דובי קוקו והדובה קוקי

ישנו דפוק אחד ששמו דובי קוקו. קהל רב נוהה אחריו למרות שבקושי מבינים מילה אחת מן המלמולים וחצאי המלים הנפלטים מפיו הטמא, ראו כאן איזה טיפוס מטורלל.

המטורלל הזה הוא "מקובל", ובמילים אחרות הוא עובד את אלילי הקבלה החדשה ומסית ומדיח את עם-ישראל אחריה. ובעניין קבלת-המוות תוכלו לעיין במאמרים שבמדור "קבלה".

כשפתאים מקרב הציבור הדתי רואים מקובל מטורלל הם הופכים את כסילותו לקדושה! וכך הם אומרים (כאן): "אולי הוא לא שלנו? הוא לא שייך לעולם הזה", כלומר, הוא כל-כך מטורלל עד שהדרך היחידה לכסות על כסילותו היא להפוך אותו לנביא נעלה שכל מעשיו מכוסים מאיתנו. עוד הם אומרים על העילג הזה (שם): "רק בשנים האחרונות הוא התפרסם, כל השנים הוא היה עוסק בתורה, בתיקונים, בתפילה, מאד נחבא אל הכלים, הוא ברח מפרסום".

האמת היא, שעסקנים ראו בו פוטנציאל עסקי ומאז הוא עובד אצלם והם אצלו: העסקנים משווקים אותו תחת תדמית של "צדיק נסתר שפועל גדולות ונצורות"; ודובי העילג – מסתגף, ממלמל, עוצם עיניו בדבקות עילאית, ומתנועע בשיגעון – כאילו הוא מלאך עלי אדמות!

גם אשתו – לאה הדובה חובבת העוגיות נחשבת ל"גדולת הדור", היא נכדתו של העכבר אלישיב מנהיג הזרם החרדי-ליטאי לשעבר, והיא כבר יודעת היטב מבית אבא כיצד לתעתע בהמונים (כאן):

"בעלי הקדוש צם ביום ראשון, לא ידעתי למה. הוא צם ביום שני, אמרתי לו: 'בעלי אתה רזה עם תפילין תאכל'; אמר לי: 'לא לא לא לא, חייב; בשמיים משהו חזק'. הוא צם ביום שלישי, ולא ידעתי למה. והוא צם ביום רביעי, הסתכל למעלה ואמר: 'זהו, עם-ישראל ניצל'".

הדובי הקוקו ועסקניו אינם שונים ממפעל השחיתות סביב יש"ו, שהרי שני העסקים הנכלוליים הללו פועלים באותה השיטה: לנטוע בהמון תחושת חובה לתמוך ולממן במי שכביכול מעביר גזירות ונושא בעול חטאיהם; ואם ההמון מסרב? אז הם נוטעים בהמון תחושת כפיות טובה.

אם הדובי העילג והדובה הנפוחה ועסקניהם מתיימרים להיות יהודים, עליהם לדעת שפעולתם בשיטה האמורה היא כפירה ביסוד האחד-עשר בעניין שכר ועונש, והנה הוא לפניכם (פיה"מ סנהדרין י, א): "והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבו יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה".

כלומר, כל אדם אחראי למעשיו, כל אדם ייתן את הדין על מעשיו, ולשום אדם אין יכולת לזכך אדם אחֵר מעוונותיו, אך בנצרות ובדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית קיימת ההזיה הזו – והסיבה ברורה, שתי דתות השקר הללו שמו להם למטרה להפוך את הדת לעסק כלכלי, ואיך יוציאו ממון מן ההמון הנבער הרודף אחר תאוותיו? יחדירו להמון שהם יכולים להמשיך בכל עוונותיהם ופשעיהם וזימותיהם ותאוותיהם, וכדי להשקיט את מצפונם העשוק יתרמו או אפילו רק ירוממו את האליל המטורלל, שמבטיח להם כפרה באמצעות תיקונים ומעטפות כסף.

