היהדות מדריכה אותנו כיצד לידע את השם באמצעות התבוננות בטבע וביקום הסובב אותנו. מעמד הר סיני אשר נזכר בחג השבועות היה חווייה אור-קולית, חווייה כה מוחשית ומרשימה עד שחז"ל מתארים כיצד העם, לאחר ששמעו את שתי הדיברות הראשונות וההר בוער באש ורואים את הקולות העצומים, נפשותם פרחו מגופם. העם זועק למשה רבנו שהוא ימשיך למסור את שאר הדיברות, ואל ידבר עמם ה' פן ימותו מעוצמת החווייה הגופנית והנפשית.
לפי מסורת חז"ל, השם ברא את העולם באותיות התורה, ולכן השפה העברית הקדומה איננה עוד שפה אלא לשון הקודש. לדיבור באופן כללי יש השפעה נפשית וגשמית על המדבר ועל השומע, אנשים רב-לשוניים מדווחים שכל שפה מעוררת פן אחר באישיות שלהם, עד כדי-כך שהם מרגישים אנשים שונים לפי השפה שבה הם מדברים. לפי דעות אלה, לדוברי לשון הקודש יש גישה ישירה אם ירצו לקודש ולקדושה, העיסוק בתורה וההתבוננות בטבע מרפאים את הנפש, והנפש מרפאת את הגוף – ועם נפש בריאה בגוף בריא מגיעים לאהבת השם ולידיעתו. פעם שמעתי פתגם שהיה מפורסם בקום המדינה, כאשר נלחמו על השפה העברית כשפה המדוברת בארץ-ישראל, וכך אמרו: "דבר עברית – והבראת!".
אבותינו ורוב העולם עד המאה ה-20, חיו חיים חקלאיים או כפריים, וגם בימינו החקלאות היא תחום הייצור הגדול בעולם. התלות בחקלאות והעיסוק בה אינם פשוטים, העבודה אינה קלה, לעתים מסוכנת ויש להתמודד עם שנות בצורת, פגעי טבע, מחלות ומזיקים שונים שפוגעים בתבואה וביבול. ברם, העבודה בחקלאות דורשת פעילות גופנית ויוצרת קשר אמיץ וקרוב עם הטבע ועם גוף האדם. לעומת זאת בעולם המודרני, אדם שמעוניין בפעילות גופנית זקוק לפנות זמן משגרת יומו ואפילו לשלם כסף למכון כושר.
מדענים מדווחים, שהדבר החשוב ביותר לבריאות הגוף והנפש הוא פעילות גופנית. כאשר נמצאים בטבע ועובדים את האדמה, לומדים רבות על הטבע, מתפעלים ממנו ומבורא עולם, ומתרוממים למעלת אהבת השם וידיעתו. ייתכן שאהבתם של אבותינו לה' יתעלה וידיעתם אותו, היו בעיקר בזכות שהתגוררו בטבע ועבדו בעבודות שקשורות לטבע בזיקה חזקה.
בקיבוץ הגלויות בקום המדינה, ניתן דגש חזק מאד על עבודת האדמה והפרחתה ממדבר שממה. אחרי אלפיים שנות גלות, מאירופה ומשאר מדינות העולם, באו פליטים יהודים מעונים וחלושים, אך צמאים לעבודה וחדורי רוח אמונה, להקמתה של מדינת ישראל ולתקומתו של עם ישראל. היו שבאו ממניעים דתיים וחזון אחרית הימים, אך היו רבים שבאו ממניעים לאומיים ללא קשר עם דת משה, ולעתים אף מתוך התנגדות לכל מה שקשור ליהדות. נראה, שמה שזכה לכינוי "המרד נגד הדת בקום המדינה", נבע בעיקר מאי הבנת הדת, ומאי הבנת יהדות אמתית מהי, וזאת בשל העיוותים הרבים שחלו ביהדות באלף השנים האחרונות.
עיוותי דת האמת מקור החולאים
החיים המודרניים מרחיקים את האדם מחיי שגרה בריאים יחד עם הטבע ונפלאותיו, ולכן אנו רואים כל כך הרבה אנשים אשר צמאים לאמת, מחפשים אותה במזרח הרחוק ובמקומות אחרים, שבהם מתקיימים חיים רוחניים יחד ובהתאמה למחזור החיים שבטבע. לצערנו רבים אינם יודעים, שהתבוננות בטבע ועבודת האדמה הן יסוד ועיקר בדת משה, וזאת בשל העיוותים הרבים שחלו בדת ובמדינה.
כיצד נוצרו העיוותים הללו? אנו עם הספר ולכן נראה שהכל התחיל בקרב מנהיגי הדת – אנשי הספר. גם יהודים לא דתיים זוכרים במשך כל חייהם את הערכים הרוחניים שרכשו בעבר, ונוהגים על פיהם. רבים מהגויים מתבוננים על היהודים כקול המוסר שבעולם, ולוקחים דוגמה ממעשינו כמו שאומרים "כל העולם הולך אחרי ישראל".
אכזריות הגלויות והעובדה שעם ישראל גלה מארצו בגלל עבירות חמורות, השפיעו על היהודים ועיוותו את היהדות. בכל המקומות דת משה עברה טלטלות קשות, אך נראה שהתמורות החריפות ביותר עברו על דת משה בארצות אירופה, שבה השפעת הכנסיה והעבודה-הזרה היתה חזקה מאד בהשפעתה על דת משה שפשטה ולבשה צורה חדשה באירופה.
