בחלקו הראשון של המאמר למדנו על קדושת המחשבה ועל חשיבותה העליונה בקיום מצוות ידיעת השם וייחודו. עוד למדנו, שזיהום המחשבה בהשקפות רעות זרות ונוכריות מוביל לקריסת מערכות מחשבתית, וזו מדרדרת בסופו-של-דבר לקריסת מערכות מוסרית אשר תוצאתה היא חורבנה המוחלט של הנפש והכרתתה מחיי העולם-הבא. ובמלים אחרות, הוכחנו בחלקו הקודם של המאמר את הקשר הישיר והבלתי-נמנע שבין קריסת מערכות מחשבתית לקריסת מערכות מוסרית ולהתגשמות כל נבואות הפורענות. וזאת בניגוד גמור ומוחלט לדברי המינים המודרניים למיניהם, הטוענים שאין זה משנה איך האדם מתאר את הקב"ה במחשבתו ושאין שום קשר בין השקפות נכונות לתחומי המוסר.
בחלקו השני של המאמר נעיין בהלכות מהלכות דעות, שבהן רבנו הרמב"ם משרטט ומתאר את מרכזיותה של מצות ידיעת ה' ואף קובע שהיא המטרה של האדם עלי אדמות! ועקבי הוא רבנו לגישתו זו, שהרי לא לחינם הוא פותח את ספרו "משנה תורה" במצוות ידיעת-השם וייחוד-השם ומגדיר אותן כ"יסוד היסודות ועמוד החכמות".
א. מטרתם ותכליתם של כל מעשי האדם
רבנו קובע בהלכות דעות, שעל האדם לחיות את חייו במחשבה בהבנה ובשאיפה לכוון את כל מעשיו כולם לידע את השם-ברוך-הוא בלבד! כלומר, שלא תהיה במעשיו שום פעולה שאיננה מובילה אל המטרה ואל התכלית הנשגבה הזו. ובמלים אחרות, על האדם לבחון את פעולותיו מטרותיו ושאיפותיו תדיר: האם תכליתן היא לידע את השם יתברך? או שמא שאיפות ומאוויים זרים מהדהדים בקרבו ומתעים אותו מדרך האמת?
והנה פסק רבנו בהלכות דעות (ג, ה):
"צריך האדם שיכוון כל מעשיו כולם לידע את השם-ברוך-הוא בלבד. ויהיה שבתו וקומו ודיבורו הכל לעומת זה הדבר. כיצד, כשיישא וייתן או יעשה מלאכה ליטול שכר, לא יהיה בליבו קיבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים הללו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להן מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה".
בהלכה זו רבנו מתייחס בעיקר לעיסוק במלאכה ובפרנסה, והוא מלמד כי מטרת המלאכה והפרנסה אינה לכנוס ממון, אלא לפרנס ולכלכל את צרכי הגוף ולקיימו באופן תקין כדי שיוכל לידע את ה' יתעלה. בפרק החמישי מהקדמת רבנו למסכת אבות הוא מרחיב בעניין מטרת האדם בעולמו, ונצרף את דבריו שם כדי להשלים את התמונה (עמ' רנו):
"בהפעלת כוחות הנפש כלפי מטרה אחת – ראוי לאדם לשעבד את כל כוחות נפשו על-פי המחשבה כפי שהקדמנו בפרק שלפני זה [כלומר שיהא האדם שוקל מעשיו תמיד], וישים נגד עיניו תכלית אחת והיא השגת ה' יתהדר ויתרומם כפי יכולת האדם, כלומר שידע אותו, וישים כל פעולותיו, תנועותיו [אפילו האופן שבו הוא הולך ומתנועע] ותנוחותיו [אפילו האופן שבו הוא יושב ושוכב] וכל דבריו מובילים אל התכלית הזו, עד שלא תהא בפעולותיו שום פעולה לבטלה כלל, כלומר פעולה שאינה מובילה אל התכלית הזו. המשל בזה, שישים הכוונה באכילתו ושתייתו ושינתו ותשמישו ויקיצתו ותנועתו ותנוחתו בריאות גופו בלבד, והמטרה בבריאות גופו כדי שתמצא הנפש את כֵּלֶיהָ [=כלי הגוף] בריאים ושלמים שתשתמש בהם בלימודים וקניית המעלות המידותיות וההגיוניות כדי שיגיע לאותה התכלית. [...] וכן כאשר יתעורר ויתעסק ברכישת נכסים, תהיה מטרתו בקיבוצו כדי שיוציאנו בדברים הנעלים, ושיהיה מצוי לקיום גופו והתמדת מציאותו כדי שישיג וְיֵדַע את ה' כפי שאפשר לדעת".
נשוב עתה להלכות דעות, בהלכה הבאה שם רבנו עוסק בצרכי הגוף של האדם כגון אכילה ושתייה ובעילה, והוא מלמד שאין מטרתן ההנאה בלבד, אלא מטרתן העיקרית והמרכזית היא להברות את הגוף ולחזקו כדי שיוכל לידע את ה', וכֹה דבריו שם (ג, ו):
"וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים על לבו לעשות דברים הללו כדי ליהנות בלבד, עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחֵך ויבעול כדי ליהנות. אלא ישים לבו כשיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד".
נמצא, שההנאה איננה פסולה או אסורה, היא מותרת ואף רצויה בתנאי שעצם הפעולה היא לתכלית ולמטרה נעלה, אך אם ההנאה הופכת למטרה ולתכלית – הרי שהאדם הופך להיות "כמו הכלב והחמור" כלשון רבנו לקמן, ולפי דעתי אף גרוע מהם, כי החמור אוכל כשהוא רעב ומזדווג לצורך קיום המין. אמנם, הכלב גרוע מהחמור והוא מהבזויים שבבעלי-החיים מפני שבהמיותו מתלהטת בקלות, בין לאכילה ובין לבעילה, ולכן חז"ל המשילו את האדם הבהמי בכלב: "האוכל בשוק – הרי זה דומה לכלב" (קידושין מ ע"ב).
והנה דברי רבנו שם (ג, ז) בעניין הכלב והחמור:
"לפיכך לא יאכל כל שהחֵך מתאווה כמו הכלב והחמור, אלא יאכל דברים המועילין לו אם מרים אם מתוקים. ולא יאכל דברים הרעים לגוף אף-על-פי שהן מתוקין לחֵך".
על האדם לבחור אפוא את מאכליו בהתאם להוראות שכלו, כלומר אם שכלו יודע על מאכל ערב מסוים שהוא מזיק לו עליו להימנע ממנו – ובעשותו כן האדם מתגבר על בהמיותו ופועל לאור שכלו וצלם האלוה שניתן לו. כמו כן, אם האדם יודע שמאכל מר מסוים מועיל לגופו עליו להתגבר על ההתנגדות הטבעית לאותו המאכל ולהרגיל את עצמו לאוכלו – וגם בעשותו כן האדם מתגבר על בהמיותו ופועל לאור שכלו וצלם האלוה שניתן לו. המטרה המרכזית היא לשים את בחירת שכלו במרכז ישותו, ולדחות את שאיפות בהמיותו המזיקות לו.
והנה לפניכם כמה דוגמאות ממשיות מדברי רבנו שם (ג, ח):
"כיצד, מי שהיה בשרו חם לא יאכל בשר ולא דבש ולא ישתה יין, כעניין שאמר שלמה דרך משל: 'אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא טוֹב' [מש' כה, כז]. ושותה מי העולשין [=אחד מחמשת מיני המרור] אף-על-פי שהוא מר, שנמצא אוכל ושותה דרך רפואה בלבד כדי שיבריא ויעמוד שלם, הואיל ואי אפשר לאדם לחיות אלא באכילה ושתיה".
כלומר, המטרה של האכילה והשתייה היא לקיים ולחזק את הגוף כדי שיהיה שלם לעבוד את השם. ונצרף גם את דברי רבנו בהקדמתו לאבות שם (עמ' רנו):
"ולפי דרך זו [שבה האדם מכוון את כל פעולותיו לידע את ה' יתעלה], לא תהא מטרתו אז [=באכילה ובשתייה] ההנאה בלבד, עד שיבחר מן המאכל והמשתה את היותר ערב, וכן בשאר ההנהגות, אלא יתכוון למה שיותר מועיל, ואם יזדמן שיהא ערב הרי טוב, ואם יזדמן שיהא בלתי-ערב אין בכך כלום. או שיתכוון ליותר ערב בהתאם למדע הרפואי, כגון שנחלשה תאוותו למאכל אז יעוררה במאכלי תאווה הערֵבים והמתובלים".
בסוף דבריו רבנו גם מנחה אותנו כיצד לרפא את הנפש שתאוות האכילה שלה נחלשה באופן קיצוני מאד אשר פוגע בבריאות האדם, ואולי יש כאן מענה לאלה אשר סובלים מאנורקסיה בשלבים הראשונים של המחלה. וברור שיש להורות לאותם חולים גם להתנתק ככל יכולתם מהתרבות המערבית השקרית ומהערצת היופי החיצוני המדומה, אשר זיהמה את מחשבתם וגרמה להם להחריב את גופם כדי לקבל תשומת-לב מהחברה.
ולא רק בענייני אכילה ושתייה חובה עלינו לכוון את פעולותינו לידע את ה', הוא הדין בקיום יחסי אישות בהיתר, וכֹה דבריו רבנו שם (ג, ט): "וכן כשיבעול לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע. לפיכך אינו בועל כל זמן שיתאווה, אלא בכל עת שידע שהוא צריך להוציא שכבת זרע כמו דרך הרפאות [=הרפואה] או לקיים את הזרע".
נמצא שהמטרות המרכזיות של יחסי האישות הן להוליד ולהברות את הגוף כדי שיהיה שלם לעבוד וללמוד לידע את ה' יתעלה. וברור שיש מטרות נוספות כגון לחזק את התא המשפחתי ואת השותפות שבין האיש לרעייתו, כי שותפות בריאה ואיתנה עם אשה צנועה ויראת השם מסייעת מאד לאדם, מעניקה לו שקט נפשי ללמוד להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, מרחיבה את דעתו, וממלאת את לבו בחיוניות ובשמחה הדרושה לעבודת השם. אולם, אם מטרת יחסי האישות היא ההנאה בלבד, הרי שבהכרח הם יהיו בהפרזה, יכחישו את כוחות האדם הגופניים והנפשיים, ירחיקו אותו מאד ממילוי ייעודו, ואף יחדירו לו שאיפות זרות.
רבנו חותם את הלכותיו שם בשתי הלכות מאלפות (ג, יא–יב):
"נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו כולן, עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל. מפני שמחשבתו בַּכֹּל – כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'. ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לַדַּעַת [כלומר במטרה] כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום-ברוך-הוא. ועל עניין זה ציוו חכמים ואמרו: 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים' [אבות ב, טו], והוא שאמר שלמה בחוכמתו: 'בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ' [מש' ג, ו]".
מהלכות אלה אנו למדים, כי אם מטרת האדם בשינתו לתת מנוח ומרגוע לגופו – שינתו היא "עבודה למקום-ברוך-הוא". כל-שכן וקל-וחומר האדם הישר אשר יוצא מדי בוקר לפרנסת ביתו, כדי להעניק לרעייתו את אשר היא זקוקה לו, וכדי להעניק לבניו די מחסורם אשר יחסר להם, ועוד יותר אם מטרתו להעניק להם חינוך אמיתי ויראת שמים ולימודים המכשירים לידיעת יתעלה. ובמלים אחרות, ההזיה שהפרנסה היא דבר בזוי אשר אין להתעסק בו ולפיכך מצוה ליטול ממון מהקופה הציבורית אפילו שלא ברצון הציבור, הינה אחד השקרים הגדולים ביותר של הדת החרדית האורתודוקסית הפרו-נוצרית, אשר הפכה תורת חיים לקרדום חוצבים, וקודחים בתורה ובאוזננו השכם והערב על חובתנו הדתית לקיים אותם.
ב. ריפוי הנפש ורענונה
אגב הדברים שם, רבנו גם מלמד כיצד לרפא את הנפש שחלתה במחלת הדיכאון, וכבר הרחבנו בנושא הזה במאמר: "האמנות במשנת הרמב"ם", והנה דברי רבנו שם:
"וכן אם גברה עליו מרה השחורה [=הדיכאון] יסירנה בשמיעת שירים ומיני נגינות, ובטיול בגינות ובנייני פאר, וישיבה עם צורות נאות [=אנשים מכובדים הלבושים בהידור], וכיוצא בזה ממה שמיישב את הנפש ומסיר שעמום המרה השחורה ממנה, ויתכוון בכל זה להברות את גופו, ותכלית בריאות גופו כדי שידע [="שילמד לדעת את השם" (מָרי שם)]".
שוב ושוב רבנו מדגיש כי מטרת הכל היא ללמוד לידע את ה' יתעלה, וגם בהמשך דבריו הוא חוזר על היסוד העצום הזה, ומלמד אותנו כי כדי להשיג את המטרה הנעלה הזו: אם האדם זקוק לרפא את נפשו או לרענן אותה מיגיעתה בלימודים ובחכמות באמצעות לבישת בגדים נאים או להתגורר בדירה נאה או לטייל במוזיאונים או בתערוכות אמנות – כל אלה, אם מטרת האדם לרענן את נפשו לעבוד את ה' בכוחות מחודשים, הרי שמדובר בפעולות חיוביות ומועילות אשר מסייעות לאדם להשיג את מטרתו – ידיעת ה', וכֹה דברי רבנו שם:
"וכאשר ישים האדם מטרתו עניין זה יהיה פנוי מהרבה ממעשיו ויתמעט מדבריו הרבה מאד. כי מי שמטרתו עניין זה [=ידיעת השם] לא יתעורר לקשט את הקירות בזהב או לעשות סרט של זהב בבגד, זולתי אם נתכוון בדבר זה ליישב את נפשו כדי שתבריא ולסלק ממנה חוליה כדי שתהיה בהירה וזכה לקבל את המדעים, כדרך שאמרו: 'דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים ומיטה מוצעת לתלמידי חכמים, מרחיבין דעתו של אדם' [שבת כה ע"ב]. לפי שהנפש תלאה, ותיטמטם המחשבה בהתמדת ראיית הדברים הקשים, כמו שיחלה הגוף בהתעסקו בעבודות המייגעות עד שינוח ויינפש ואז יחזור לאיזונו – כך גם הנפש צריכה להישקט [=לנוח ולהירגע] ולהתעסק בנחת חושים, כגון ההסתכלות בציורים ודברים הנאים עד שתסתלק ממנה הלאות כמו שאמרו 'כי חלשי רבנן מגרסא'. וחוששני לומר, כי לפי אופנים אלה לא יהיו אלו רע ולא פעולות לבטלה, כלומר ההתעוררות לציורים וכיורים בבניינים ובכלים ובבגדים".
ונראה לי ברור, כי רבנו חושש לומר את הדברים הללו, כי גם בדורו היו חוצבים מיומנים, כלומר רבנים ממסדיים "אורתודוקסים" אשר כלפי חוץ הינם סגפנים ככומרים וקרדינלים, ואין ספק שהם היו מגלגלים עיניהם לשמים וזועקים "געוואלד" על דברי רבנו הללו כאילו התורה ניתנה למלאכי השרת... ואף היו מקפידים לבטל את דבריו בפאשקווילים המכילים ביזיונות חרפות ונאצות כנהוג, כדי שכולם יידעו שהם "בני האלהים" "קדושי העליון"... אך בחדרי-חדרים הם עסוקים בתאוותיהם ובמאווייהם השפלים, ונדמה להוזים הללו שהם "קדושים טהורים וגאונים" ואינם אלא "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת" (יש' סו, יז).
ג. יחסו של רבנו לטבעונים ולצמחונים
רבנו מלמד בהלכות דעות (ג, י), כי מי שהחליט להנהיג את עצמו בדרכי הבריאות כדי לחיות חיים נעימים רעננים ונוחים יותר, שוגה בדרכו, ואפילו שהוא הצליח להתגבר על מידות רעות רבות – "אין זו דרך טובה", מכיוון שאין מטרתו בהנהגת הבריאות לקיים ולחזק את גופו לידע את ה' יתעלה, אלא מטרתו היא הנאת גופו. ושוב אנחנו רואים את חשיבותה העצומה של ידיעת השם, עד שאפילו האדם אשר מנהיג את עצמו על-פי הוראות שכלו, אם אינו עושה זאת מתוך מחשבה וידיעה להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם – אין ערך אמיתי למעשיו.