זאת ועוד, אנו יודעים שכאשר הדבר קשור לשׂררה ולרדיפת הבצע נעלמת יראת-שמים, ואין מן הנמנע שהם יאמצו יסודות נוצריים ופגאניים אם מוצאים שהם משרתים אותם, וכך אומר דובי העילג (שם): "כל ישראל זה גוף אחד, ואני בא להשפיע על עצמי כי אתה חלק ממני; החסרון של כל ישראל – ישראל זה גוף אחד; אם אתה לא בתשובה אז אני לא בתשובה, זה מקלקל אותי".

וכי יעלה על הדעת שאבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה? וכי יעלה על הדעת שאדם יפעל עוול ורעהו יספוג את העונש בעבורו? והלא הנביאים זעקו בכל כוחם כנגד ההזיה הזו!

אפילו המראיין תמה על התנהלותו (שם): "ראיתי שהרב הולך לבוש עם המון-המון ציציות עליו [כשש לפחות] אתה יכול להסביר לי למה? [וכך עונה חותנו]: [...] יש הרבה אנשים שלא כל כך לובשים אז הרב לובש בשבילם, עם-ישראל ערבים זה לזה".

והוא עיוות לחלוטין את הרעיון שנסוך בערבות ההדדית, "עם-ישראל ערבים זה לזה"; ומשמעו הוא, שאדם שהולך בדרכי הצדק אינו יכול להתעלם ולהפנות את עורפו לעוול ולרשע, אלא הוא חייב למחות ולהוכיח ככל יכולתו, ולעשות השתדלות כדי לקרב את סביבתו לדרך האמת בדרכי נועם ככל שניתן. וזו הערבות האמורה, החובה להוכיח, כי מי שיש בידו להוכיח ואינו מוכיח – נתפס בעוונם.

העילג דן בנושא עם מנהיג חב"ד מפורסם יצחק גינזבורג, המכונה "המלאך" (השעועית), אשר מספר סיפורי סבתא על מלחמת ששת הימים (כאן): "שום טיל לא נפל בטבריה, הצדיקים ספגו את הטילים [...] הכול הגיע לחלקת החסידים בבית העלמין, הם משכו את הטילים".

חשוב לרבנים-עסקנים הפרו-נוצרים הללו שלא יבטלו את הוראות-הקבע לחשבונותיהם לאחר מות השיקוץ, שהרי לטענתם, גם אחרי מותו הוא ימשיך "לשאת בעול".

בפעם אחרת ישב העילג עם מוסא אבו-חזירא אשר שיתף אותו במאורעות יצחק אבו-חזירא, זמן מה טרם שנהרג על-ידי שודדים בעת שיצא לקבץ ממון לישיבתו, וכך הוא מחרטט (כאן):

"הוא אמר להם [=לקרוביו]: לא יפצעו אותי, רק ישימו את החרב והסכין עלי ותצא נשמתי; כך היה [כלומר, יצחק ניבא זאת והרגיע את סובביו לפני כן] – לא פצעו אותו. הוא [=השודד] רק הביא את החרב, רק נגע בו – יצאה נשמתו; שייקרא בו כביכול מת על קידוש ה'".

ואיזה טמטום! וכי אדם שיודע שהוא מסכן את נפשו רשאי להכניס את עצמו בסכנה? והלא ונשמרתם מאד לנפשותיכם! והטיפש הזה לא ידע ולא יבין שהוא עובר על דברי תורה, ושהוא מורה לעם לנהוג בדרכי שיגעון, ואם עמֵּנו היה הולך בדרכיו לא הייתה קמה מדינת ישראל.

יצחק אבו-חזירא שנקרא על שם האר"י המזוהם, היה ראש ישיבה שנקראה על שם ראש שלשלת אבו-חזירא – "אביר יעקב". מדובר אם-כן בישיבת מינות רעה מאד: האם יודו שמדובר בעונש מאלוהים? האם יפשפשו במעשיהם ויסכנו את מפעלם? לא ולא, הם יוציאו את השיקוץ אבו-חזירא כשידו על העליונה; וזו דוגמה לאופן שבו הם מקעקעים את יסוד השכר והעונש.

