מעלת הַצְּדָקָה וגמילות החסדים רבה ועצומה, וחשוב מאד לעורר את שוחרי האמת והצדק להבין בשכלם את גדולתה וחשיבותה של מצוה זו. פקיחת עיני השׂכל להבין את חשיבות מעלת הצדקה והחסד, עשויה לסייע רבות לפתיחת הלב להיטיב עם הזולת, מפני שהַצְדקה שׂכלית והארה מחשבתית היא היסוד והמבוא לנקיטת פעולה מצד האדם המחושב והנבון.
נפתח את דברינו במדרש לספר תהלים אשר מפורסם בשם: "שוחר טוב" (לפי החוקרים עד מזמור קיט מדובר במדרש קדום ולאחר מכן במדרש מאוחר). בתהלים נאמר (קיח, יט–כ): "פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ, זֶה הַשַּׁעַר לַייָ צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ", וכך אומר המדרש:
"לעולם-הבא אומרים לו לאדם: מה הייתה מלאכתך?
והוא אומר: מאכיל רעבים הייתי.
והם אומרים לו: זה השער לה', מאכיל רעבים, היכנס בו!
אחֵר אומר: משקה צמאים הייתי.
והם אומרים לו: זה השער לה', משקה צמאים, היכנס בו!
וכן למלביש ערומים, ומגדל יתומים, ולגומל חסדים, וכן לכל המצוות.
אמר דוד: אני עשיתי את כולן, פתחו לי את כולם [את כל השערים].
לכן הוא אומר: 'פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ'".
חכמינו ז"ל שיבחו רבות את מעלת גמילות החסדים, עד שראו בה את אחד משלושת הדברים שעליהם העולם עומד, כאמור במסכת אבות (א, ב): "שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה, הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". אולם, המדרש שהובא לעיל מלמדנו על מעלה נוספת, נפלאה ומופלאה, והיא פתיחת השער לעולם-הבא.
הרמב"ם מלמדנו בהלכות תשובה (ה, א) כי העולם-הבא הוא הטוב הנשׂגב המושלם והנצחי, וכֹה דבריו: "הטובה הצפונה לצדיקים [...] והיא החיים שאין מוות עמהן, והטובה שאין עמה רעה". רבנו מוסיף ומלמד שם, שאחד השמות שבהם קראו חכמים לחיי העולם-הבא הוא "שער השם".
נמצא, כי בכניסה לחיי העולם-הבא ניצב על-דרך-משל שער נעול וחתום, וכדי לפתוח את בריחיו ולבוא בשעריו, על האדם לקיים את המצוות בשלמות, דהיינו לשם-שמים וללא נגיעות ושאיפות זרות, ובמיוחד לזרז את עצמו לקיים את המצוות האמורות בגמילות חסדים, שהן מהמפתחות החשובים לפתיחת השער לחיי העולם-הבא.
דורון למלך מלכי המלכים
במסכת בבא בתרא (י ע"א), מובא דרש משמו של ר' ינאי, אשר מבחין בין דורון למלך בשר ודם לבין דורון למלך-מלכי-המלכים שאין לו גוף ודמות הגוף, וזה לשון המדרש:
"בוא וראה, שלא כמידת הקדוש-ברוך-הוא מידת בשר ודם.
מידת בשר ודם: מביא דורון גדול למלך, ספק מקבלין אותו הימנו, ספק אין מקבלין אותו הימנו. ספק רואה פני המלך, ספק אינו רואה פני המלך.
והקדוש-ברוך-הוא אינו כן: אדם נותן פרוטה לעני, זוכה ומקבל פני שכינה. שנאמר: 'אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ' [תה' יז, טו]".
ביאור הדברים, כאשר אדם מבקש להיפגש עם שועי הארץ, הוא מביא עמו דורון כדי למצוא חן בעיניהם וכדי להשיג מהם את מבוקשו ולמלא את חסרונו. ברם, לעתים רבות הוא לא ישיג את מטרתו: או שייעצר אצל שומרי הסף ואלה ישלחוהו ריקם לביתו, או שייעתרו לבקשתו להעברת מתנתו, אך קרוב לוודאי שהדורון שבידו לא יפתח לו את השער לביתו של אותו אדם מרומם. אולם, הקב"ה אינו כן, אלא די לו לאדם שייתן פרוטה שחוקה לעני, ובה הוא זוכה למצוא-חן לפני הקב"ה, ולרומם את נפשו בהתקרב רעיונו לבורא-עולם.