דברים דומים כותב רבנו בהקדמתו למסכת אבות (עמ' רנו–רנז), וכֹה דבריו:
"ואפשר שתהיה הנהגתו תמיד לפי התועלת כמו שביארנו, אלא שעושה מטרתו בריאות גופו ושלומו מן המחלות בלבד, ואין זו מעלה, לפי שכמו שהעדיף זה הנאת הבריאות כך העדיף האחר הנאת המאכל או הנאת התשמיש, וכולם אין תכלית אמיתית למעשיהם".
כלומר, הנקודה המשותפת לטבעונים ולתאוותנים הינה שכל אחד מהם מעדיף את הנאת גופו, אלא שהראשון העדיף את הנאת הגוף הבריא והרענן, ואילו השני העדיף את הנאת האכילה והשתייה והתשמיש המופרזים – ולמעשה גם אלה וגם אלה מטרתם היא ההנאה. אמנם, לעניות דעתי, מצבם של הטבעונים טוב מזה של התאוותנים, כי מי ששקע בתאוות נופל במדרון חלקלק שאין לו סוף אלא בכיליון הגוף ומותו, ואילו הטבעונים והצמחונים השיגו לכל הפחות את האמצעי למטרה הסופית שהיא ידיעת השם, ואם ירצו, יצליחו בקלות יחסית לשוב בתשובה אל ה' ולהתרומם למעלת ידיעת ה' וייחודו.
נעיין עתה בפסק רבנו בהלכות דעות (ג, י) אשר הזכרנו בפתיחת דברינו:
"המנהיג עצמו על-פי הרפואה, אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואיבריו שלמים וחזקים בלבד, ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצורכו – אין זו דרך טובה. אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישׂתכל בחכמות והוא חולה או אחד מאיבריו כואב. וישים על לבו שיהיה לו בן, אולי יהיה חכם וגדול בישראל".
כלומר, מטרת בריאות הגוף היא להעניק לאדם כלים ללמוד ולהתבונן בחכמות ובמדעים, וכאשר האדם מתבונן ומשכיל ומתרומם לידע את ה' הוא מיישר מטהר ומזכך את נפשו, וכדברי רבנו לעיל: "והמטרה בבריאות גופו כדי שתמצא הנפש את כֵּלֶיהָ [=כלי הגוף] בריאים ושלמים שתשתמש בהם בלימודים וקניית המעלות המידותיות וההגיוניות כדי שיגיע לאותה התכלית". ומָרי מוסיף בפירושו להלכה, כי בלימודי ידיעת ה' וייחודו האדם מבריא ומיישר ומטהר את נפשו: "לדעת רבנו, בריאות הנפש היא יושרהּ, וישרותה לדעת את ה', וכשיטתו שההשׂתכלות [=ההתבוננות, הלימוד והעיון] בחכמות היא המביאה לידיעת השם".
כלומר, באיזון המידות האדם מבריא את מידות נפשו המידותיות, ובידיעת ה' האדם מבריא את מידות נפשו ההגיוניות. ושוב ידיעת השם עוברת כחוט השני בדברי רבנו, מפני שהיא המטרה והתכלית המרכזית של פעולות האדם ומחשבותיו, וחובה עלינו להציב אותה בראש מעייננו, ולדחות ולגנות את כל המהבילים האליליים אשר סוטים ומסטים מדרך ה'.
וברור מעל לכל צל של ספק שלימוד המדעים הם-הם המעלות שבהן האדם נוסק לידע את ה' יתעלה, ולא כדברי המינים שהתחפשו לאיכרים פולנים שבאו עלינו מרחוק מקצה הארץ, הסוברים שלימוד המדעים, כלומר מדעי הטבע ומדעי האלהות, הינם בגדר כפירה – "יִשָּׂא יְיָ עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ [מרוסיה הצארית ומאירופה הארורה] כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ [=שפת היידיש הכעורה]" (דב' כח, מט).
והנכם מוזמנים לשפוט בעצמכם ולשמוע את יַנְקֵל דּוּדֵּל מוויזניץ' (=עיר באוסטריה) אשר משום-מה מתגורר בארץ-ישראל (ואם היו לו תקציבים ממשלתיים באוסטריה הוא לא היה כאן), והוא מדבר בבליל טמא של יידיש וגרמנית על "מחריבי הדת" ו"מהרסי הדת"... (ראו קישור כאן) וכאשר אני שומע את האשמותיו העילגות ומתבונן בכל מופע האימים הזה, ובקיבוץ לובשי השחורים המינים האליליים הללו, אני נזכר בדברי אליהו הנביא לאחאב, אשר האשים את אליהו שהוא עוכר ישראל; ואליהו הנביא השיב לאחאב מנה אחת אפיים: "וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֹת יְיָ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים" (מ"א יח, יח), והם-הם, האיכרים הפולנים הללו, הם-הם מהרסי הדת ומחריבי הדת, ופעם אחת הקב"ה כבר החריב אותם, מידה כנגד מידה, ולא שמעו ולא היטו את אזנם לבלתי קחת מוסר.
"הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג); וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר" (יר' יז, כג); "כִּי כֹה אָמַר יְיָ, אָנוּשׁ לְשִׁבְרֵךְ נַחְלָה מַכָּתֵךְ, [...] כָּל מְאַהֲבַיִךְ שְׁכֵחוּךְ אוֹתָךְ לֹא יִדְרֹשׁוּ כִּי מַכַּת אוֹיֵב הִכִּיתִיךְ מוּסַר אַכְזָרִי, עַל רֹב עֲוֹנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתָיִךְ, מַה תִּזְעַק [=תזעקי] עַל שִׁבְרֵךְ אָנוּשׁ מַכְאֹבֵךְ עַל רֹב עֲוֹנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתַיִךְ עָשִׂיתִי אֵלֶּה לָךְ" (יר' ל יב–טו).
ד. "נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ"
מספרים על אחד התלמידים של מָרי שנהג לעשן, ויום אחד מָרי הזדמן יחד עם תלמיד זה לחתונה. כאשר מָרי ביקש לנסוע חזרה לביתו, הוא פגש ליד הרכב שעמו נסע את אותו תלמיד בעודו מעשן סיגריה. הנהג של מָרי גער באותו התלמיד שיכבה את הסיגריה כי מָרי הגיע, מָרי שמע את הגערה ואמר לנהגו: "עזוב אותו, הוא עדיין לא הגיע לדרגת אדם"... אותו תלמיד הזדעזע עד עמקי נפשו מדברי מָרי והחליט באותו הרגע לחדול מלעשן. כדי להבין מעט מדוע אותו תלמיד "עדיין לא הגיע לדרגת אדם", עלינו לעיין בקטע קצר מדברי רבנו בהקדמתו למסכת אבות (עמ' רנו), וכֹה דברי רבנו:
"ולפי דרך זו יהיה למלאכת הרפואה עניין רב מאד במעלות ובידיעת ה' ובהשגת האושר האמתי, ויהיה לימודה וההתעסקות בה עבודה מן הגדולות שבעבודות ולא תהיה אז כמו האריגה והנגרות, לפי שבה נכוון את פעולותינו, ויהיו פעולותינו פעולות אנושיות מביאות אל המעלות [המידותיות] ואל האמתיות [=המדעים] – לפי שאדם, אם ניגש ואכל מאכל ערב לחיך ריחו טוב מאכל תאווה והוא מזיק ואפשר שיהא גורם למחלה מסוכנת או אף גם לאיבוד לגמרי – הרי הוא והבהמה שווין, ואין זה מעשה אדם מצד היותו אדם אלא מעשה אדם מצד היותו בעל חיים, 'נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ' [תה' מט, יג; ו, כא]. אבל תהיה פעולתו אנושית אם אכל את המועיל בלבד, וכן אם יניח את הערב [אם הוא מזיק לו] ואוכל את הבלתי-ערב לפי דרישת התועלת – וזו פעולה בהתאם למחשבה, ובזה ייבדל האדם במעשיו מזולתו [כלומר מבעלי-החיים]. וכן אם יבעל כל זמן שירצה מבלי שיחוש להיזק ולתועלת הרי פעולתו זו מצד היותו בעל-חיים ולא מצד היותו אדם".
נמצא, שאם האדם בוחר בפעולות שיסודן ומוצאן בשאיפתו הבהמית – הרי שהוא והבהמה שווין, ורק האדם אשר בוחר בפעולות שיסודן ומקורן בהוראות שכלו, רק אדם כזה מביא לידי ביטוי את אנושיותו ואת צלם האלוה שבו, ומתרומם ממעלת בהמה למעלת אדם.
נחתום פרק זה בדבריו המאלפים של רס"ג בראש הקדמתו לספר משלי, וכֹה דבריו:
"הרי אין יתרון בני האדם על יתר בעלי-החיים כי אם בהיגיון אשר להם שהוא הידיעה, [...] ולפי שהאדם משותף עם הבהמות בטבע בעלי-החיים ומידותיהם, אלא שהוא נכבד מהם במדע ובהבחנה שיש בו, נתחייב שתהא ההגדרה הנעלה שבהגדרותיו ["ההגדרה המבדילה אותו מיתר בעלי החיים, המגדירה אותו כאדם" (מָרי שם)] מנהיגה את השפל שבהן, כלומר שיהא השכל מנהיג את הטבע, לפי שהשכל הוא הנעלה והטבע הוא השפל. ואם נהג האדם בצדק והשליט את שכלו על טבעו תתגלה עליונות אנושיותו, ואם נהג בעוול והשליט טבעו על שכלו תהיה פעולתו כבהמות".
ה. חשיבות ידיעת דרכי ההוכחה
לאחר שרבנו מותח ביקורת על הטבעונים והצמחונים למיניהם בהקדמתו למסכת אבות שם, הוא חוזר ומשנן לנו שמטרת האדם בכל פעולותיו הינה בריאות גופו כדי שכל איברי הגוף, שהם כלי כוחות הנפש, יעמדו שלמים ובריאים במיטב איזונם ויכולותיהם ויהיה ניתן להפעילם באופן המיטבי והמושלם ביותר לעבודת השם. לדוגמה, אדם שיש לו עודף משקל יתקשה לנוע בזריזות ולקום רענן מוקדם בבוקר לתפילה וללימוד, הוא גם ייאלץ לכלות זמן רב במנוחה לאחר האכילה המרובה, וזמן נוסף הוא ייאלץ לכלות ביציאת העודפים וכן בטיפול בכאבי בטן או במחלות מסוגים שונים אשר יבואו עליו כתוצאה מעודפי השומן.
וכֹה דברי רבנו שם (עמ' רנז): "אבל הנכון הוא שיעשה תכלית כל פעולותיו בריאות גופו והתמדת מציאותו בשלום כדי שיעמדו כלי כוחות הנפש שהם איברי הגוף שלמים, שאז תשתמש נפשו בלי מעצור במעלות המידותיות וההגיוניות".
בהמשך דברי רבנו שם הוא מורה לנו, שלא רק בענייני בריאות הגוף על האדם לשים לנגד עיניו את ידיעת ה' יתעלה ויתרומם, גם כאשר האדם לומד מדעים עליו לדעת כי ישנם מדעים אשר אמנם אינם מרוממים לידיעת ה' באופן ישיר, אך הם חשובים וקריטיים לידיעת ה' מפני שהם מעניקים לאדם כלים כיצד להבחין בין אמת לבין שקר: הם מעצבים את מחשבתו של האדם להבין שהאמת יכולה להיות אחת בלבד, וכן מרוממים אותו להבנה כי יש דרך להוכיח את אותה האמת ויש לחתור לגלותה בדרכי הוכחה אמיתיות לא דמיוניות.
לדוגמה, אדם שלמד מתמטיקה וביצע תרגילים מורכבים בהנדסה מבין, כי לא תיתכן יותר מתשובה אחת, כלומר יש אמת מדעית אחת בלבד! כמו כן, כדי להגיע לאותה האמת, אין די בתשובה דמיונית תלושה, אלא יש צורך הכרחי להוכיח באופן שיטתי, נדבך על גבי נדבך, את אותה האמת, ורק כך ניתן להגיע אליה. אדם כזה, שהרגיל את מחשבתו לחשיבה לוגית, כאשר יבוא לעסוק באמונות ודעות, הוא יתייחס אליהן באותה המידה! כלומר, הוא לא יקבל באופן מיידי כל דעה והשקפה שתוצע בפניו, כל-שכן וקל-וחומר אם ישנה סתירה בין שתי השקפות, הוא מייד יבחין בסתירה וידחה את אותן ההשקפות עד שיברר את האמת.
וזכורני יהודי אחד תמים, במובן הלא מחמיא של המילה, אשר נרקב עשרות רבות של שנים בכוייללי הסכלות למיניהם ולרוב סוגיהם, ובהגיעו לגיל זקנה עדיין נותר תוהה ובוהה: איה הדרך הנכונה לעבוד את ה'? מוחו נתמלא דמיונות והזיות למכביר, וכאשר שאילתיו לדוגמה כיצד הוא מתמודד עם השקפות סותרות בין עולם המאגיה והקבלה לבין התלמוד והרמב"ם, הוא נהג להשיב לי שאין שום בעיה "כי אלה ואלה דברי אלהים חיים"... אם אותו אדם היה לומד מדעים, ואפילו שלוש יחידות מתמטיקה, הוא כבר היה מבין שאין זו תשובה, כי לא ייתכן ששתי השקפות תהיינה סותרות, אלא מן ההכרח שאחת מהן לפחות היא שקרית.
ואם במדעי הטבע והמתמטיקה שולטים ההיגיון והדעת, איך אפשר להעלות על הדעת שדווקא במדעי האלהות ייעדרו ההיגיון והדעת ותשרור אנרכיה מוחלטת? ויש לכבד את מדעי האלהות לכל הפחות כמו את מדעי הטבע והמתמטיקה, שהרי המדעים הללו פחותים ממדעי האלהות ומכשירים ומובילים אליהם, כי מדעי האלהות הם פסגת הפסגות של האדם.
והנה דברי רבנו בעניין זה בהקדמתו שם (עמ' רנז):
"וכן כל מה שילמד מן הלימודים והמדעים, כל מה שהוא מהם דרך לאותה התכלית [לידיעת ה', כגון מדעי הטבע] הרי אין מה לדבר בו [=אין צורך להסביר את חשיבותו ונחיצותו]. ואשר אין בו תועלת לאותה המטרה [=לידיעת ה'] כגון שאלות האלגברה, וההשוואות וספרי התשבורת, והתחבולות, והריבוי בשאלות ההנדסה, ומשיכת הכובדים, והרבה כאלה, תהיה המטרה בהם חידוד השכל והרגל כוח ההיגיון לדרכי ההוכחה, כדי שתושג לאדם תכונת ידיעת ההיקש המופתי מזולתו [=כדי שהאדם יבין כיצד להוכיח דעה באופן אמיתי], ויהיה לו זה דרך שיגיע בו לידיעת אמיתת מציאותו יתעלה".
נמצא, שמי שלא למד מדעים מכשירים, שכלו אינו מורגל לחשיבה לוגית, והוא אינו מבין את הנחיצות של דרכי ההוכחה טרם קביעת דעה והשקפה – וזו אחת הסיבות ש"היהדות האורתודוקסית" מתנגדת נחרצוֹת ללימודי ליבה, כי לימודי ליבה למעשה מכשירים את האדם לחשיבה לוגית ולהבנת נחיצות דרכי ההוכחה הרציונאליות. ואדם כזה, שהתרומם להבין את דרכי הלוגיקה והשכל הישר, לא רק שהוא כבר יזהה סתירות ושקרים גלויים ונסתרים, ולא רק שלא ניתן להחדיר ולהלעיט אותו בהזיות ודמיונות, הוא כבר יבקש דברי חפץ, ישאל שאלות, ושכלו לא ייתן לו מנוח עד שהוא יגיע אל חקר האמת.
