רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק ע)

כא. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת יתרו – המשך


דוגמה ראשונה


בשמות (יט, ד) נאמר כך:


"אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי", ושם פירש רש"י: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם – [...] ואונקלוס תרגם: 'וָאֶשָּׂא' – 'וְנַטֵּלִית יָתְכוֹן', כמו ואסיע אתכם, תיקן את הדבר דרך כבוד למעלה". ודברי רש"י הינם הבל מהובל, שהרי הפעלים נ-ש-א ונ-ס-ע שבתורה מתורגמים על-ידי אונקלוס באמצעות הפעל נ-ט-ל באותה המידה (ועד כמה שראיתי אף רוב תרגומיו של אונקלוס באמצעות הפעל נ-ט-ל הם לפעל נ-ש-א), כך שאין שום ראיה מדברי אונקלוס שהוא החליט דווקא לתרגם "ואסיע אתכם" ולא "ואשא אתכם".


וברור שאין צורך להרחיק מן ההגשמה בפסוק המסוים הזה, שהרי בפסוק עצמו מבואר שלא הקב"ה הוא זה שנושא את עם-ישראל אלא כנפי הנשרים הן אלה שנושאות את עם-ישראל, ואונקלוס אף טרח להדגיש שמדובר במשל באמרוֹ: "כִּד [=כאילו] עַל גַּדְפֵּי נִשְׁרִין". קצרו של דבר, אפילו על דרך המשל שבפסוק לא נאמר שהקב"ה הוא זה שנושא את עם-ישראל, ואם אפילו על דרך המשל לא נאמר שהקב"ה נושא את עם-ישראל איזה צורך יש כאן להרחיק מן ההגשמה? אלא-אם-כן, הפרשן המין הנבל מנסה להתחסד ולתעתע כאילו הוא נזהר ומבין בענייני הרחקת הגשמות... אולם, מתוך דבריו עולה כתב-אישום חמור שבעתיים כנגד רש"י-שר"י, שהרי מדבריו עולה באופן ברור שהוא הבין היטב את מגמת הרחקת ההגשמה של אונקלוס, ואף-על-פי-כן, רש"י-שר"י סטה באופן גס מאד ממגמתו הטהורה של אונקלוס.


דוגמה שנייה


בשמות (יט, טו) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה".


ושם פירש רש"י:


"אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה – כל שלושת ימים הללו כדי שיהו הנשים טובלות ליום השלישי ותהיינה טהורות לקבל תורה, שאם ישמשו תוך שלושת ימים, שמא תפלוט האשה שכבת זרע לאחר טבילתה ותחזור ותטמא, אבל מששהתה שלושה ימים כבר הזרע מסריח ואינו ראוי להזריע וטהור מלטמא את הפולטת".


ואיני מבין, וכי ההוראה שלא לשמש שלושה ימים נועדה לעוברי עבירה שישמשו בתוך שלושת ימים? וכי ראויים הם עוברי עבירה חמורה כזו שמורדים בציווי ה' שתינתן להם עצה ותרופה מראש? ובכלל, מה תועיל הוראה זו לעוברי העבירה שישמשו בתוך שלושה ימים? שהרי אם תפלוט האשה שכבת זרע לאחר טבילתה ביום השלישי היא תהיה טמאה במעמד הר סיני!


דוגמה שלישית


בשמות (יט, יח) נאמר כך: "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְיָ בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד", כדי להבין את סכלותו של רש"י בפירושו לפסוק הזה, עלינו תחילה להתבונן במקור לפירושו שנמצא במכילתא דרי"ש (יתרו, מסכתא דבחודש, ד):


"'וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ' – יכול כעשן זה בלבד? תלמוד לומר: כבשן; אי כבשן, יכול ככבשן זה בלבד? תלמוד לומר: 'וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם' [דב' ד, יא]. ומה תלמוד לומר כבשן? לשכך האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. כיוצא בו: 'אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא' [עמוס ג, ח]. וכי מי נתן כוח וגבורה בארי? לא הוא? אלא הרי אנו מכנין אותו מבריותיו, לשכך את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. כיוצא בו: 'וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים' [יח' מג, ב]. וכי מי נתן כח וגבורה במים? לא הוא? אלא הרי אנו מכנין אותו מבריותיו, לשכך האוזן".


כלומר, לפי המכילתא מכנין את ה' מבריותיו דהיינו מייחסים לה' כינויי גבורה ועוצמה מן הנבראים, כדי לצרוב בתודעה שה' יתעלה ויתרומם שלם בכל השלמויות, גדול כוח וגבורה. ברם, הואיל ואין לנו יכולת לתאר את כוחו וגבורתו במציאות האמיתית, מפני שהשגת אמיתת עצמותו לעולם לא תושג, הרי שאנו נאלצים להשתמש בכינויים עוצמתיים מעולם הבריאה.


יחד עם זאת, במדרש נזהרו לומר שמדובר בכינויים ולא בדימויים, כדי שלא חלילה נשגה לסבור שיש איזה דמיון כלשהו בין הבורא לברואיו, וזאת בהתאם לאזהרת הנביא ישעיה: "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ (יש' מ, יח;כו).


