רבנו מבאר במורה (א, יא) את הפעל "ישב" שנאמר בכתבי-הקודש ביחס לה' יתעלה. גם כאן מטרתו של רבנו היא להרחיק מן ההגשמה, שהרי הוא מלמד אותנו בפרק זה כיצד יש להבין את כל פעלי הישיבה שנאמרו ביחס לה' יתעלה בכתבי-הקודש, כדי שחלילה וחס לא יעלה בדמיוננו ציור או תמונה של הקב"ה יושב על כיסא נישא בשמים וכיו"ב. ושוב איני יכול שלא להתפעל ולהתפעם מעקביותו של רבנו בהרחקת הגשמות, ובחשיבות העצומה שהוא ייחס לנושא זה עד שהקדיש לו את רובו הגדול של החלק הראשון של המורה.
א. מדוע יוחס הפעל "ישב" בכתבי-הקודש לבורא-עולם?
רבנו פותח בביאור המשמעות הבסיסית הרווחת לפעל "ישב", והיא כמובן פעולת הישיבה, וכֹה דבריו שם (א, יא): "ישיבה – עיקר הנחת שם זה בלשוננו לישיבה, 'וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא' [ש"א א, ט]", בהמשך רבנו מבאר מדוע הושאל פעל זה לעניינים אחרים:
"וכיוון שהאדם היושב מונח ויציב באופן יציבותו ותנוחתו המושלם ביותר, הושאל זה לכל מצב יציב בתנוחה שאינה משתנית, אמר בהבטחת ירושלים בקיום וביציבות כשהיא ברום המעלות: 'וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ' [זכ' יד, י], ואמר: 'מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת' [תה' קיג, ט] עניינו מניח לה ומייצבה".
כלומר, תנוחת הישיבה מבטאת ומסמלת את יציבותו ושלמות מצבו של האדם, ולכן הושאל פעל זה לשמש כמשל לירושלים לעתיד-לבוא כשהיא תחזור לימי גדולתה "בקיום וביציבות כשהיא ברום המעלות", ולכן נאמר בזכריה (יד, י): "וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ". דהיינו ירושלים תזכה להתרומם מעלה-מעלה בהודה והדרה – "וְרָאֲמָה", ותתקיים ביציבות במצב נעלה זה לאורך ימים ושנים – "וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ". וכך יש להבין גם את הפסוק: "מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת", שהקב"ה לעתיד-לבוא ירומם וְיְיַצֵּב את מעמדה של ירושלים שנמשלה לעקרת-בית.
נשים לב, כי גם בפרק זה, כמו שראינו בפרקים הקודמים בסדרה זו, רבנו מרחיק מן ההגשמה באופן הדרגתי. כלומר בתחילה רבנו מראה כיצד הפעל הנדון מתאר עניינים הקרובים לעולמו של האדם, וכיצד הוא משמש באותם עניינים לתאר מושגים מופשטים. כמו בעניינה של ירושלים שהפועל "וְיָשְׁבָה" מתאר את גדולתה ורוממותה המדינית, החברתית, הכלכלית והרוחנית. ובמלים אחרות, עניינים שאינם קשורים באופן ישיר לחומר ולגוף, שהרי רוממות וגדולה הוא מושג מופשט כשלעצמו, אף שהוא נובע ונקבע גם לאור נתונים חומריים.
רק לאחר שרבנו הוכיח וקבע בתודעה כי המושג "ישיבה" מתאר גם עניינים מופשטים בעולמנו החומרי, הוא עובר להסביר את המושג "ישיבה" ביחס לה' יתעלה. כי עתה, לאחר שאין עוד צל של ספק שהמושג "ישיבה" מתאר גם עניינים מופשטים, ברור הדבר שלפי אופן זה יש להבין את המושג הזה ביחס לה' יתעלה, וכֹה דברי רבנו שם (א, יא):
"ולפי העניין הזה האחרון [=הקיום והיציבות] נאמר עליו יתעלה: 'אַתָּה יְיָ לְעוֹלָם תֵּשֵׁב' [איכה ה, יט], 'הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם' [תה' קכג, א], 'יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם' [תה' ב, ד] – [כל אלו משמעם:] היציב אשר לא ישתנה בשום אופן מאופני השינוי – לא שינוי עצמי, ואין לו מצב מסוים זולת עצמותו שאז ישתנה בו, וגם אין יחסו לזולתו משתנה כי אין יחס בינו לבין הזולת שישתנה באותו היחס כמו שיתבאר. וכאן יחליט על היותו בלתי משתנה כלל ולא בשום פנים, כמו שבאר ואמר: 'כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי' – שום שינוי כלל, ועל עניין זה מכנים בישיבה בכל מקום שיוחסה לו יתעלה".
נמצא, כי הפסוק: "אַתָּה יְיָ לְעוֹלָם תֵּשֵׁב" (איכה ה, יט) מבטא את יציבות קיומו ותדירות מצבו של הקב"ה באופן שלא ישתנה בשום אופן מאופני השינוי, לעולם-ולעולמי-עולמים. גם הפסוקים מתהלים: "הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם" (קכג, א) "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם" (ב, ד) אשר מתארים את הקב"ה בישיבה, מטרתם לתאר את קיומו היציב והקבוע שאינו משתנה, אלא שכאן צורף אלמנט נוסף והוא ייחוס מקום הישיבה לשמים, ועניין זה יתבאר בהמשך.
נתעכב לרגע ונעיין במשפט אחד בדברי רבנו לעיל: "היציב אשר לא ישתנה בשום אופן מאופני השינוי: [1] לא שינוי עצמי; [2] ואין לו מצב מסוים זולת עצמותו שאז ישתנה בו; [3] וגם אין יחסו לזולתו משתנה כי אין יחס בינו לבין הזולת שישתנה באותו היחס כמו שיתבאר". רבנו נותן כמה דוגמאות ומפרט כמה מאופני השינוי אשר לא יעלה על הדעת שהקב"ה ישתנה בהם, וננסה להבין מעט לעומק למה הוא מתכוון.
1) "לא שינוי עצמי" – מָרי מעיר שם ביחס לאופן שינוי זה: "הויה או הפסד, וראה במבוא לחלק ב, ההקדמה הרביעית". כלומר, הקב"ה אינו משתנה שינוי בעצם מהותו כמו שהאדם לדוגמה משתנה בהווייתו ובהפסדו, דהיינו בהולדתו לחיים ובהעדרו מהם לאחר מותו, או כמו שמָרי מתאר שינוי זה (עמ' קנט): "ישות וחידלון". וכמובן שלא יעלה על הדעת שהקב"ה ישתנה בשינוי מסוג זה, שהרי הוא אינו גוף ולא כוח בגוף, ואינו נולד ואינו נעדר.
כדי להוסיף ולהבין את משמעות השינוי העצמי, נעיין בדברי רבנו במבואו לחלק ב, בהקדמה הרביעית, ושם הוא אומר כך: "ושינוי זה ההווה בעצם הוא ההוויה וההפסד", כלומר ההתהוות וההעדר מן המציאות, ובמלים אחרות החיים והמוות. ומה שמָרי מתרגם לעיל "שינוי עצמי" כוונתו לומר שינוי בעצם, דהיינו שינוי במהות אמיתת עצמותו של הקב"ה. וברור שהקב"ה אינו מתהווה ולעולם לא ייעדר ולכן לא שייך בו שינוי מסוג זה.
