות, והוא היה סמל לגדולה, כלומר הכסא היה מלמד על בעל הכסא, וככל שהכסא היה גדול ומפואר יותר, כך מעלתו וגדולתו וכבודו של בעל הכסא היושב עליו היתה מפוארה ומרוממה יותר.
וזו הסיבה שה' תואר במשלי כתבי-הקודש כיושב על כסא רם ונישא, או שהשמים הם כסאו, או שבית-המקדש הוא כסאו, מפני שגדולתם ורוממותם נועדו ללמד אותנו על גדולתו ורוממותו של ה' יתעלה, כמו שהכסא מלמד על גדולת היושב בו, לא שחלילה ה' הוא בעל גוף שזקוק לישיבה על כסא. וזה לשון רבנו ב"מורה הנבוכים" (א, ט):
"וכיון שלא היו יושבים על על הכסא כי אם בעלי הרוממות והגדולה כגון המלכים, ונעשה הכסא דבר מצוי המורה על כבוד מי שנעשה בשבילו ורוממותו ורום מעלתו, לפיכך נקרא המקדש כסא בגלל הוראתו על גדולת מי שנגלה בו [...] ובגלל ענין זה נקראו השמים כסא, מפני שהם מורים אצל מי שיודען ומתבונן בהם על גדולת ממציאם ומניעם [...] אמר [ה'] שהם מורים על מציאותי ויכולתי כהוראת הכסא על גדולת מי שראוי לו".
כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ
בשלב זה, הרמב"ם עובר לבאר פסוק מפסוקי המקרא (שמות יז, טז): "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". וזה לשון רבנו במורה שם:
"אבל מה שהתרחבה בו השפה באמרו 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ', הוא תיאור גדולתו ורוממותו, אשר אין ראוי שתעלה בדמיונך דבר מחוץ לעצמותו [=שלא תתאר את ה' בשום איבר או דמות גשמית מעולם החומר] ולא שום נברא מברואיו [=שלא תדמיין את ה' כאחד מבעלי החיים האימתניים שבבריאתו, או אף שתרכיב בדמיונך את ה' מכמה בעלי חיים, אריה ענק בעל כנפיים וכיו"ב] עד שיהא יתעלה מצוי בלי כסא ומצוי עם כסא [=ברגע שמציירים את ה' בדמיון כגוף, ניתן לדמיין אותו יושב על כסא או נפרד ממנו], זוהי כפירה בלי ספק".
הרמב"ם כאן בא להזהירנו, דעו לכם, כי הפסוק הזה שממנו עולה לכאורה שה' יושב על כסא וידו נשענת על משענת הכסא, אין להבינו כפשוטו. אלא, המלה "יד" בפסוק מתארת את גדולתו ורוממותו של הקב"ה, שנגלית לעין כל בהענישו את הרשעים שבכל דור ודור ביד חזקה ובזרוע נטויה, וזו גם משמעות הפסוק לפי אונקלוס שם: "וַאֲמַר, בִּשְׁבוּעָה אֲמִירָא דָּא מִן קֳדָם דְּחִילָא דִּשְׁכִינְתֵיהּ עַל כּוּרְסֵי יְקָרָא, דַּעֲתִיד דְּיִתָּגַח קְרָבָא קֳדָם יְיָ בִּדְבֵית עֲמָלֵק, לְשֵׁיצָיוּתְהוֹן מִדָּרֵי עָלְמָא".
כלומר, פסוק זה הוא שבועה מלפני ה' יתעלה, שהוא עתיד להראות את גדולתו ורוממותו בהענישו את עמלק לכלותם מן העולם הזה. ואם נשים לב, אונקלוס הרחיק מן הגשמות פעמיים בפסוק זה: האחת, ידו של ה' שנזכרה בפסוק אינה יד במובן החומרי, אלא משל לשבועה מלפני ה' יתעלה להיפרע ביד חזקה ובזרוע נטויה מן הרשעים. והאחרת, שהכסא שנזכר כאן איננו כסא להקב"ה אלא כסא לשכינת יקרו, דהיינו לאור נברא שה' בורא כדי ללמד את בני האדם ששכינתו והשגחתו וברכתו שורות באותו המקום.
בהמשך דבריו, הרמב"ם מוכיח את דבריו מפסוק אחר שהכסא שנזכר כאן הוא משל בלבד, וזה לשונו: "וכבר באר ואמר: 'אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדֹר וָדוֹר' [איכה ה, יט], משמע שהוא דבר בלתי נפרד ממנו, ולפיכך הכוונה בכסא כאן ובכל הדומה לו רוממותו וגדולתו שאינם דבר מחוץ לעצמותו [=שהרי אין בעצמותו זיק של גשמות, ולכן כל תיאור גשמי לבורא הוא "מחוץ לאמתת עצמותו"]".