ברם, רש"י בפירושו חרג מדברי המדרש העדינים, כלומר, לא רק שהוא החדיר מדרש לתוך פירוש פשטני, אלא שהוא גם הוסיף מילת הגשמה מפורשת, וכמו שנראה בדבריו לקמן:


"הַכִּבְשָׁן – יכול ככבשן זה ולא יותר? ת"ל: 'בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם'. ומה ת"ל כבשן? לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, נותן לבריות סימן הניכר להם. כיוצא בו: 'כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג' [הושע יא, י], וכי מי נתן כוח בארי? אלא הוא, והכתוב מושלו כאריה, אלא אנו מכנין ומדמיןאותו לבריותיו, כדי לשבר את האוזן מה שיכולה לשמוע. וכיוצא בו: 'וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים', וכי מי נתן קול למים? אלא הוא, ואתה מכנה אותו לדמותו לבריותיו, כדי לשבר את האוזן".


והחדרת ההשקפה שמדמים את ה' יתעלה לבריותיו בתוך מדרש שתכליתו הרחקת הגשמות, היא בגדר סוס טרויאני, שהרי בתוספת הזו רש"י מכשיר ומעודד את דימוי הבורא לברואיו.


דוגמה רביעית


בשמות (כ, א) נאמר כך: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר".


ושם פירש רש"י: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים – אין אלהים אלא דיין. לפי שיש פרשיות בתורה שאם עשאן אדם מקבל שכר, ואם לאו אינו מקבל עליהם פורענות, יכול אף עשרת הדברות כן? תלמוד לומר: 'וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים' – דיין ליפרע".


מדברי רש"י עולה באופן ברור שיש מצוות, עשה ולא תעשה, שאדם עובר עליהן והוא לא נענש עליהן או לא סופג עליהן פורענות! שהרי מעצם השאלה: "יכול אף עשרת הדיברות כן?" עולה שמדובר בפרשיות שניתן להשוותן לעשרת הדיברות, דהיינו במצוות עשה ולא תעשה...


ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! וכי ניתן אפילו לרמוז לכך? דברי רש"י הללו מערערים אפוא על יסוד מיסודות דתנו, ראו דברי רבנו ביסוד האחד-עשר:


"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבו יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה [...] וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו [וכל-שכן כאשר הוא מתעה את העם נגד יסודי הדת], ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


דוגמה חמישית


בשמות (כ, ב) נאמר כך: "אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".


ושם פירש רש"י:


"אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – [...] לפי שנגלה בים כגבור מלחמה, ונגלה כאן כזקן מלא רחמים, שנאמר: 'וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר' [שמ' כד, י], זו הייתה לפניו בשעת השעבוד, 'וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם' [שם], משנגאלו, הואיל ואני משתנה במראות אל תאמרו שתי רשויות הן, אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים".


רש"י בפירושו הזה מצטט בשיבושים את דברי המכילתא דרי"ש (יתרו, מסכתא דבחודש, ה). ברם, כאשר הדברים הללו מופיעים במדרש באופנים מתוקנים עוד ניתן לפרש אותם על דרך המשל. אולם, כאשר מחדירים את המדרש הזה לתוך פירוש פשטני מוצהר, הוא חדל מלהיות מדרש והופך להיות פירוש פשטני מוחשי. כלומר, לפי פשט פירושו הפשטני המוצהר, הקב"ה נגלה בים ונגלה במעמד הר סיני ועוד, בדמויות אנושיות אשר נראות באמצעות חוש הראייה.


ודימויים כאלה בפירוש פשטני הינם בגדר הגשמה מפורשת ואין צורך עוד למאומה כדי להגשים... וכבר הזהירנו ה' יתעלה מזאת: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו), כלומר, אם באמת לא הייתה לרש"י מגמה להחדיר את ההגשמה, הוא היה נשמע לציווי ה' יתעלה, ונזהר בניסוחיו הגסים.


ברם, רש"י לא מסתפק בזה, הוא מוסיף על המדרש את המלים: "הואיל ואני משתנה במראות", והתוספת הזו מחזקת את העובדה שרש"י קיבל את כל מדרשי חז"ל בעניין התגלויותיו של בורא-עולם כפשוטם, שהרי הוא אומר שה' משתנה במראות, לא שהדימויים והמשלים משתנים, אלא ה' הוא זה אשר משתנה! אולם, ייחוס שינוי לעצמות הבורא הוא בגדר הגשמה, כי אין שינוי אלא לשוכני-בתי-חומר: "כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו).


ופרשן אשר מחדיר כל-כך הרבה מדרשים לתוך פירושו, מחויב להזכיר לקוראים על כל צעד ושעל שמדובר במשלים, כל-שכן כאשר הוא הצהיר שפירושו הוא פירוש פשטני. העדר הבהרות בפירושו שמדובר במשלים או שמדובר בהתגלויות נבואיות מעיד כאלף עדים על-כך שרש"י במתכוון לא ציין זאת, וזאת כדי שההגשמה תחדור אל לב הקורא, מבלי שיאשימוהו בהגשמה ברורה ומפורשת ויוציאו את ספרו מעבר לגדר. ולכן פירושו כל-כך מסוכן.


ואצרף לדוגמה זו את הפרשנות המתעתעת של רש"י לפסוקים שנזכרו בפירושו, וממנה נוסיף ונלמד על מגמתו להגשים את בורא-עולם תוך שהוא מכסה על מגמתו הנפשעת בתעתועים, וכך נאמר בפסוקים הללו (שמ' כד, י–יא): "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי