א. מטורללים עובדים אלהים אחרים
בספר שופטים עם-ישראל מגשש באפלה כעם ללא תורה. בפרק יז שם מסופר מאורע מוזר על איש בשם מִיכָיהוּ אשר פונה לאמו (יז, ב): "אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ וְאַתְּ אָלִית וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי [=קיללת את הגנב בפני], הִנֵּה הַכֶּסֶף אִתִּי אֲנִי לְקַחְתִּיו, וַתֹּאמֶר אִמּוֹ בָּרוּךְ בְּנִי לַייָ". ברם, אמו כנראה נשבעה להקדיש את הכסף, אם יושב לה, לעבודה-זרה (יז, ג): "וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף לַייָ מִיָּדִי לִבְנִי לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה" – כך מיכיהו ואמו גומלים זה את זה: הבן "משיב" לאמו את הכסף מפני שהוא יודע שהיא תעשה בו פסל ומסכה, וכך הכסף נשאר בידו של מיכיהו כדי שהוא יכין פסל ותועבה.
וכן היה (יז, ה): "וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים וַיְמַלֵּא אֶת יַד אַחַד מִבָּנָיו וַיְהִי לוֹ לְכֹהֵן". מפסוק זה ואילך, מחבר ספר שופטים מקצר את שמו של מיכיהו למיכה, וברור שקיצור שמו קשור לעובדה שהוא ייחד בית לעבודה-זרה ואף מינה את בנו לכהן בו!
"בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שם, ו).
אמנם, בשונה מרוב ההתרחשויות שנאמרו בתורה, בפרקי ספר שופטים הקב"ה אינו מביא על עם-ישראל את עונשם מיד, אלא לעתים לאחר שנים רבות: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (דב' לא, יח).
בהמשך שם (יז, ח) מסופר על לוי אחד שהתגורר בבית לחם ויצא לנדודים "בַּאֲשֶׁר יִמְצָא", הלוי הזה נתקל בדרכו במיכה אשר מצליח לשחד ולקחת את נפשו אתו שאולה (יז, י): "וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה שְׁבָה עִמָּדִי וֶהְיֵה לִי לְאָב וּלְכֹהֵן וְאָנֹכִי אֶתֶּן לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים וְעֵרֶךְ בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ". מר כהן-לוי הוא עתה המשרת החדש "בקודש" בבית האלהים האחרים של מיכה; סכלותו של מיכה כֹה חריפה עד שהוא סמוך ובטוח שה' חפץ בו ומרוצה ממעשיו: "וַיֹּאמֶר מִיכָה עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יֵיטִיב ייָ לִי כִּי הָיָה לִי הַלֵּוִי לְכֹהֵן" (שם, יג).
ב. שבט דן מוצא נחלה
בפרק הבא מסופר על שבט דן אשר מחפש לו נחלה להתיישב בה, לשם כך נבחרים חמישה מרגלים לחקור ולדרוש אחר חלקה טובה, הם יוצאים למסעם ונתקלים בביתו של מיכה, שם הם מזהים את הלוי ושואלים אודות מעשיו: "מִי הֱבִיאֲךָ הֲלֹם וּמָה אַתָּה עֹשֶׂה בָּזֶה וּמַה לְּךָ פֹה? וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם כָּזֹה וְכָזֶה עָשָׂה לִי מִיכָה וַיִּשְׂכְּרֵנִי וָאֱהִי לוֹ לְכֹהֵן" (יח, ג–ד), הם משתאים מקרבתו לאלוהים ומבקשים לדעת באפוד ובתרפים האם תצלח דרכם (כאילו היו האורים והתומים): "וַיֹּאמֶר לָהֶם הַכֹּהֵן לְכוּ לְשָׁלוֹם נֹכַח ייָ דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ" (יח, ו).