וכפי שעושה הדובי הקוקו והעילג (כאן):

"יש לנו המון קושיות מחמת שרואים הרבה צרות ועל כן הקושיות מתחזקות מיום ליום, יש קושיות של 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו', [...] אנחנו רואים בתי-חולים, תינוקות, אימהות, סיפורים... נכון שהכל לטובה, לצורך; אבל היצר לא מסופק מזה [=מי זה אשר לא מסופק ממוות של תינוקות? עבודת-אלילים פגאנית ביותר!], הכל נכון, אבל רואים בעלי צרות וייסורים – הן בייסורי גוף והן בייסורי ממון, והן בייסורי נפש, וזה מתחזק מיום ליום, והתשובה לכל זה – שאי אפשר לתת תשובה [האמנם אי אפשר לתת תשובה? וכי אי-אפשר ללמוד מתוכחות התורה והנביאים על ומה ולמה מגיעים ייסורים קשים על עם-ישראל? וכי לא ניתן לזהות את השחיתות שאוכלת בעם-ישראל? וכי לא ניתן לזהות את האלילות ורדיפת הבצע והזימה אשר תולים בשם האלוהים!?]".

סיבה נוספת לקעקע את יסוד השכר ועונש הוא רצונם לעקור את התשובה, את החובה לבחון את מעשינו ומחשבותינו ולשאת עינינו לבורא-עולם. להקדוש-ברוך-הוא יש מונופול על התשובה והוא מפריע לתעשיית הקמעות, התיקונים ולשלל עצותיהם להינצל מגיהנום (ראו דוגמה). והכול הם עושים לצד החדרת אלילים צמאי דם המתאווים להכניס תינוקות לבתי-חולים וכאילו אין דין ואין דיין!

סיבה נוספת ברשותכם, והיא, לגרום לנוהים אחריהם להתעוור מן העונשים הבאים לעוררנו שאנו הולכים בדרך לא טובה; כאשר המינים הופכים את העונשים הללו למעלה ואומרים להם שבזכותם עם-ישראל ניצל, ושזוהי זכות ומעלה בשבילם, כך הם מסיתים אותם מלהבחין בסימני מלאכיו של הקדוש-ברוך-הוא להצילם.

כשאחד המינים מצליח ליצור תלות המונית באישיותו – יגיע אריה דרעי לקנות את הנפשות והוא בתמורה יתגאל בפת-בג המלך, והנה לפניכם דברים שאמר הרשע קוק (כאן): "רבי אריה, חבר שלי עשרות שנים, עשה לי טובות בלי סוף, המון טוב"; והוא גם נלחם את מלחמתו (כאן): "אם לא תצביעי, אני ערב לך, אני דב הכהן קוק, ערב, שלא יהיה לך שום ברכה".

בנוסף לכך הוא אמר לאותה אשה: "אם את לא מצביעה לנו את מצביעה לליברמן", הם משסים את עבדיהם הנרצעים בליברמן מפני שהוא מאיים על מפעלם ואומר עליהם את האמת בכל הזדמנות, וכפי שאמר רק השבוע: "ש"ס ויהדות התורה - זייפני יהדות" (ראו כאן).

הבחירות האחרונות היו צמודות וגרמו לדובי העילג קוקו לחלל-שם-שמים בצורה מכוערת מאד (כאן): "ארץ ישראל מזלזלת בתורה ורוצה לעשות בתי טריפה ובתי אפיקורסות [=מקומות שבהם משׂכילים ולומדים להבחין בין אמת לשקר], והם ניצחו, האפיקורסים, וכל ארץ ישראל בוכה, המלאכים בשמים בוכים. אתה רוצה לגרום שגם הקדוש-ברוך-הוא יבכה?".

וכי הקב"ה בוכה? וריחוקו מה' יתעלה כל-כך גדול ועצום, והתפרצותו קמי שמיא כל-כך חמורה, עד שרתוי לו כאילו לא בא לעולם, שהרי הוא יותר תועה מן הבהמות, ולא די לו שהוא יותר תועה מן הבהמות, אלא שהוא מתעה את עם-ישראל ללכת בדרכי המינות והסכלות.

"צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שׁוֹבְבוּם מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם" (יר' נ).

תמונת השער הרשומה מאת: Yeudameir, רישיון:

דובי קוקו והדובה קוקי

.pdf

Download PDF • 157KB

CC BY-SA 4.0