עקרון הבחירה - עמוד התורה והמצווה

עקרון הבחירה הוא יסוד מיסודות דת משה "והוא עמוד התורה והמצוה" (הלכות תשובה ה, ג). ברם, מפרשת וארא עולה לכאורה ערעור חזק על יסוד זה, והן השאלה והן התשובה מפורסמות מאד. השאלה, כיצד ייתכן שה' העניש את פרעה בעונשים כל-כך קשים בעוד שהוא מקשה את לבו ומונע ממנו את יכולת הבחירה אם להיטיב ואם להרע? הייתכן שה' יתעלה ינהג בעוול? הייתכן שהוא יכפה על האדם ללכת בדרכי רשע ואף יענישוֹ על-כך? והרי ידוע כי "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד). כלומר, לא ייתכן שתצא עוולה ממשפטו של ה' ולכן כל מעשיו בצדק נוקב ומדוקדק!


התשובה, כאמור, מפורסמת כשאלה, והנה היא לפניכם מתוך הלכות תשובה (ה, ג):


"ואפשר שיחטא האדם חטא גדול או חטאים הרבה, עד שייתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאיו אֵלּוּ שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו דרך התשובה, ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאים אלו שעשה [...] לפיכך כתוב בתורה: 'וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה' [שמ' ז, ג], לפי שחטא מעצמו תחילה והֵרע לישראל הגָּרים בארצו שנאמר: 'הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ' [שמ' א, י], נתן הדין למנוע ממנו התשובה עד שנפרעין ממנו, ולפיכך חִזֵּק הקב"ה את לבו. ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר לו: שלח ועשה תשובה? [...] כדי להודיע לבאי העולם, שבזמן שמונע הקב"ה את התשובה לחוטא אינו יכול לשוב, אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו".


אין אדם נוקף אצבעו הקטנה


במקורות חז"ל ישנה אמרה מפורסמת אשר ממנה עולה לכאורה ערעור על יסוד הבחירה ונחיצותו בדת משה. אמרו חז"ל במסכת חולין (ז ע"ב): "אין אדם נוקף אצבעו הקטנה מלמטה אלא-אם-כן מכריזין עליו מלמעלה". לכאורה, דברי חז"ל הללו נוגעים ישירות בעקרון הבחירה מפני שהם קובעים כי כל פעולה שיעשה האדם ולו הקטנה ביותר, הינה תוצאה של רצון ה'. והדברים קשים מנשוא, שהרי רבנו פוסק בהלכות תשובה (ה, ה): "אילו היה האל גוזר על האדם להיות צדיק או רשע [...] היאך היה מצווה לנו על-ידי הנביאים עשה-כך ואל תעשה-כך, הֵטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם, והוא מתחילת ברייתו כבר נגזר עליו [...] לְדָבָר שאי אפשר לו לזוז ממנו, ומה מקום היה לכל התורה כולה? ובאי-זה דין ואי-זה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק? השופט כל הארץ לא יעשה משפט?".


התשובה לשאלה זו פחות מפורסמת. בפירוש הרמב"ם למסכת מעשר שני נמצאת גרסת הרמב"ם לאמרת חז"ל דלעיל וזה לשונו שם (ה, טו): "ונוקף, הוא הפוצע, ובתלמוד: אין אדם ניקף באצבעו מלמטה אלא-אם-כן מכריזין עליו מלמעלה". נמצא אפוא כי הרמב"ם גרס ניקף, כלומר נפצע, ובזאת, בבירור גרסה בלבד, מתיישבת השאלה, שהרי "אין אדם ניקף" וכו', משמעו אין אדם נפצע, כלומר אין אדם מתייסר ולו הייסורין הקלים ביותר אלא-אם-כן נגזר עליו מלמעלה בעקבות מעשיו. ובמלים אחרות, "אין ייסורין בלא עוון".


יוצא אפוא, כי גרסת הרמב"ם מעבירה את הדיון מעקרון הבחירה לדיון בעקרון השכר והעונש בדת משה. הזיקה בין שני היסודות האלה היא זיקת סיבה ותוצאה, הסיבה נעוצה בבחירת האדם, והתוצאה, השכר או העונש, הינם פועל היוצא מאת ה' לבחירת האדם עלי אדמות.


ואגב, גם בעניין זה רש"י שוקע בצואת הסכלות ומנסה למשוך אותנו יחד עמו, והקלות שבה אני מוצא הזיות בדבריו מפליאה ומבחילה כאחד, שהרי רש"י מחדיר לנו בפירושו למסכת חולין שם (ז ע"ב) את העדר יסוד הבחירה! שהרי הוא מפרש שם כך: "נוקף – נוגף". כלומר, אין אדם פוצע או מזיק לחברו אלא-אם-כן מכריזין עליו מלמעלה. ובמלים אחרות, אדם שפוצע ומזיק לחברו אינו אחראי למעשיו! ה' יתברך הוא זה אשר גרם לו לרצוח ולפשוע לאנוס ולהתעלל! ואין זה המקום להרחיב בסכלות ההשקפה הזו שהינה גם חירוף וגידוף, וכבר הרחבתי בגנוּתה במאמרי על האסטרולוגיה אשר נמצא בספרי "אפיקים להרמב"ם".


"כֹּה אָמַר יְיָ אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה, כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא" (יר' י, ב–ג). כלומר, כל ענייני האסטרולוגיה למיניהם ובכללם ביטול יסוד הבחירה הינם הבל מהובל, ולא רק לישראל אין מזל אלא אין מזל כלל בעולם! כי חוקות העמים הבל הוא מעשה תעתועים, ואין בהם ולו זיק זעיר דק-מן-הדק של אמת. וכדי להבין את השקפות חז"ל בעניין זה ראו: "בחינת מופעֵי אמונת האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי".

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!