מצות הצדקה וגמילות החסדים ענפה ומגוונת מאד, וזאת כדי לספק לאדם אפשרויות רבות אשר יכינו ויכשירו את נפשו להיכנס בשערי הנצח ולזכות בחיי העולם-הבא. רבים הם בעולמנו אשר זקוקים לעזרה מסוגים שונים, כגון עניים שזקוקים לממון או למזון או לכסות, חתנים וכלות שזקוקים שישמחום, מתים שזקוקים שיביאום לקבורה נאותה, אבלים שזקוקים שינחמום מיגונם, וכל אדם שזקוק לדבר מה, ואפילו למילה טובה של עידוד והבעת ידידות.
המגוון הרחב של מצוות הצדקה והחסד נועד לתת אפשרות לכל אדם לזכות ולבוא בשערי העולם-הבא, כי ישנם אשר נפשם מתעוררת בראותם את העניים, ויש שנפשם מתעוררת בראותם את החתנים או האבלים, ויש שנפשם מתעוררת לתרום ולפאר את בית ה' וכיו"ב. ברם, אדם שזוכה לגמול חסד עם העניים ועם החתנים ועם האבלים ועם קהילתו ועם משפחתו וקרוביו, אדם כזה זוכה לשערים הרבה לחיי העולם-הבא, "פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק!", שערים הרבה להשגת ייעודו ותכליתו, מכוח פעולות רבות ומגוונות של צדקה.
עשיית מצוה אחת בשלמות
בסוף מסכת מכות נאמר: "ר' חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקב"ה לזכוֹת את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: 'יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר' [יש' מב, כא]". ושם בפירושו למשנה, רבנו מלמדנו את היסוד הגדול שטמון בדברי ר' חנניה, וכֹה דבריו:
"מיסודות האמונה בתורה, שאם אדם קיים מצוה משלוש-עשרה ושש-מאות המצוות כראוי וכהוגן, ולא שיתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל אלא עשאהּ לשמה מאהבה [...] הרי זה זוכה בה לחיי העולם-הבא. לכן אמר ר' חנניה, כי מחמת ריבוי המצוות אי אפשר שלא יעשה האדם בכל ימי חייו מצוה אחת בשלמות, ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה".
הרמב"ם מוסיף ומגלה לנו שם את המקור ליסוד מופלא זה, שבמצוה אחת הנעשית בשלמות ומתוך אהבה טהורה לה יתעלה יכול האדם לרכוש לנפשו חיי נצח: "וממה שמורה על היסוד הזה [הוא] שאֵלת ר' חנניה בן תֻּרדיון: 'מה אני לחיי העולם הבא?', וענהו העונה: 'כלום בא לידך מעשה?', כלומר האם נזדמנה לך עשיית מצוה כראוי? ענה לו: שנזדמנה לו מצות צדקה בתכלית השלמות האפשרית וזכה בה לחיי העולם-הבא". דבר גדול לימדנו רבנו כאן, שר' חנניה, על אף גדולתו בתורה וריבוי עסקיו במצוות, לא היה בטוח בעצמו שהוא בן העולם-הבא, והבטחה כזו ניתנה לו רק לאחר שהתברר שהוא עשה מעשה צדקה בתכלית השלמות.
כלומר, הדוגמה שהובאה לעשיית מצות בשלמות ואשר פותחת את השער לחיי העולם-הבא, עוסקת דווקא בקיום מצות צדקה! ללמדנו עד כמה הַצְּדָקָה משמעותית לפתיחת השער לחיי העולם-הבא, ולמי שמרבה בה נפתחים שערים הרבה, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.
תרומות, הנצחות ו"מי-שברכים"
לאור האמור לעיל, קמה וניצבת לה תובנה חשובה ביחס לתרומות שמֵרים האדם לבית-הכנסת. יש לחלק את התרומות לשני סוגים: תרומות שבעבורן התורם מקבל הנצחה בבית-הכנסת או בבית-המדרש, ותרומות שבעבורן התורם מקבל "מי-שברך" בפני כל הקהל.