הרמב"ם מלמד שהכסא הוא דבר בלתי נפרד מה' יתעלה לנצח נצחים, כלומר הכסא הוא משל לגדולתו ורוממותו של הקב"ה שהם לנצח נצחים, ואינם דבר נפרד כמו האדם שלעתים יושב על הכסא ולעתים קם מהכסא, אלא משל לנצחיות גדולתו ואינסופיותה.
וכיצד רש"י פירש פסוק זה?
רש"י פירש פסוק זה באופן שמוגדר ככפירה לדעת הרמב"ם, וזה לשונו: "וַיֹּאמֶר – משה: כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ – ידו של הקדוש ברוך הוא הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית".
רש"י מעיד על עצמו כמה וכמה פעמים בפירושו שהוא בא לבאר את פשוטו של מקרא, לדוגמה: "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא" (בראשית ג, ח), "ואני איני בא אלא לפשוטו" (שם ג, כד), "ואני ליישב פשוטו ושמועו של מקרא באתי" (שם לג, כ).
ולאחר שהעיד על עצמו שבא ליישב פשוטו של מקרא, איני יודע כיצד לא רעדה ידו בכתבו פירוש לפי הפשט שידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו?! האם לפי הפשט יש לה' יד? האם לפי הפשט יש לה' כסא?
היעלה על הדעת לפרש פשט בדברי אגדה?
מן המפורסמות שרש"י מפרש את פשוטו של מקרא וכפי שהוא מעיד על עצמו, ברם אקסיומה זו היא אחד השקרים הגדולים ביותר בעולם הדתי. רש"י איננו מפרש לפי הפשט, את זאת עושה רס"ג בכשרון מדהים. רש"י מפרש את פשטי הפסוקים לאור המדרשים והאגדות, וכפי שהוא מעיד על עצמו: "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו" (בראשית ג, ח).
היעלה על הדעת שהמדרשים והאגדות שזקוקים לביאורים עמוקים כדי להבינם, ניתן לפרש באמצעותם את פשטי המקראות? האין זו סכלות שאין חמורה ממנה? ויתרה מזאת, כיצד אפשר לבאר את פשטי המקראות לפי המדרשים, כאשר לדעת הרמב"ם חלקם משובשים מיסודם ואין להתייחס אליהם כלל? ראו מאמרי: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם".
כתוצאה מדרכו זו של רש"י, דורות רבים הולעטו בפירושי מקראות לפי המדרשים, וכל עולם המושגים ההשקפתי שלהם נשתבש לחלוטין. כי אם אנו רואים באגדות מקור פרשני לפשטי המקראות, זאת אומרת שאנו רואים במדרשות כמקור פשטני שאין להבינו בצורה עמוקה, ועל דא אומר רבנו בהקדמתו למשנת סנהדרין פרק עשירי (עמ' קלו), וזה לשונו:
"דברי חכמים עליהם השלום [כלומר בדרשותיהם], נחלקו בהם בני אדם [כיצד להבין את דרשות חז"ל] [...]: הכת הראשונה, והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם כפשטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות וכיו"ב], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות והדמיונות שלא ייתכנו] מחוייבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים, ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם [...].
והכת הזו [...] רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבְּדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה [וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה]' [דברים ד, ו], והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'. והרבה שעושים כן הדרשנין המבינים לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים, 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה]".
האם רש"י היה נקי מהגשמת הבורא?
לאחר שראיתי את דברי רש"י לעיל, שמפרש את פשוטו של מקרא שידו של הקב"ה הורמה ונשבעה בכסאו, איני בטוח כלל שהוא היה נקי מהגשמת הבורא. זאת ועוד, יש לו פירוש לפסוק אחר שאף ממנו עולה הגשמה ביחס לבורא, ובמקרה ראיתיו מפני שהוא אחד מהפסוקים הללו שבו הוא אומר שהוא בא לפרש את פשוטו של מקרא. והקלות הזאת שבה אני מוצא דברי כפירה בדברי רש"י, מעוררת בי מחשבות נוגות וקשות ביחס לכללות פירושו, וראוי לערוך עבודת מחקר על כללות פירושו לאורו של הרמב"ם.