2) "ואין לו מצב מסוים זולת עצמותו שאז ישתנה בו" – מָרי מעיר שם: "מהות, כמות או איכות", ונראה שכוונתו שאין להקב"ה שום מאפיין נפשי או חומרי-גופני הנוסף על אמיתת עצמותו. כלומר, אין להקב"ה נפש שמעצבת את מהותו, הוא אינו מורכב מכמות של חומר מסוים, ואף אינו מורכב מחומר בעל איכות מסוימת, דהיינו שיש לחומר המרכיבו מאפיינים ייחודיים. כל התיאורים הללו שמתארים בהם את בני-האדם ובעלי-החיים וכל שאר החומרים הסובבים אותנו, כלומר תיאורי מהות, כמות או איכות – כולם למעשה נתונים לשינויים (מידות הנפש משתנות בהתאם להשפעות החיצוניות על הגוף, וכמות החומר ואיכותו אף הן נתונות לשינויים שהרי אנו רואים לנגד עינינו כיצד החומרים משתנים כל העת), ולכן אין להם שום קשר וזיקה להקב"ה וכל תיאור מסוג זה כלפי הקב"ה שגוי ורחוק מן האמת.
3) "וגם אין יחסו לזולתו משתנה כי אין יחס בינו לבין הזולת שישתנה באותו היחס כמו שיתבאר" – מָרי מפנה שם לעיין בפרקים נב–נו, ונראה לי שעיקר כוונתו לחלק הרביעי מן התארים בפרק נב. ובקיצור נמרץ נֹאמר, שאין לתאר את ה' יתעלה ביחסו לזולתו כגון "אדוננו" או "אבינו מלכנו", שהרי אין שום יחס אמיתי ביננו לבינו, לא יחס של אדנות, לא יחס של אבהות, ולא יחס של מלכות, כפי שאנו מבינים אותם במציאות שלנו.
אמנם, התארים מן הסוג הזה פחות גרועים, וכמו שרבנו אומר שם (א, נב): "אלא שהם העדיפים מכל התארים אשר ראוי שלא להקפיד אם יתואר ה' בהם, כי אינם מחייבים ריבוי הקדמון, ואינם מחייבים שינוי בעצמותו יתעלה בשינויי המתייחסים [=לדוגמה, שינויי האדם אשר הקב"ה יוחס אליו באמירת "אבינו מלכנו", אינם מחייבים שינויים בבורא]".
וברור שהתארים הללו אינם מחייבים ריבוי ושינוי רק בעיון ראשון ולכן הֵקל בהם רבנו, אך אם נדקדק בהם נמצא שגם הם מחייבים ריבוי ושינוי, וכמו שרבנו אומר שם (א, נב):
"והיאך יצטייר יחס בין מה שאין בינו לבין זולתו שום עניין הכוללם בשום אופן? כי המציאות אינה נאמרת אצלינו עלינו יתעלה ועל כל זולתו [="שאנו אומרים עליו יתעלה: 'מצוי', וכן על ברואיו: 'מצוי', בשיתוף השם בלבד" (מָרי)] כי אם בשיתוף בהחלט, ובאמת אין יחס כלל בינו לבין שום דבר מברואיו, כי היחס לא יימצא לעולם כי אם בין שני דברים שהם תחת מין אחד קרוב בהכרח [="וההבדל ביניהם הוא בריבוי ומיעוט וכיו"ב" (מָרי)]. [...].
והיאך יהיה יחס בינו יתעלה לבין דבר מברואיו עם ההבדל העצום באמיתת המציאות אשר לא ייתכן הבדל גדול ממנו? ואילו היה ביניהם יחס כי אז יחויב שישיגהו מקרה היחס [כלומר, שהקב"ה יהיה נתון לאותם השינויים והמאורעות אשר חלים על האדם שהקב"ה יוחס אליו, כגון באמירת "אבינו מלכנו", שהרי יש ביניהם נקודת חיבור השקה וזיקה], [...] ואם-כן אין מפלט באמת [מן הריבוי וההגשמה] אם תחייב לו תואר ואפילו מצד היחס".