לגבי הראשונות אין ספק לדעת הרמב"ם, שמי שמבקש שינציחו את שמו על גבי הפרוכת לדוגמה, כדי שכל אחד יראה את שמו השכם והערב, וכן מי שדורש שינציחו את שמו על גבי לוחות נחושת בבית-הכנסת – גורע מאד משלמות המצוה שעשה, מפני שהוא שיתף עמה מטרה בזויה מאד ממטרות העולם-הזה: הנצחת שמו כבודו ופרסומו. במיוחד לא ראוי לדעתי לטבוע הנצחה בולטת שנפרשׂת על פני הפרוכת שעל ארון הקודש, מפני שהיא גורמת לבני האדם לרופֵף את מחשבתם ופנייתם לבורא-עולם, כדי לקרוא ולהרהר בתורֵם בשר ודם.
וראיתי באחד מבתי-הכנסת שבקרבת ביתי, שקבעו בכניסה לבית-הכנסת לוח אבן עבה מעין מצבה קטנה, ועליה חרטו בחריטה עמוקה תרומת מאן-דהו שסייעה לשיפוץ בתי-השימוש. ובראותי את המצבה הזאת בכניסה לבית-הכנסת תמהתי, האם ראוי להניח בכניסה לבית-הכנסת מצבת אבן לרומם זכר אדם בשר ודם גדול ככל שיהיה? האם לא ראוי להרהר בהקב"ה ובו לבדו בעת הכניסה לבית-הכנסת, ולא בתרומת מאן-דהו לבתי-השימוש?
ודומני שאותו אדם סכל כבר קיבל את עונשו על הנצחתו המפוארת והמיותרת, מפני ששמו ושם אבותיו ושם משפחתו נזכרים ונראים לעיני-כל מיד בכניסה לבית-הכנסת לצד אזכור בתי-השימוש שתרם. וכל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ונודף ממנו...
ומה לגבי ה"מי-שברכים"? ובכן, לפי דעתי גם נתינת "מי-שברכים" היא בגדר שיתוף מטרה ממטרות העולם-הזה אשר גורעת מאד משלמות המצוה ומרוממותה, ודי בכך שנתפרסם שם התורם כאשר נקב במחיר שבו קנה את המברך או התפילה. ויתרה מזאת, ריבוי במי-שברכים עלול לגרום לציבור לאבד ריכוז וסבלנות, דבר אשר גורר אחריו שיחות חולין והבלים בבית-הכנסת, הסחת הדעת מה' יתעלה ויתרומם, ולעתים אף מעורר ללשון-הרע ולליצנות.
אמנם, יש לסייג את הדברים האחרונים בעניין ה"מי-שברכים", מפני שלצערנו עדיין לא רבתה הדעת, וברוב המקומות האמת נעדרת לחלוטין ואין מודעות למגרעת זו, ולכן, לפי דעתי ראוי להתעלם מן השוטים אם זהו מנהג המקום... אך אם הדבר תלוי בנו עדיף לבקש מהחזן להימנע מאמירת מי-שברך בעבורנו ולכוון את מחשבתנו לשם שמים. ונותר לנו להתפלל שתרבה הדעת וכל מעשינו יהיו לשם שמים בלבד, ונזכה לקיים את המצוות בשלמות.
וכך פוסק רבנו בסוף הלכות תשובה, בשלוש הפסקות לקמן:
"לפיכך, כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, מגלין להן רז זה מעט-מעט; ומרגילין אותן לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו ויידעוהו ויעבדו מאהבה.
דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש-ברוך-הוא נקשרת בליבו של אדם, עד שישגה בה תמיד כראוי, ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה כמו שציווה ואמר [דב' ו, ה]: 'בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ', אלא בדעה שיידעהו. ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה.
לפיכך, צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שביארנו בהלכות יסודי התורה".
נמצא, שיש לתת מי-שברכים אך ורק לבני האדם שדעתם חסרה, ואינם מסוגלים לעשות לשם שמים, אך לצד זאת חובה ללמד ולחנך את בני האדם להתרומם מן המעלה הנחותה הזו, עד שיתנו מי-שברכים רק לחוזרים בתשובה או לאורחים אשר טרם הואר שכלם באור הדעת.
ברם, ביחס להנצחות אין הדבר כן, ולדעתי אסור בשום-פנים-ואופן להחדיר פאר וכבוד לבשר ודם בתוך בתי הכנסיות שהן בית ה', וראוי לעבוד ולרומם ולפאר בהם את ה' יתעלה לבדו. וההבחנה ברורה, מי-שברך חולף ועובר, אך הנצחה נשארת חקוקה לנגד עינינו במשך כל זמן התפילה, מעודדת את בני האדם למידה רעה, ומנציחה את השיבוש והעדר הדעת.
סוף דבר
בעת שהכנתי מאמר זה לפרסום, נשלחה אלי שאלה וזה לשונה:
מה דעתך בנושא ה''מי-שברך'' וכו'? אני שואל כי אשתי עומדת ללדת, השבח לאל, ורציתי לדעת אם ראוי הדבר...
וכך השבתי לאותו שואל מבקש האמת:
שלום עליכם, תחילה ברכותיי, ויהי רצון שתזכו ללידה קלה ולבריאות טובה.
לשאלתך, לדעתי כל עניין המי-שברכים מיותר לחלוטין, הוא נובע מחוסר יכולתם של בני האדם לתרום לשם שמים מבלי לקבל דבר-מה בתמורה – דהיינו מי-שברך, אשר לפי הבנתם יועיל להם בענייני העולם-הזה או שהוא מעניק להם כבוד ותשומת לב בבית-הכנסת, ולעתים יש אף התורמים מתוך בקשת שררה ושלטון והתנשאות.
וכל זה פסול ומגונה, והתרומה האמיתית היא מתוך אהבת ה' בלבד ולא מתוך רצון להשיג דבר-מה בתמורה בעולם-הזה או מתוך רצון להתגדל ולהתכבד בעיני הבריות, אשר מעידים כאמור על העדר חכמה ודעת ועל העדר אהבה אמיתית וכנה לבורא-עולם.
ומי שחפץ בברכה יזכור שהוא כבר מתברך על-ידי הכהנים, וכן על-ידי החזן במי-שברך הכללי: "הם ובניהם ונשיהם ותלמידיהם וכל אשר להם", ודי בזה בהחלט לפי דעתי. ויתרה מזאת, הברכה הגדולה ביותר היא העשייה לשם שמים, מתוך אהבה טהורה לה' יתעלה. לפיכך, לעולם איני מבקש מי-שברך, ואם נותנים לי בעל-כורחי הנני יושב בשקט ומייחל לה'.
לגבי מי-שברך לאשה, בנוסף לאמור לעיל, יש בזה גם עניין של חוסר צניעות, שהרי לא ראוי להזכיר אשה בקהל רב, ובמיוחד לא יולדת, ובתימן היו נשים שהסתירו את הריונן מאד, עד שלעתים בני האדם לא ידעו כלל שאשתו של פלוני בהיריון, רק לאחר הלידה. כך נראה לי, אך אם יש אשה שעשויה להיכנס למתחים או ללחצים או לצער או לדיכאון אם היא לא תקבל מי-שברך בבית-הכנסת, אפשר להקל, אך לכתחילה אין זה מכבוד האשה כפי שאמרתי.
ודומני שראוי לחתום בשני מקורות אשר מחנכים ומעודדים מאד לצניעות האשה:
א) בבראשית (כד, טז) נאמר כך: "וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ", ושם פירש רס"ג: "לֹא יְדָעָהּ – אין איש מכירהּ", כלומר, אין איש מכיר אותה מרוב צניעותה!
ב) במדרש בראשית רבה (עא, ט; תיאו-בק), נאמר כך: "וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת וגו' [בר' ל, יב], בכולם כתיב 'ותהר' וכאן 'ותלד', אלא בחורה הייתה, ולא הייתה ניכרת בעוברה".
והדברים ברורים שזלפה הייתה הצעירה בנשותיו של יעקב אבינו, ומכיוון שנהגו בימיהם להתלבש בצניעות רבה, לא מן הנמנע שלא היו יודעים על אשה מסוימת שהיא בהיריון, וכאמור, שמעתי על נשים צנועות מאד שהיו בתימן, ואשר רבים לא ידעו ולא הבחינו שהן בהיריון עד שילדו. ונראה ברור שמטרתו המרכזית של המדרש ללמד על צניעותה הגדולה של זלפה, שהייתה מסוגלת להסתיר את הריונה, ועשתה-כן בלבישת בגדים רחבים וכיו"ב.
"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְיָ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו, ח).
בתמונה: נשים מלקטות בשיבולים. "המלקטות" של ז'אן-פרנסואה מילה (1857), מוצג במוזיאון ד'אורסה בפריז. התמונה מאת: ז'אן-פרנסואה מילה; רישיון תמונה: CC BY 3.0.