מכל מקום, על הפסוק בבראשית (ג, ח): וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם", אומר רש"י: "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא [...] ומשמעו, שמעו את קול הקדוש ברוך הוא שהיה מתהלך בגן". מפסוק זה עולה שלא הקול הוא זה שהתהלך בגן, אלא הקב"ה יתעלה מעל כל זאת לעילא לעילא, ואסביר את הדברים.
אם היה מפרש מעין מה שכתוב בתורה "שמעו את קול הקדוש ברוך מתהלך בגן", ניחא, למרות שאיני מבין מה פירוש יש בזה. אבל תוספת המילה "שהיה מתהלך בגן", עלולה בקלות לתאר את הקדוש ברוך הוא בעל רגליים בשר ודם, שנוהג להתהלך בגן העדן, שהרי הקול היה חד-פעמי, מדוע אפוא יש לתארו במלה "שֶׁהָיָה" שמשמעה מנהג קבוע? ולא אתפלא אם כוונתו להקדוש ברוך הוא שלפי דמיונו נהג להתהלך בגן להנאתו.
עדות הראב"ד שרבותיו סכלו בהגשמת הבורא
כבר ראינו במאמר אחר: "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז", שהראב"ד מעיד על כך שרבותיו היו עובדי אלילים, מפני שרבים מהם האמינו והיו בטוחים שה', יתעלה ויתרומם מסכלותם, הוא מעין אל יווני בעל איכויות פיסיות מעוררות התפעלות, מעין האל זאוס לאשכנזים, ולא אתפלא אם יש כאן השפעה נוצרית. נראה לדוגמה את דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, טו): "ואלו שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמשה הן הנקראים מינים [...] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה". על פסיקת הרמב"ם הזו זועק הראב"ד, וזה לשונו שם:
"ולמה קרא לזה [האומר שהוא גוף ובעל תמונה] מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות". האם ייתכן שבין הגדולים והטובים מהרמב"ם לפי דעתו, היה גם רש"י? והלא הראב"ד התגורר אף הוא בצרפת ושניהם חיו ופעלו במאה הי"א בדיוק באותם השנים! האם זהו צירוף מקרים? האם זהו צירוף מקרים שרש"י נהה אחר פשטי האגדות, והראב"ד מציין בדיוק את זאת כסיבה לסכלות הגשמת הבורא? ואין לי ספק שעיון מקיף בדברי רש"י יגלה מקומות רבים נוספים שמהם עולה הגשמה ביחס לבורא.
הגשמת הבורא – העבודה הזרה החמורה ביותר
לדעת הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" (א, לו) האמונה שיש לה' דמות הגוף היא העבודה-הזרה החמורה ביותר. בספרו שם הוא מתאר את עובדי העבודה-הזרה הקדמונים, ששגייתם נבעה מכך שהם סברו שיש לעבוד את השמש או את הירח כאמצעי בינם לבין ה'. בהמשך דבריו שם, הוא משווה אותם למי שסוברים שיש לה' גוף, ומסיק שאלה האחרונים גרועים בהרבה מעובדי העבודה-הזרה הקדמונים, מפני שכפירתם קשורה בעצמותו של ה' יתעלה, וזה לשונו שם:
"ואתה יודע, שכל מי שעבד עבודה-זרה לא עבדהּ מתוך הנחה שאין אלוה זולתה, ולא דימה אדם מעולם בדורות שעברו ולא ידמה מן העתידים, שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים שאותה הצורה בראה את השמים והארץ והיא המנהיגה אותם, ולא עבדום אלא על דרך שהם דמוּת לדבר שהוא אמצעי בינינו לבין ה' [...].
אלא שעם היות אותם הכופרים סוברים מציאות ה', הואיל וקשורה כפירתם במה ששייך אליו [=שקשור אליו] יתעלה בלבד [אך לא בעצמותו ממש] כלומר העבודה והרוממות [...] והיה זה גורם להעדר מציאותו מתודעת ההמון, לפי שאין ההמון מכיר אלא פעולות הפולחן [...]. לכן היה זה שהביא לכך שנתחייבו כלייה, כמו שאמר הכתוב 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דברים כ, טז] [...] וקראם [=בתורה] אויבים ושונאים וצרים, ואמר כי העושה כן מקנא ומכעיס ומעלה חמה, והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה, והוא בדעתו היפך מכפי שהוא, כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שנים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא, הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מרעה לפי דמיונו".
הרמב"ם לא מסתפק בזאת, והוא מוסיף שם ואומר: "ואתה דע שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש חמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".
בתמונה: בול שהנפיקה מדינת ישראל במלאות 950 שנה לרש"י.