וחשוב להדגיש, כי כל התארים המורים על מהות או איכות, אין לאמרם ביחס לה' יתעלה מפני שהם מורים על ריבוי והרכבה כבר בעיון ראשון, וכמו שרבנו אומר שם (א, נב):
"נמצא, כי שלושת החלקים הללו מן התארים, והם מה שמורה על מהות [כגון חי], או על חלק של מהות [כגון הוגה], או על איכות מסוימת המצויה במהות [כגון רחום, חכם, חזק, כועס, גדול, עניו וכיו"ב], כבר נתבאר מניעתם כלפיו יתעלה, מפני שכולם מורים על ההרכבה [=הריבוי והשיתוף, ואלה מרוקנים את דעתנו מאֵל אחד שאין-כיוצא-בו]".
ונראה לי שהאיסור לומר את התארים הללו ודומיהם הוא במסגרת של תפילה בציבור וכיו"ב, וכמו שרבנו יבאר במורה בעניין הכלל שלפיו הותר לנו לומר בתפילה אך ורק את התארים: "האל הגדול הגיבור והנורא" ותו לא. ובספרי "אפיקים להרמב"ם" במאמר שעוסק בפיוט "כתר מלכות" הרחבתי בעניין גנות אמירת התארים בציבור, ותקוותי שעוד ארחיב בעניינם בהמשך, אך מכל מקום בשעת הלימוד בבית-המדרש אין איסור כאשר ברור ללומדים שאנו נוקטים בביטויים אנושיים רק מפני שאין מלים בלשון בני-האדם כדי לבטא במדויק השקפות ותובנות או משלים אשר מרוממים אותנו ללמוד ולהכיר את מי-שאמר-והיה-העולם.
רבנו חותם את דבריו בעניין זה ואומר כך (א, יא): "וכאן [כלומר בפסוק לקמן ממלאכי שקבענוהו גם ככותר למאמר זה] יחליט [=יאמר הקב"ה אמירה נחרצת שאינה משתמעת לשני פנים] על היותו בלתי משתנה כלל ולא בשום פנים, כמו שבאר ואמר: 'כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי' – שום שינוי כלל, ועל עניין זה מכנים בישיבה בכל מקום שיוחסה לו יתעלה".
נמצא, שהפעל "ישב" שנאמר בכתבי-הקודש ביחס להקב"ה, נועד ללמד על יציבות מעמדית וקיומית בלתי משתנה בשום פנים, לעולם-ולעולמי-עולמים, וכמו שפוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (א, יד):
"והואיל והדבר כך הוא [=שאין הקב"ה גוף ולא יארעוֹ ולא אחד ממאורעות הגוף], כל הדברים הללו וכיוצא בהן שנאמרו בתורה ובדברי הנביאים [שיש בהן הגשמה לכאורה כלפי בורא-עולם] הכל משל ומליצה הן, כמו שנאמר: 'יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק' [תה' ב, ד] 'כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם' [דב' לב, כא] 'כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ' [דב' כח, סג], וכיוצא בהן. על הכל אמרו חכמים: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. וכן הוא אומר: 'הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים'? [יר' ז, יט], הרי הוא אומר: 'אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי' [מלאכי ג, ו], ואילו היה פעמים כועס ופעמים שמח היה משתנה [=שינוי נפשי שמוגדר כ"התפעלות"]. וכל הדברים האלו אינן מצויין אלא לגופים האפלים השפלים שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם. אבל הוא-ברוך-הוא יתעלה ויתרומם על כל זה".
ונחתום בפסק רבנו שם (א, יב): "וכיוון שנתברר שאינו גוף וגוויה, יתברר שלא יארעוֹ ולא אחד ממאורעות הגוף, [...] ואינו משתנה, שאין לו דבר שיגרום לו שינוי". והעיר שם מָרי: "דייק [רבנו] לכתוב 'לו' ולא 'בו' הרחקה מכל זיק של הגשמה". וזהירותו העצומה של רבנו בכבוד קונו מפליאה ומפעימה את נימי נפשי ומעוררת בקרבי אהבה לה' יתעלה.
ב. מדוע יוחסו השמים בכתבי-הקודש לפעל "ישב"?