הנצרות מלאה בגאווה ובשנאת ישראל ומפרידה את האדם מהטבע, לדוגמה הנצרות הקתולית אוסרת על הכמרים והנזירות להתחתן. הנוצרים מאמינים שכל אדם נולד רשע, בגלל החטא שירשנו מאדם וחווה, ותכלית חיינו היא לעקור את הרשע מקרבנו, מילדינו וממשפחתנו. טבילת התינוקות במים מסמלת את קבירת חטאי העבר והתחלה בחיים חדשים. הנוצרים מאמינים שישו הקריב את עצמו כדי לכפר על חטאינו. יש מן הנוצרים שטוענים שגם בימינו חייבים בסגפנות או בענישה עצמית כמו מניעה מהנאות גשמיות, וכן לבוז את העולם הזה, כל זאת כדי לעקור את חטאו של אדם הראשון.
זאת ועוד, בעבר הם גם אסרו לימוד קרוא וכתוב לאנשים הפשוטים שאינם נמנים על מעמד הכמורה, כדי למנוע מהם מחשבה, לימוד וחקירה אישית של השם או כל נושא אחר, פן יגלו את האמת וימרדו נגד הכנסייה. שליטתם בהמונים נעשתה באמצעות העמדת הכומר כמתווך הכרחי ובלעדי בין האדם לבוראו וכך הם שלטו בעדר ההמונים, וניצלו אותם להפקת טובות הנאה רבות, ואף לחיי נהנתנות וזימה.
ייתכן שספיגת האווירה הטמאה הזו והרצון לחקות את השכנים הנוצרים "הנאורים", גרם לגאוות הרבנים לגאוֹת, וזו עיוותה את נפשם לשאוף להתגדל על חשבון ההמון, להפיק טובות הנאה מהדת כמו שעושים בנצרות, ולהעמיד את עצמם כמתווך הכרחי ובלעדי ברוממם את שמם וכבודם כ"גדולים" לדורי דורות. אם נתבונן בחולאי ממסד הכמורה הנוצרי נוכל למצוא קווי דמיון משותפים עם חולאי הממסד הרבני האירופי. נמצא, שעיוות דת האמת על ידם נבע בראש ובראשונה מהקרבה למימיה הרעים של הנצרות.
זאת ועוד, שפת המקום באירופה רחוקה מאד מלשון הקודש, הרבה יותר מהשפה הערבית שהיא שפה אחות לשפה העברית. קרוב לוודאי שריחוקם של רבני אירופה מהשפה הערבית והארמית שהן לשונות שמיות מאותה המשפחה, הצמיחו שיבושים בהבנת התלמוד הכתוב בארמית.
גם אורח החיים האירופאי רחוק מאד מאורח החיים היהודי בלבוש, בסגנון הבניה, באוכל, בחיי המשפחה, ובפילוסופיה מאשר האסלאם ואורח החיים בארצות ערב. באסלאם מאמינים באל אחד, ולא רק שאינם עובדים עבודה-זרה כמו בנצרות הם אף נלחמים ומשמידים כל עבודה-זרה שנקרית בדרכם, ולכן אין איסור להיכנס למסגד, אבל אסור להכנס לכנסייה כי אסור ליהנות מעבודה-זרה. במדינות ערביות מותר לאיש לשאת יותר מאשה אחת. לאור האמור נראה, כי קרבת האסלאם ליהדות ביחס לנצרות, אפשרה ליהודים בארצות אלה להישאר יותר נאמנים לדת משה האמתית.
ספירת העומר
מי שביקר בבתי-הכנסיות של העדות השונות ראה ויודע כיצד המנהגים השונים יכולים לסתור זה את זה. אחת הדוגמאות לכך היא ספירת העומר. לפי דת האמת והיהדות האמתית אלו ימי שמחה שתחילתם בהבאת קורבן העומר למקדש. בדרך זו התורה ואבותינו הקדמונים קידשו את החומר ואת הטבע, והתרוממו מבחינה גופנית ורוחנית לעבוד את הבורא בבית-המקדש.
דת האמת עוּותה באירופה ואחד הביטויים לכך הוא המנהג להתאבל בימי ספירת העומד, בגלל מדרש שסובר שתלמידי רבי עקיבה מתו באותם הימים, בשל שנאת חינם שהיתה ביניהם. מפני שהמגפה נעצרה בל״ג בעומר, יש שנוהגים לקום מהאבלות באותו היום, והספרדים מפסיקים ביום זה את מנהגי האבלות, אולם לפי הדת האירופית האשכנזית, יש לחזור לאבילות לאחר ההפסקה. שיבוש זה בדת מוציא את האדם מהחיים הטבעיים והשמחה שהם יסודות התורה.
נראה שחוויות חיוביות ומוחשיות שעוברות על האדם, נוטעות בו את ההרגשה שהוא חלק בלתי נפרד מעולם הטבע, עוזרות לו לשמוח ולהגיע לאהבת השם ולידיעתו, וכאשר האמת תצמח מן הארץ במלוא יופיה והדרה, יהיה שלום בינינו לבין אבינו שבשמים.
בתמונה: ציור מאת אלברט בירשטאדט 1868, סיירה נבאדה קליפוניה.