הם פונים משם, וממשיכים בחיפוש אחר מקום יאה להתיישבות, עד שהם מגלים עיר וּשמה "לָישָה" אשר "יוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח [...] שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וְאֵין מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר [אין בה מלך] וּרְחֹקִים הֵמָּה מִצִּדֹנִים וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם" (יח, ז). מדובר אפוא בטרף קל. הם חוזרים אל שבטם וכולם עתה צועדים לעבר ביתם החדש. בדרכם לכבוש את העיר ליש, הם עוברים שוב בהר-אפרים באזור מגורו של מיכה. והמרגלים מספרים לבני שבטם על הבית שבו יש אפוד, תרפים, פסל ומסכה. שבט דן שֹשֹ לבוזזם כמוצאי שלל רב: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַכֹּהֵן [מר כהן-לוי] מָה אַתֶּם עֹשִׂים? וַיֹּאמְרוּ לוֹ: הַחֲרֵשׁ, שִׂים יָדְךָ עַל פִּיךָ וְלֵךְ עִמָּנוּ [בוא אתנו] וֶהְיֵה לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן, הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל?" (יח, יח–יט), הוא משתכנע ומצטרף לשבט דן, אך טרם הרחיקו... מיכה יוצא אחריהם בליווי אנשים על-מנת להשיב את היקר לו מכל: "וַיֹּאמֶר אֶת אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם וְאֶת הַכֹּהֵן וַתֵּלְכוּ וּמַה לִּי עוֹד?", מיכה למעשה זועק: "מה נשאר לי בחיים?". בכל-מקרה, כל זאת לשווא, מיכה עובד האלילים לא יצליח לגבור על שש-מאות אוחזי החרב ולכן הוא שב אל ביתו.
"וַיָּבֹאוּ עַל לַיִשׁ, עַל עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ, וַיַּכּוּ אוֹתָם לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ. וְאֵין מַצִּיל, כִּי רְחוֹקָה הִיא מִצִּידוֹן וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם" (יח, כז–כח). שבט דן מוצא לו אפוא נחלה ושטח מחייה, אך אין למהר ולשמוח בשמחתם, מפני שכל ימי היות משכן ה' בשילה, שבט דן יעבדו בעירם את פסל מיכה ויחללו את שם ה' יתעלה (יח, לא): "וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה, כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים בְּשִׁלֹה".
ג. פילגש בגבעה
בספר שופטים בפרק יט, מסופר על לוי אחר ועל פילגשו אשר בגדה בו וחזרה אל בית אביה. הוא אינו מוותר עליה ויוצא למסע להחזירה אל חיקו: "וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ לַהֲשִׁיבָהּ" (יט, ג). בנוסף לתלותו של אותו לוי, אשר עליה כבר נאמר (מש' לא, ג): "אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ", אבי פילגשו משדל אותו במאכלים ומצליח להחזיק בו חמישה ימים. גם התמהמהותו זו משקפת את אופיו המתרפה. בכל מקרה, היא משתכנעת, והם יוצאים למסע חזרה אל ביתו. הלילה יורד, ונושא כליו מציע ללון בארץ היבוסי, אך אדונו מסרב בתוקף: "לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (יט, יב), ואלה ממשיכים אל עיר בנחלת בנימין.
למרות "אהבת ישראל" של אותו לוי, נראה שהם יעבירו את הלילה ברחוב כי איש לא אוסף אותם אל ביתו... עד שמגיח מאן-דהו לעברם: "וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן שָׁלוֹם לָךְ רַק כָּל מַחְסוֹרְךָ עָלָי רַק בָּרְחוֹב אַל תָּלַן". האיש הזקן מארח אותם בביתו מעל למצופה ואף מושיב אותם לסעודה כיד המלך. אולם, לפתע נשמעות דפיקות חזקות בדלת: "וַיֹּאמְרוּ אֶל הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר, הוֹצֵא אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא אֶל בֵּיתְךָ וְנֵדָעֶנּוּ" (יט, כב). אנשי בליעל מקיפים את הבית ורוצים לבצע באורח כמעשי סדום ועמורה.
האיש הזקן יוצא אליהם ומנסה לדבר אל לבם: "וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל אַחַי אַל תָּרֵעוּ נָא, אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא הָאִישׁ הַזֶּה אַל בֵּיתִי, אַל תַּעֲשׂוּ אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת" (יט, כג), אך הם לא מרפים: "וְלֹא אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ [הלוי] בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר" (יט, כה).
"וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף" (יט, כז), הלוי מוצא את פילגשו מוטלת זרוקה ארצה בפתח הבית, הוא אומר לה: "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה" (יט, כח) אך נפשה כבר פרחה ממנה: "וְאֵין עֹנֶה" (שם).
הלוי אינו בולע ודוחק את המאורע, הוא מבצע מעשה מזעזע אשר נועד למחות על אורח חיי התקופה, ועל השחיתות המוסרית ששקעו בה עם-ישראל: "וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים [כמספר שבטי ישראל] וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר, לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, שִׂימוּ לָכֶם עָלֶיהָ עֻצוּ וְדַבֵּרוּ". (יט, כט–ל).