במאמר זה נסיק מסקנות משני עניינים שונים המהווים נדבך מרכזי בעיצובה של המסורת היהודית: 1) תקופת ימי אברהם אבינו בחרן; 2) מעמד מתן תורה.
נחל אפוא באברהם אבינו אשר תואר כלוחם עז שלחם מלחמת חורמה בעבודה-הזרה, ויש לשאול ולבחון: האם ראוי לנהוג בימינו בחירוף נפש שכזה? או שמא לאחר מתן תורה יש לנהוג באופן שונה? בכדי לבחון את השאלות הללו ניעזר בסקירה כרונולוגית קצרה.
כעבור חמש מאות שנה מלידתו של אברהם אבינו, קיבלנו את התורה, וכל יהודי שלא שומר שבת הוא בגדר גוי לכל דבריו, דהיינו שההתייחסות ההלכתית אליו היא כאל גוי.
דרך אגב, ישנם רבים המסרבים להודות שבני משפחתם הינם גויים. ניתן לראות רבים בעולם הדתי ובעולם החילוני נלחמים על התואר "יהודי" בחירוף-נפש בעוד שבני משפחתם אינם דורשים את ה' כלל; כופרים בהשגחתו ואינם מעוניינים לצאת מאפלת הספקות לאור הדעת וההיגיון. אמנם, חובה לציין שלא מעט חילוניים מחללי שבת מבקשים להתקרב לדת; ורבנו מלמד אותנו שאכן יש לקרבם באהבה רבה, וכֹה דבריו בסוף "מאמר קידוש השם":
"וכן אין ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם, אלא לקרבם ולזרזם לעשיית המצוות, וכבר פירשו רבותינו ז"ל, שהפושע, אם פשע ברצונו [אפילו אם ביצע עבירות במזיד], כשיבוא לבית-הכנסת להתפלל מקבלים אותו, ואין נוהגים בו מנהג ביזיון, וסמכו על זה מדברי שלמה שאמר: 'לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב' [מש' ו, ל] – אל יבוזו לפושעי ישראל שהם באים בסתר לגנוב מצוות".
נחזור לשאלות, נראה לי כי מאז מתן תורה ניתנו לנו תנאים, או יותר נכון כלים לדעת מי הוא זה שיש לדון אותו לכף זכות וכיצד לנהוג עמו; ומי שכופר באלו הדינים ונוקט כלפי החוטאים בחמלה לא רצויה, חמלתו עוד תהפוך לו לרועץ. לעומת זאת, הגדרת אדם כגוי יכולה להנחיל יחסים מאוזנים על-ידי-כך שנסיר ממנוֹ ציפיות מסוימות ואף תאפשר לנו לנפוש בשלווה במחיצתו, שהרי הגבולות ברורים ואין חשש לסטייה מדרך ההלכה או להשפעה לא רצויה. כמו כן, ישנם גם כלים הלכתיים ברורים לזהות את המינים והכופרים אשר יש להתרחק מהם: כגון האתאיסטים המוצהרים, ולא פחות מהם "החסידים" השוטים של ימינו. לעיון בהגדרת המינים וביחס הנכון כלפיהם ניתן לקרוא במאמר "וכל המינים כרגע יאבדו".
"נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב, וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא" (מש' כז, ו)
לעומת ישרי הדרך אשר תוכם כברם, ניתן לזהות ריחוק רב של דתיים וחילוניים מדרך האמת. אף שרבים מהם מקדשים את החמלה כלפי הזולת, יחד עם זאת הם סוטים מדרך ההלכה ואוהבים וחומלים גם על הרשעים והפושעים והאכזריים. הם גם משכנעים את עצמם שהאל מקבלם כמות-שהם ומתעלמים מדיני התורה וקיום הברית, ובזה רומסים את דיני השכר והעונש, ושוגים חמורות בהבנת אופני השגחת ה' על בני האדם והעולם.
חובה להבין את ההבדלים בין הגדרת "יהודי" שמופיעה בתעודת הזהות לבין הגדרת "יהודי" כפי שהתורה דורשת ממנוּ להיות.
לא ראוי להתעלם מדיני התורה כשאינם נוחים לכאורה ומנוגדים להרגלנו; ומה שונים דתיים וחילוניים אשר מעוותים ומתכחשים מן המוסלמים אשר חוגגים את "חג הקורבן"? מאותם התועים אחרי מוחמד נביא השקר, אשר מציינים את הצלחת הניסיון שבו עמד אברהם אבינו כשהתכוון להקריב את ישמעאל לפי דמיונם או אף מתוך ידיעה שהם מכזבים! להם לדוגמה קשה עם הפסוק: "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק" (בר' כב, ב).
***
את הפסוק שבכותר פירש רס"ג כך: "[אנשי הרע לא יבינו משפט:] או מפני שלא למדוהו בכוונה כדי שלא ידעו את חובתם, או שלמדוהו, אלא שאינם שומעים היטב מבעלי הדין כדי שלא יבינו את האמת למי הוא, או ששומעים ויודעים את האמת ומתעלמים כאילו אינם מבינים. והצדיקים בהיפך כל זה, לומדים ושומעים ומֵטיבים להתבונן ומבינים" (מש' כח, ה).
בחייו של אדם ישנם רגעים שבהם עליו לבחור בין יראת ה' והליכה בדרך היושר והאמת לבין כניעה לספירלת השתיקה אשר מכלה כל חלקה טובה. רבים הם הנכשלים בזה ונמצאים פוסחים על שני הסעיפים, ובסופו-של-דבר אף מתדרדרים אל דרך הזיוף והסילוף. על היהודי החפץ בדרך האמת לשמֵּר בקרבו את אמונתו הצלולה המושרשת בנפשו הטהורה עוד מימי ילדותו, אך גם לבקש הדרכה במהלך חייו היכן שהמצפון והלב עלולים להוליך אותו שולל.
"כִּי בִי חָשַׁק [הקב"ה פונה בהשגחתו אל הראויים לה, וגומלם מטובו הגדול:] וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי, יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ, אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי" (תה' צא, יד–טז).