בהמשך דברי רבנו במורה (א, יא) הוא מלמד מדוע תיארו את ה' בישיבה בשמים דווקא, והוא מסביר, ששילוב השם "שמים" לצד הפעל "ישב" נועד לחזק את המשל שבפעל "ישב" ביחס לבורא-עולם, כי השמים הם ביטוי לגוף שאינו משתנה ונותר קבוע ועומד לדורי דורות.
כלומר, כמו שהאדם מתבונן על הכוכבים מדי יום ביומו ומדי דור ודור, וכולם נשארים עומדים במקומם ואינם משתנים ונעלמים, כך הקב"ה יציב וקיים לעולם-ולעולמי-עולמים. ולכן כתבי-הקודש ייחסו את השמים ל"ישיבתו" של הקב"ה, כדי להעביר לנו שני מסרים: "הישיבה" היא משל לקיום יציב ותדיר ללא שינוי, וייחוס "הישיבה" לשמים מוסיף ומחזק את המשל שהקב"ה קיים ויציב ואינו משתנה לעולם-ולעולמי-עולמים – וכמו שאנחנו תופשים את כוכבי השמים, או יותר נכון כפי שתפשו את כוכבי השמים במשך אלפי שנים.
וכֹה דברי רבנו שם (א, יא):
"ומה שמייחסים אותה [=את הישיבה] לשמים ברוב המקומות, מפני שהשמים הם שאין בהם שינוי ולא התחלפות, כלומר שאין פריטיה משתנים כפי שמשתנים פריטי ההווים והנפסדים שבארץ".
נשים לב, כי רבנו מוסיף פרט מדעי שהיה נכון בתקופתו אך אינו נכון בימינו לפי המדע המתקדם: "כלומר שאין פריטיה משתנים כפי שמשתנים פריטי ההווים והנפסדים שבארץ". כלומר, רבנו אחז בדעה כי החומר שממנו מורכבים פריטי השמים (=הכוכבים) אינו משתנה, מפני שהוא היה סבור שהם היו עשויים מחומר קדמון אשר אינו משתנה.
וכך מסביר מָרי שם עניין זה:
"בארץ המינים קיימים ויציבים ואילו הפרטים משתנים, [לדוגמה,] מין האדם קיים ואילו פרטיו אינם יציבים: ראובן מת וכולה ושמעון נוצר נולד וגדל; מין הברזל קיים, ואילו פריטיו [אינם יציבים:] גוש ברזל זה מחליד ונרקב ונהפך לעפר וגוש ברזל אחר מוּצָא מן האדמה, וכך בעצים וכדומה. ואילו עצמי השמים יציבים גם פריטיהם לפי השקפה זו".
למדנו אפוא, כי לדעת רבנו הפעל "ישב" נועד ללמד על יציבות וקיום שאין בהם שום שינוי, והייחוס לשמים נועד לחזק את המשל הזה מכיוון שגם החומר שממנו מורכבים הכוכבים אינו משתנה, ולכן ראוי להמשיל את הקב"ה שאינו משתנה לישיבה בשמים דווקא.
ברם, כיום ידוע לנו כי גם חומרי הכוכבים (היסודות והחומרים) כולם הווים ומתכלים כמו כל שאר החומרים שבעולם, ואפילו השמש תחדל מלבעור בעוד כשבעה מיליארד שנים, כאשר תסתיים בעירת המימן האגור בתוכה. ולכן, יש להבין את הפסוקים הללו שנאמר בהם שהקב"ה יושב בשמים וכיו"ב, לפי תפישתו של האדם את הכוכבים ללא כלים מדעיים משוכללים. כלומר, גם בימינו המשלים הללו נכונים, כי יום-יום אנחנו נושאים עינינו לשמים, וכן מתבוננים בהם בטלסקופים אדירים, ואותם הכוכבים נמצאים במקומם ללא שינוי לפי תקופת הזמן בשנה, וכך יהיה גם בעוד מיליונים רבים של שנים.