כמובן שאין זו הסיבה היחידה שהם מתנגדים ללימודי ליבה, ולא פחות מהסיבה הראשונה שמניתי לעיל, היא הסיבה הכלכלית. כלומר, ראשי המגזר החרדי האורתודוקסי מבינים שהתנאי להמשך שלטונם הוא שעדר ההמונים יהיו נבערים ממדעים, כי רק כך הם לא ימלטו מלפיתתם ויוסיפו להימנע מלצאת לעבוד ולהרוויח לפרנסתם. וכך, הם ובניהם מוסיפים להיות עבדים נרצעים לחיי עוני ותלויים תלות מוחלטת בפרוטות שהם מקבלים: מהכוללים, מהלוואות-הגמ"חים ומצדקה. בדרך זו נחסמת בפניהם האפשרות לפרוץ את גדרות העוני והבערות, והם נותרים שבויים בידי הממסד החרדי האורתודוקסי כחומר ביד היוצר.
ו. גינוי הרשעים ובעלי המגרעות
בימינו אנחנו חיים בעולם של "תקינות פוליטית", ולא רק בעולם הפוליטיקה אלא לא פחות גם בעולם הדתי. הסיבה לכך שהרבנים הממסדיים למיניהם בוחרים ובוררים את מילותיהם בקפידה היא, שהם הפכו תורת חיים לקרדום חוצבים, כלומר הם חוששים ופוחדים לילה ויומם שמא ייפגעו מעמדם, יוקרתם, שררתם, משכורתם, ושלל טובות ההנאה שהם חוצבים וקודחים בעזרת קרדום הדת – וכך הפכו להיות גרועים מהפוליטיקאים! מסיבה זו לא נשמע מהם גינויים לעניינים אשר עלולים לפגוע בהם פגיעה כלשהי. אמנם, יש בהם לא מעטים שהם יותר תועים מן הבהמות, ולכן מדי פעם נשמע איזו "פליטת פה" מאיזה רב ממסדי הוזה הזיות, אשר יקבל עליה אחר-כך גערה מהנוכל הפוליטי שמתמרן אותו כמריונטה.
חשוב להבין כי עולם ה"תקינות הפוליטית" מחריב את דת משה, מפני שהוא לא מאפשר להגיע לחקר האמת בשום דבר, הכל כפוף משועבד ונרצע לשאיפות הכוח הכלכלי והפוליטי של הרבנים הממסדיים מחללי ה', אשר השחירו את נפשם כליל: בהפיכת התורה לקרדום חוצבים ובהנצחת ההבלים וההזיות בקרב ההמון כדי להמשיך ולשמר את שררתם. מאהבת השררה ומתאוות הבצע נולדה לה אפוא דת חדשה: "דת התקינות הפוליטית" – דת אשר מטרתה למלא את תאוותיהם גחמותיהם ושאיפותיהם הבהמיות של הרבנים הממסדיים ומקורביהם, ובמלים אחרות, דתם היא דת החומרנות הכזבים והתעתועים.
והנה דברי רבנו בהקדמתו למסכת אבות שם (עמ' רנז), אשר מלמדים אותנו על דרך האמת ביחס לאופני ודרכי הדיבור וההתבטאות הנכונים והרצויים לפני ה' יתעלה:
"וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת, או יסלק נזק מנפשו או מגופו, או בלמידת מעלה, או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע, לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שיקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרו יתעלה: 'כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ [...] וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן' [ויק' יח, ג], וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך, כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".
בעקבות שלמה אשר גינה בחריפות את הצבועים והשחקנים (מש' ב, טו): "אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם", רס"ג אף הוא מגנה בחריפות את האיכרים הפולנים שהחדירו לדת משה את שיקולי "התקינות הפוליטית", וכֹה דבריו בפירושו שם:
"ועוד ממעשיהם 'אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים' עניין העיקשות והנלוזות, והוא, שאם התווכחו עמך שיקרו, ואם התעסקו עמך מרמים, ואם אמרוּ מילה אמרוהָ שקולה כדי שלא יהא בדבריהם דבר ברור כלל, וכל הדברים הללו ממה שמתעב ה' יתהדר ויתרומם, ואינו אוהב כי אם השלמות והתום והמישרים, כמו שאמר: 'תּוֹעֲבַת ה' עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ' [שם יא, כ]". ודבריו החריפים של רס"ג עוסקים בסתם בני אדם, כלומר מה היה אומר רס"ג על כומרי הדת שעירבו את נלוזות הפוליטיקה ותאוותיה בדת האמת הזכה והטהורה?
וכך בדיוק נהגו ונוהגים הרבנים הממסדיים בימינו, אשר אומרים מלים שקולות, גם בדבריהם לתלמידיהם וגם בפסקי ההלכה שלהם, כדי שלא להרגיז מישהו שעלול לאיים על יוקרתם מעמדם ומשכורתם. ולכן לכאורה, כל רב ממסדי שמגנה אותי ונלחם בי אין זה אלא מאימת הממסד האשכנזי שמא יקשרו אותי אליו, ויוקרתו מעמדו ומשכורתו ייפגעו בגללי... אולם, יש סיבה נוספת לא פחות מרכזית ואולי אף עיקרית, והיא, ששנות החציבה הרבות בממסד הקידוחים הגדול בישראל, גרמו לעיוות ולהשחתת המחשבה עד שהיא מתעוורת מן האמת, ובעיוורונם נדמה להם עתה שדרכם העקושה היא הדרך הנכונה...
וכמו שרבנו אומר בפירושו לאבות (ד, ז):
"דע שזה שאמר [ר' צדוק], אל תעשה את התורה קרדום לחפור בה, כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר שכל הנהנה בעולם הזה בכבוד תורה הרי זה הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא, והתעוורו בני אדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גֵּוָם, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות [=דיינות, רבנות] חוקי מוכסים, והִשׁגו את בני אדם בהטעיה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגליים להישען עליהם כלל".
וכמו שרבנו אומר גם בפירושו לנדרים (ד, ג):
"ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות".
נחזור לתופעת חדירת הפוליטיקה הטמאה לדת משה, ונוסיף ללמוד ולהבין על חומרת התופעה הזו לאור פירושיו של רס"ג למשלי (ח, יג): "אֲנִי חָכְמָה [...] יִרְאַת ה' שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי" – בפירושו הקצר הוא אומר כך: "וכיוון שיראת ה' שונאת את הרע, לפיכך הגאווה והגסות ודרך הרע ודברי התהפוכות אני שונאתם". כלומר החכמה שנזכרה לעיל, שונאת את ארבעת הדברים הללו כי יראת ה' שונאת אותם; ובפירושו הארוך הוא מוסיף: "ומי שיש בו אחד מארבעה דברים הללו חייבים בני אדם לשנֹאתו כאמרוֹ: 'שְׂנֹאת רָע' ואף שׂנאתו עבודה [=עבודת שמים], והם: גאה וגאון ודרך-רע ופי-תהפוכות. ופירוש גאה – זחיחות לב האדם בעצמו, וגאון – גאוותו על עמו, ודרך-רע – התנהגות המביאה לידי חשד, ופי-תהפוכות – דברים בלתי ברורים ולא יציבים [כדרך חוצבי וקודחי התורה]".
ונחתום בפסק רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ז):
"המסית [אחר עבודה-זרה], אין דיניו כשאר דיני נפשות: מכמנין לו העדים, ואינו צריך התראה כשאר הנהרגין. ואם יצא מבית דין זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה – מחזירין אותו; יצא חייב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות – אין מחזירין אותו. ואין טוענין למסית. ומושיבין בדינו סריס וזקן ומי שאין לו בנים, כדי שלא ירחמו עליו: שהאכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל – רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".
ז. וכל מעשינו יהיו לשם שמים
בסוף דברי רבנו בהקדמתו למסכת אבות הוא מרגיע אותנו מעט באמרוֹ שהדרישה הנשגבה שהוא מתאר מן האדם הינה דרגה גבוהה מאד-מאד בעבודת ה' – עד שהוא אומר שמי שמכוון את כל שאיפותיו ופעולותיו ללא יוצא מן הכלל אל המטרה והתכלית של ידיעת ה' – מעלתו לא פחותה ממעלת הנביאים!
וכֹה דברי רבנו בהקדמתו למסכת אבות (עמ' רנז–רנח), בשתי הפסקות הבאות:
"ודע שהדרגה הזו היא דרגה גבוהה מאד וקשה, ולא ישיגוה אלא מעטים ואחרי הכשרה רבה מאד, ואם יזדמן מציאות אדם שאלה הם תאריו איני חושב שהוא פחות מהנביאים, כלומר שמפעיל כל כוחות נפשו ועושה מטרתם ה' יתעלה בלבד, ולא יעשה פעולה גדולה או קטנה ולא יבטא שום מלה, אם אותה הפעולה או אותה המלה מביאה לידי מעלה או לדבר המביא לידי מעלה, והוא מתבונן וחושב בכל פעולה ותנועה ורואה אם היא מביאה לאותה התכלית או אינה מביאה ואחר כך יעשה.
וזה הוא מה שדורש יתעלה ממנו שתהא זו מטרתנו באמרו: 'וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ' [דב' ו, ה], כלומר בכל חלקי נפשך, שתשים תכלית כל חלק מהם תכלית אחת והיא: 'לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' ל, ו], וכבר זירזו גם הנביאים עליהם השלום על עניין זה ואמר: 'בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ' [מש' ג, ו], ופירשו חכמים ואמרו 'אפילו בדבר עבירה' [ברכות סג ע"א], כלומר שתשים לאותה הפעולה תכלית כלפי האמת ואף-על-פי שיש בה עבירה מאיזו בחינה שהיא".
סוף דברי רבנו שם מעניינים מאד, שהרי הוא אומר שאפילו אם האדם נכנע ליצרו ועבר עבירה, שלא ירפה מה' יתעלה גם בעודו עובר עבירה, ויחפש באותו המעשה איזו תכלית ואיזו תועלת שתהיה שעשויה לסייע לו לידע את ה' כאשר ישוב בתשובה.
נחתום מאמר זה בחתימת דברי רבנו שם:
"כבר כללו חכמים עליהם השלום כל העניין הזה בלשון הקצר ביותר שיכול להיות, והקיפו את העניין הקף שלם מאד-מאד, עד שכאשר אתה מתבונן בקוצר אותן המלים איך נאמרו על העניין הגדול העצום הזה בכללותו, שכבר חוברו בו חיבורים ולא הקיפו את כולו, תדע שהוא נאמר בכוח אלהי בלי שום ספק כלל, והוא אמרם בצוואותיהם במסכתא זו [אבות ב, יא]: 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים', וזהו העניין שביארנוהו בפרק זה".
"וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר, וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם" (יח' לו, כה–כז) – יהי רצון מלפני אל אחד שאין-כיוצא-בו שכל מעשינו יהיו לשם שמים.