עד מתי פתיים תאהבו פתי?

במאמר: "המכשף שמוט המגבעת" דנתי בהרחבה באפשרות שהנביאים יראו תמונה של ה' יתעלה במראה הנבואה. במאמר הוכח, כי הדבר לא יעלה על הדעת, והבאתי לכך הוכחות וראיות מן התורה-שבכתב, ממסורת התורה-שבעל-פה, וכן מדברי רבנו במורה.


ברם, שמעתי שישנם תועים שנכשלים ונחבלים בהזיה שהנביאים מסוגלים לראות את תמונת ה' יתעלה במראה הנבואה, מקור תעייתם הוא, איך לא, באגדות חז"ל... המקור הראשון הוא בתוספתא מסכת סוטה (יג, ח), המקור השני הוא בתלמוד הבבלי מסכת יומא (לט ע"ב), המקור השלישי הוא בתלמוד הבבלי מסכת מנחות (קט ע"ב), והמקור הרביעי הוא בתלמוד הירושלמי מסכת יומא (ה, ב), והנה המקורות פרושים לפניכם:


בתוספתא מסכת סוטה (ליברמן) פרק יג, הלכה ח, נאמר כך:


"שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם: בשנה זו אני מת. אמרו לו מניין אתה יודע? אמר להם: כל ימות הכפורים היה זקן אחד לובש לבנים ומתכסה לבנים נכנס עמי ויוצא עמי, שנה זו נכנס עמי ולא יצא. לאחר הרגל חלה שבעת ימים ומת, משמת שמעון הצדיק נמנעו אחיו מלברך בשם".


בתלמוד הבבלי מסכת יומא (לט ע"ב), נאמר כך:


"תנו רבנן: אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם: בשנה זו הוא מת. אמרו לו: מניין אתה יודע? אמר להם: בכל יום הכפורים היה מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים, נכנס עמי ויצא עמי. והיום נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ועטוף שחורים, נכנס עמי ולא יצא עמי. אחר הרגל חלה שבעה ימים ומת, ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם".


בתלמוד הבבלי מסכת מנחות (קט ע"ב), נאמר כך:


"דתניא, אותה שנה שמת שמעון הצדיק, אמר להן: שנה זו הוא מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להן: כל יום הכפורים נזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ונתעטף לבנים ונכנס עמי ויצא עמי, שנה זו נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ונתעטף שחורים, ונכנס עמי ולא יצא עמי".


בירושלמי יומא (ה, ב) נאמר כך:


"ארבעים שנה שימש שמעון הצדיק את ישראל בכהונה גדולה, ובשנה האחרונה אמר להן: בשנה הזאת אני מת. אמרו לו מאיכן אתה יודע? אמר להן: כל שנה ושנה שהייתי נכנס לבית קודש הקדשים היה זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי, ובשנה הזו נכנס עמי ולא יצא עמי. בעון קומי ר' אבהו והא כתיב: 'וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ' [ויק' טז, יז] אפי' אותן שכתוב בהן: 'וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם' [יח' א, י] לא יהיו באהל מועד. אמר לון: מה אמר לי דהוה בר-נש, אני אומר הקב"ה היה".


ניתוח המקורות


נחל אפוא בדבר הפשוט והברור: משום מה, אך ורק בירושלמי מופיעים דברי ר' אבהו! בכל מופעי הסוגיה הזו: בתוספתא, ובעוד שני מקורות בתלמוד הבבלי, דברי ר' אבהו כלל לא נזכרים! האם מדובר במקריות מוחלטת? ובכן, אם לא היה מדובר במדרש כל-כך גס, הייתי אומר שאולי מדובר במקריות. ברם, הואיל ומדובר במדרש כל-כך גס ובוטה קמי שמיא, קרוב לוודאי שמדובר בזיוף של מאן-דהו מזייפני המינים אשר שלחו את ידם וזייפו את הירושלמי.


כדאי לציין, שגם במדרש ויקרא רבה (כא, יב) מופיע המדרש כפי שהוא מובא בירושלמי, אך אין לי צורך להתייחס למדרש ויקרא רבה, מפני שהוא מדרש מאוחר שזמנו אינו ברור.


***

לא אסתפק בכך, ואנתח את המדרש שבירושלמי מתוך ההנחה שמדובר במדרש אמיתי, אך כפי שתראו להלן, גם אם אכן מדובר במדרש אמיתי, אין לתועים שום מקום להישען עליו.


נחל אפוא בסתירת היסוד המרכזי שעליו נשענים התועים הללו בהזייתם, והוא סברתם ששמעון הצדיק היה נביא ושהוא ראה את ה' יתעלה במראה הנבואה בדמות איש זקן. ובכן, שמעון הצדיק לא היה נביא! שהרי איך יעלה על הדעת שהוא היה נביא ואף-על-פי-כן חכמים יקראו לו רק "שמעון הצדיק"? ואם הוא היה נביא חכמים היו קוראים לו "שמעון הנביא"!


כמו כן, מדברי המשנה עולה במפורש ששמעון הצדיק לא היה נביא, והנה לפניכם דברי חכמים במשנה מסכת אבות (א, א–ב):


"[א] משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים: הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. [ב] שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים".


כלומר, מדברי חכמים עולה, כי הנביאים מסרו לאנשי-כנסת-הגדולה, ושמעון הצדיק היה מאחרוני אנשי כנסת הגדולה. משמע באופן ברור ופשוט, ששמעון הצדיק לא היה נביא.


וגם רבנו כותב ששמעון הצדיק לא היה נביא, וכֹה דבריו בהקדמתו לפירוש המשנה:


"וכך נמשך הדבר עד אנשי-כנסת-הגדולה, והם חגי זכריה ומלאכי ודניאל וחנניה ומישאל ועזריה ועזרא הסופר ונחמיה בן חכליה ומרדכי וזרובבל בן שאלתיאל, ועם אלו הנביאים [שנזכרו לעיל] תשלום מאה ועשרים זקן מן החרש והמסגר ודומיהם, וגם הם עסקו בעיון כמו שעשו קודמיהם וגזרו גזרות ותיקנו תקנות, ואחרון אותה החבורה הטהורה הוא ראשון לחכמים שנזכרו במשנה, והוא שמעון הצדיק, והוא היה כהן גדול באותו הדור".


הנה הראינו לדעת, ששמעון הצדיק לא נמנה על חבורת הנביאים שנזכרה בדברי רבנו, אלא הוא נמנה על קבוצת החכמים של אנשי-כנסת-הגדולה, ואף היה האחרון שבהם. כמו כן, רבנו מוסיף ומדגיש ואומר במפורש, ששמעון הצדיק היה "ראשון לחכמים שנזכרו במשנה".


מכל האמור עולה, שלא יעלה על הדעת ששמעון הצדיק ראה בנבואה אדם זקן נכנס עמו לקודש-הקדשים! לפיכך ברור כשמש שמדובר במשל, וכמו שנאמר במשלי קהלת (יב, ו–ז): "עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר, וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ". וברור שכל הדימויים הללו הינם משלים להסתלקות האדם מן העולם-הזה, וכך נהג גם שמעון הצדיק, אך במקום לומר "יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף" או "וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב" או "וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ" או "וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר", הוא אמר שנלווה עמו אדם לבוש בגדים, ומדובר במשל ברור לכל בר-דעת.


ויתרה מזאת, מי שסבור שיש להבין את האגדה הזו כפשוטה, דהיינו שאכן שמעון הצדיק ראה איש זקן לבוש בגדים – הרי שהוא בהכרח נכשל בהגשמה, מכיוון שכאמור, שמעון הצדיק לא היה נביא! לפיכך, מי שמקבל את האגדה הזו כפי פשוטה, מחויב לסבור ששמעון ראה את ה' יתעלה בעיני הבשר! דהיינו שהוא ראה את ה' יתעלה באמצעות חוש הראיה האנושי!


וזו התפרצות חמורה קמי שמיא, וכפירה חמורה בתורה, שהרי אפילו במראה הנבואה שהיה במעמד הר סיני (לכל אחד ואחד כפי כוחו), הקב"ה הזהיר אותנו באזהרה חמורה מאד: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו), ואם אפילו במעמד הנבואי הנשגב ביותר הקב"ה לא נראה במראה תמונה (גם לא למשה רבנו), כל-שכן בחזונות הנבואה הפחותים מזה, שנראו לנביאים במהלך הדורות.


לאחר שהוכח שדברי שמעון הצדיק הינם בגדר משל, מן ההכרח לבאר שגם דברי ר' אבהו הינם בגדר משל, שהרי לא יעלה על הדעת שר' אבהו יתייחס למשל באופן פשטני. לפיכך, מן ההכרח להסביר, שאף ר' אבהו דיבר במשלים, וזה העיקר, תהא כוונתו אשר תהא. ואולי כוונתו שסיועו של הקב"ה נלווה לשמעון הצדיק, עד שזכה להבין שימיו ספורים. וביתר ביאור כך יש להבין את דברי ר' אבהו: "מה אמר לי דהוה בר-נש [מי יאמר שיש להבין את האגדה הזו כפשוטה ושמדובר בה בבן אדם?], אני אומר הקב"ה היה [אלא, אני טוען שמדובר בהקב"ה, דהיינו בעזר אלהי מאת ה' יתעלה להאיר את עיניו של שמעון הצדיק שימיו ספורים]".


תוכחתו של רבנו


ראוי לצרף את דברי רבנו בפירושו לפרק חלק בעניין התופשים את אגדות חז"ל כפשוטן:


"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?


והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.


והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".


ונצרף גם את דברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא), על הפוחז מפוסקיירא ושאר גדולי אשכנז המגשימים והמסופקים (התועים בספקות), שסברו שיש להבין את אגדות חז"ל כפשוטן:


"ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם, ושהוא [נחשב בעיני רבים שהוא] מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק: האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף [וברור שרבנו מתכוון לפוחז מפוסקיירא, וכמו שקאפח רומז שם: "ראה השגת הראב"ד בהלכות תשובה ג, טו"] אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהן".


מדברי רבנו עולה אפוא, כי תפישת אגדות חז"ל כפשוטן היא אֵם כל חטאת, כי לא רק שהיא גוררת לסכלות חמורה, לאימוץ הנמנעות, לקבלת המאגיה, ובסופו-של-דבר היא גם מדרדרת למינות ולעבודה-זרה – אלא שהיא אף מכשירה את הלבבות ומחדירה את השקפות המינים בהגשמת הבורא יתעלה! ולא לחינם רבנו תוקף בחריפות את הדרשנים והפרשנים אשר תופשים את אגדות חז"ל כפשוטן בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו). והדברים עתיקים.


ובהמשך דבריו ב