נמצא אפוא, כי שגיאת המדע הקדום בעניין הרכב גרמי השמים אינה משפיעה כלל על הבנת משלי כתבי-הקודש, כי עדיין השמים, גם לאור המדע המתקדם של ימינו, הינם סמל וביטוי למציאות כמעט נצחית אשר עומדת וקיימת כמעט ללא שום שינוי, ורק באמצעות הערכות המתבססות על מחקרים וכלים מדעיים משוכללים ניתן לזהות או להעריך שינויים.
ובמלים אחרות, אף לא אחד מאינסוף גרמי השמים שביקום לא ישתנה שינוי מהותי במשך שנות חיינו, ואף לא במשך כל שנות חייו של כדור-הארץ, ואף לא במשך מיליונים רבים של שנים. השינויים החלים בהם הם שינויים הפרושים על מיליונים ומיליארדים של שנים אשר ביחס לחיינו הקצרים הינם בגדר נצח-נצחים! כלומר, מבחינת האדם גרמי השמים אינם משתנים, כי אין הבדל מבחינת האדם אם השינויים חלים במהלך עשרות ומאות אלפי שנים או שאינם חלים כלל לעולם-ולעולמי-עולמים. ובכלל, האם יש משהו בעולמנו שאינו משתנה כדי שנלמד ממנו על אי-השתנותו של הקב"ה? והלא כל מה שסביבנו מתכלה בסופו-של-דבר! ולכן כתבי-הקודש נאלצו לנקוט בעניינים שקיומם יציב ובלתי משתנה באופן יחסי.
ג. מדוע יוחסה הארץ בכתבי-הקודש לפעל "ישב"?
בהמשך דבריו במורה שם (א, יא), רבנו מסביר מדוע כתבי-הקודש ייחסו אל פעולת הישיבה שנאמרה בהם כלפי ה' יתעלה, גם את מיני הנמצאים בבריאה אשר הם יציבים וקיימים אך פריטיהם הווים ונפסדים (וכמו שביאר מָרי לעיל), וכֹה דברי רבנו:
"וכן אם יוחס יתעלה אותו היחס האמור בשיתוף [כלומר שאין יחס אמיתי והיחס הוא בשיתוף השם בלבד] אל מיני הנמצאים ההווים והנפסדים [כלומר שפריטיהם הווים ונפסדים], נֶאמר גם על-כך [בכתבי-הקודש] 'יושב', לפי שאותם המינים תמידיים וסדורים ויציבים במציאות כמציאות פריטי השמים, אמר: 'הַיֹּשֵׁב עַל חוּג [=היקף] הָאָרֶץ' [יש' מ, כב], הקיים היציב על היקף הארץ, כלומר תדירותה, רומז לדברים המתהווים בה בתדירות".
רבנו מלמד, כי גם המינים המצויים בבריאה הינם יציבים וקיימים שהרי רק פריטיהם מתחלפים דהיינו הווים ונפסדים, ולכן היה ראוי להמשיל את יציבות קיומו ומציאותו ללא שינוי של הקב"ה גם להם, כדי לחזק את התובנה וההשקפה שהקב"ה לא משתנה לעולם. וברור שגם המינים הללו אינם יציבים וקיימים לעולם-ולעולמי-עולמים, ולא רק בגלל שבימינו מינים לא מעטים של בעלי-חיים נכחדים, אלא שקיומם תלוי ועומד בקיום העולם, וקיום העולם אינו נצחי שהרי השמש לא תאיר לעולם-ולעולמי-עולמים. כלומר, אם ראוי להמשיל את יציבות קיומו ומציאותו של הקב"ה בהם, כל-שכן וקל-וחומר שראוי להמשיל את קיומו ומציאותו לכוכבים שראינו בפרק הקודם, אף שגם הם אינם נצחיים, מכל מקום קיומם יותר יציב מקיום מיני בעלי-החיים שבכדור-הארץ, שמינים רבים קיומם שברירי בשל סכנת הכחדה.
ובמלים אחרות, מה שהיה מקובל על המדע הקדום ולפיו חומר גרמי השמים אינו משתנה, אינו משפיע כלל על הבנת משלי כתבי-הקודש! שהרי גם אם חומרם משתנה והם אינם קיימים לעולם-ולעולמי-עולמים, עדיין ראוי להמשיל בהם ולהבין מהם את ההשקפה שהקב"ה לא ישתנה לעולם-ולעולמי-עולמים, כי מציאותם היא כל-כך יציבה עד שאין שום משמעות מבחינת האדם אם הם קיימים מיליארד שנים או נצח-נצחים.
ד. "יְיָ לַמַּבּוּל יָשָׁב"
בהמשך דבריו במורה (א, יא), רבנו מסביר את הפסוק בתהלים (כט, י): "יְיָ לַמַּבּוּל יָשָׁב", ולפיו, פסוק זה מתאר את יציבות קיומו ומציאותו של בורא-עולם גם כאשר פריטים מסוימים בבריאה נפסדים ומתכלים (המבול הוא משל להפסד פריטי המינים), כלומר אין כל יחס בין בורא-עולם לפריטי הבריאה. לעומת זאת, כתבי-הקודש כאמור ייחסו את בורא-עולם למיני ההווים שקיומם מתמיד מדור לדור, כדי לבטא את יציבות קיומו לעולם-ולעולמי-עולמים.
והנה דברי רבנו שם:
"ואמר: 'יְיָ לַמַּבּוּל יָשָׁב' [תה' כט, י], כלומר שבעת שינוי מצב הארץ והפסדה אין לפניו יתעלה שינוי יחס, אלא יחסו אליהם [למיני ההווים] כשהם [=כשפריטיהם] הווים או נפסדים יחס שווה קיים ועומד, כי אותו היחס [=היציבות והקיום] למיני ההווים [=שקיומם יציב לדורי דורות] לא לפריטיהם [=לפריטי המינים שבבריאה אשר הווים ונפסדים]".
ונצרף לדברי רבנו כאן את פסקוֹ בהלכות יסודי התורה (א, א), כדי שנלמד שגם כאשר כתבי-הקודש מושלים משלים אשר קושרים בין הקב"ה ליציבות מיני ההווים או ליציבות הכוכבים, מדובר במשלים בלבד אשר נועדו ללמד על השקפת יציבות קיומו של הקב"ה ללא שום שינוי. ולכן אין ללמוד ממשלים אלה שיש יחס אמיתי בין הקב"ה לבין מי מברואיו, אלא כל תכליתן ללמד על השקפה נכונה וישרה ביחס להקב"ה, ובלית ברירה כתבי-הקודש נאלצו ללמד על ההשקפה הישרה הזו מן העולם הסובב אותנו, מעין "דיברה תורה כלשון בני אדם".
והנה דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (א, א):
"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל הנמצא. וכל הנמצאין מן שמים וארץ ומה שביניהן לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי – אין דבר אחר יכול להימצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאין מלבדו מצויין – הוא לבדו יהיה מצוי, ולא יבטל הוא לביטולן, שכל הנמצאים צריכין לו, והוא ברוך-הוא אינו צריך להן ולא לאחד מהן, לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהן".
רבנו חותם את דבריו במורה שם (א, יא) במשפט הבא: "התבונן בכל לשון ישיבה שתמצא [בכתבי-הקודש] כלפי ה' תמצאם בעניין זה". כלומר, פעלי הישיבה שנאמרו בכתבי-הקודש ביחס לבורא-עולם, נועדו תמיד לתאר קיום ותדירות בלתי משתנים לעולם-ולעולמי-עולמים, בין אם הם נאמרו במסגרת של משל לשמים או לכוכבים או למיני ההווים שבבריאה הנפלאה והמשוכללת הסובבת אותנו.
"מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ [...] אָשִׁירָה לַייָ בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי, יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּייָ, יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ הַלְלוּיָהּ" (תה' קד, כד; לג–לה).