"האם הקב"ה יכול לברוא אבן שהוא אינו מסוגל להרים?", רובכם וודאי שמעתם את השאלה המתעתעת הזו אשר כביכול מוכיחה שהקב"ה אינו כל-יכול, שהרי אם הוא יכול לברוא אבן שהוא אינו יכול להרים – נמצא שהוא נעדר יכולת להרים, ואם הוא אינו יכול לברוא אבן כזו – נמצא שהוא נעדר יכולת לברוא אבן שכזו. במאמר קצר זה נדון בשאלה זו ודומות לה.
טרם שאחל, אזכיר מרצה בכיר ב"מדעי היהדות" (מדעי הסילוף, הזיוף, השחץ, החציבה וההתעיה), שקיים הרצאה בנושא זה והשיב תשובות שהן חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא. כגון ש"כללי הטבע" בעולמו של הקב"ה שונים מאשר בעולמינו, ועוד כהנה וכהנה הזיות ודמיונות שיסודן בקורדומי החוצבים המתוחכמים של חוקרי "היהדות" למיניהם. ומי שאומר ש"כללי הטבע" בעולמו של הקב"ה שונים מאשר בעולמינו, למעשה טוען שחלים על בורא-עולם "כללי טבע" כלשהם, ובמלים אחרות, ה' הוא גוף, רק לא מהחומר שאנו מכירים...
הפרופ' הבכיר, אשר אוכל וזולל וסובא מן התורה: במשכורותיו הדשנות והשמנות ושלל טובות ההנאה המפליגות מקופת הציבור, וכן ביוקרה ובמעמד הדמיוניים שנלווים להן, סָכַל להבין את היסוד המחשבתי שאסביר לקמן, ואף לא הבין שהשאלה הזו מעיקרה היא שאלת מינות וכפירה, ואסור באיסור חמור להתייחס אליה כאל שאלה פילוסופית ומדעית לגיטימית.
תשובה וניתוח השאלה
אחל בניתוח השאלה: השאלה הנדונה עוסקת במהותה בשאלה רחבה הרבה יותר: האם הקב"ה יכול לברוא דבר-מה שאין לו בו יכולת ושליטה. ניתן לשאול שאלה זו לגבי אינסוף דברים בעולמינו: האם הוא יכול לברוא גלגל שהוא אינו יכול לגלגל? האם הוא יכול לברוא ים שהוא אינו יכול לייבש? האם הוא יכול לברוא קרחון שהוא אינו יכול להפשיר? האם הוא יכול לברוא שמש שאינו יכול לכבות? האם הוא יכול לברוא אדם שאינו יכול להמית? האם הוא יכול לברוא זפת שאינו יכול להלבין? ועוד-ועוד שאלות והזיות כאלה שמהותן אותה המהות: האם הקב"ה, שלא נשגב מיכולתו ומידיעתו מאומה, יכול לברוא דבר-מה שאין לו בו יכולת ושליטה.
ברם, עצם השאלה הזו וכל הדומות לה משובשות מיסודן, מפני שכולן מתעלמות מיסוד מחשבתי בסיסי: העדר יכולת לברוא דבר-מה שאין לבוראו בו יכולת – אינו בגדר העדר יכולת! ובמלים אחרות, אי-הימָּצאותו של דבר-מה בעולם שאין לה' יכולת ושליטה עליו, אינה מעידה על העדר יכולתו, להיפך, היא מעידה על-כך שאין דבר נשׂגב מיכולתו. כלומר, לא בגלל שהקב"ה אינו יכול לברוא דבר כזה הוא לא מצוי, אלא בגלל שאין דבר כזה בכל המציאות!
קצרו של דבר, הקב"ה ברא את המציאות באופן שלא יהיה בה מאומה שנשׂגב מיכולתו.
זאת ועוד, השאלה הנדונה במאמר זה, דומה לשאלת מינות נוספת: האם הקב"ה מסוגל להפוך ולשנות את עצמו לישות מוגבלת או משובשת? ואנכי שואל: האם "העדר יכולת" להפוך לישות מוגבלת היא בגדר אי-יכולת? ובכלל, האם הקב"ה עשוי או עלול להשתנות? והלא הקב"ה אומר לנו במפורש: "כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי" (מל' ג, ו), האם העדר שינוי מעיד אפוא על מגרעת? או להיפך, מעיד על אחדות מוחלטת שהיא מעלה אשר נשׂגבה מאד מבינתנו המוגבלת?
התשובה אפוא פשוטה וברורה, והיא: שאין דבר נשׂגב מיכולתו. כלומר, השאלה הנדונה היא משחק מילים מתעתע אשר משועבד לתפישותיו החומריות והמגשימות של האדם. לפיכך, אי-אפשר בשום פנים להפנות אותה כלפי הקב"ה, כי לא רק שהאדם מנסה באמצעותה לנתח ולהבין את ה' יתעלה בכלֵי מדידה חומרניים וגסים הלקוחים מעולמינו השפל, אלא שהוא גם נגרר בהכרח להרהר בהבלים ולהגיע להזיה שהקב"ה נעדר יכולת, וכל נעדר יכולת הוא למעשה בעל מגרעת, וכל בעל מגרעת הינו גוף נגוף, כי הגוף הוא היסוד לכל המגרעות.
כל שלא חס על כבוד קונו
ויתרה מכל האמור לעיל: האם בכלל מותר לנו להרהר ולבחון עניינים אשר רחוקים משכלנו והבנתנו? האם שאלות מתעתעות שכאלה יובילו אותנו למסקנות אמיתיות אשר יועילו לנו בחיינו המחשבתיים והמעשיים? והלא בדיוק בעניינים אלה הזהירו אותנו חכמים במשנה (חגיגה ב, א): "וכל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלן, מה למטן, מה לפנים, מה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו, רתוי לו כאילו לא בא לעולם".
וכֹה דברי רבנו בפירושו שם בשתי הפְּסקות לקמן:
"ואמר בהרתעת המשליט מחשבתו ומתבונן בענייני האלוהות בדמיונו הפשוט [...] 'כל שלא חס על כבוד קונו' וכו'. 'ורתוי לו כאילו לא בא לעולם', פירושו, שהעדרו מן האנושות והיותו מין משאר מיני בעלי-החיים טוב למציאות מאשר היותו אדם, מפני שרוצה לדעת דבר שלא לפי דרכו ושלא לפי טבעו [כגון שאילת שאלות שאין להן שייכות לבורא]. כי לא יְדַמֶּה מה למעלה ומה למטה אלא סכל בענייני המציאות. וכשירצה אדם המרוקן מכל מדע להתבונן [...] מה היה קודם שנבראו השמים ומה יהיה אחרי העדר השמים, וודאי שזה יביאהו לידי שיגעון ושיממון.
והתבונן בביטוי הנפלא הזה האמור בעזר אלהי, באמרוֹ: 'כל שלא חס על כבוד קונו', הכוונה בזה מי שלא חס על שכלו, כי השכל הוא כבוד ה'. וכיוון שאינו יודע ערך הדבר הזה שניתן לו, הרי הוא מופקר בידי תאוותיו ונעשה כבהמה [...] לפי שבעת התאווה, איזו תאווה שתהיה, אין השכל שלם [=וכל-שכן אדם ששכלו פגום בהזיות מינות, שהוא ישקע בתאוותיו כבהמה]".
וכן פוסק רבנו גם בהלכות עבודה-זרה (ב, ד–ו), בשלוש הפְּסקות לקמן:
"ולא עבודה-זרה בלבד הוא שאסור להיפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה [כגון השאלה הנדונה במאמר זה: האם הקב"ה יכול לברוא אבן שהוא אינו יכול להרים?]. מוזהרים אנו שלא להעלותה על ליבנו, ולא נסיח דעתנו לכך ונחשֵּׁב ונימשך אחר הרהורי הלב. מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בוריו [=לעומקו ובשלמותו; ולענייננו, להבין שהעדר יכולת לברוא דבר-מה שאין לבורא בו יכולת הוא אינו בגדר יכולת, אלא להיפך, עדות לכך שלא נשגב מאומה מן הבורא]. ואם יימשך כל אחד אחר מחשבות ליבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו.
כיצד? פעמים יתור אחר עבודה-זרה; ופעמים יחשוב בייחוד הבורא, שמא הוא שמא אינו, מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור; ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא אינה; ופעמים בתורה, שמא היא מן השמים שמא אינה – ואינו יודע המידות שידון בהן עד שיידע האמת על בוריו, ונמצא יוצא לידי מינות.
ועל עניין זה הזהירה תורה ונאמר בה: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים' [במ' טו, לט]. כלומר, לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וִידַמֶּה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים: 'אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' – זו מינות, 'וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' – זו זנות. ולאו זה, אף-על-פי שהוא גורם לאדם לטורדו מן העולם-הבא – אין בו מלקות".
קאפח השכיר העיר שם: "ובכלל מינות כָּלַל רבנו כל עבודה-זרה וכל סטייה מחשבתית מדרך האמת האמיתית. ובכלל זנות כָּלַל רבנו כל הימשכות אחרי התאוות מאיזה סוג ומין שתהיה התאווה". עוד הוא מוסיף, שמדברי רבנו עולה, שהתועה בהזיות הללו ודומותיהן אינו לוקה בתנאי שלא עשה מעשה והדבר נשאר בדמיונו בלבד, אך אם גם עשה מעשה – לוקה.
למדנו אפוא, שאסור באיסור חמור להעלות על הדעת שאלות אשר גורמות לשיבוש יסודות הדת המחשבתיים, ואין לדון בהן כאילו הן היו עניינים פילוסופיים ומדעיים לגיטימיים ככל שאר העניינים שראוי לעיין ולדון בהם, אלא לְעולם יש להדגיש שמדובר בענייני מינות.
ואחתום פרק זה בדברי רבנו במורה (א, לב), וכֹה דבריו:
"וכדומה לזה יארע לך בהשגות השכליות [...] ו[כאשר] לא תחשוב להשיג מה שאינך יכול להשיגו, רק אז תהיה בשלמות האנושית ותהיה בדרגת רבי עקיבה ע"ה, אשר נכנס בשלום ויצא בשלום בעת הסתכלותו בעניינים האלהיים. ואם תחשוב למעלה מהשגתך [...] אין זה רק שלא תהיה שלם, אלא תהיה גרוע מכל גרוע, ויארע לך אז התגברות הדמיונות והנטייה כלפי המגרעות והמידות המגונות ומעשה הרע מחמת טרדת השכל וכביון אורו [=התפרצות המחשבה קמי שמיא תשבש את דעת האדם ותפילו לתהום הכפירה והמֶּרי בה' יתעלה, מכיוון שההתפרצות הזו נובעת משחץ וגאווה וקריאת-תגר קמי שמיא, ואלה יותירו את האדם בסופו-של-דבר עירום ועריה, מעין דברי שלמה: 'לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ' (מש' טז, יח)] [...] ועל עניין זה נתכוונו באמרם: במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהֻרשית דרוש ואין לך עסק בנפלאות, כלומר שלא תוליך את שכלך אלא במה שאפשר לאדם להשיגו [...] ועל זה נתכוונו באמרם: כל המסתכל בארבעה דברים וכו' והשלימו אותו הלשון באמרם: כל שלא חס על כבוד קונו, רמז למה שבארנו שלא יתפרץ האדם לעיין בדמיונות הנפסדות [...] אלא כל המטרה להודיע שיש לשכל האנושי גבול שהוא נעצר אצלו".
יסוד השאלה נובע מהגשמה
חשוב להוסיף, שיסוד השיבוש של השאלה הוא הגשמה, שהרי השאלה היא למעשה: "האם הקב"ה יכול להרים אבן כבדה מאד-מאד?". כלומר, בבסיס השאלה גלומה ההנחה שכוחו של הקב"ה נמדד ביכולתו הפיסית להרים אבן! שהרי אם יכולת "ההרמה" של הקב"ה אינה יכולת פיסית, אין כל משמעות לשאלה הנדונה, שהרי אין כל משמעות לגודלה ולכובדה של האבן, לעולם הקב"ה יהיה יכול לגרום לה להתרומם או להיעלם או להתפורר או לכל דבר שנעלה על דעתנו! לפיכך, שאלה זו לא רק שמובילה בשקר להשקפה רעה שהקב"ה מוגבל ביכולתו (וכאמור, השקפה זו מובילה בכמה שלבים להגשמה), היא גם מחדירה למחשבתנו דמיונות והזיות של גשמות ביחס להקב"ה באופנים ישירים וגסים מאד! שהרי כל מי שמנסה להרהר בשאלה הזו, עלול בקלות להשוות בדמיונו את הקב"ה לאיזה מרים משקולות עב-בשר.
קצרו של דבר, אם איזה שוטה ישאל אותנו: "האם הקב"ה יכול לברוא אבן שהוא אינו מסוגל להרים?", נשיב לו כפי סכלותו: הוא יכול לברוא אותה ואף יכול להרימה! ונוסיף ונקהה את שיניו ונאמר לו: וכובד האבן הגדולה הזו הוא כאין וכאפס לעומת כובד סכלותך ומינותך.
סוף דבר
אחתום מאמר זה בהלכות עבודה-זרה (ב, ז):
"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו, שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם [הראשון] ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
למדנו אפוא, שמי שמזהם את מחשבתו בשאלות מינות, לא רק שהוא משבש את מחשבתו בהשקפות תוהו והבל, הוא גם עלול להתדרדר למינות ולכפור בכל התורה כולה. "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו).