מעמד הקברים ביהדות

במאמר "יחסו של הרמב"ם לקבלה (חלק ו)", הצגנו שני מושגים מעולם הקבלה: "אמונת גלגול הנשמות" ו"עשר הספירות", והוכחנו כיצד מושגים אלו נוגדים את דעת חז"ל ורבנו הרמב"ם. מאמר זה יעסוק במנהג הביקור בקברי המתים, והוא יהווה הקדמה למאמר נוסף, בו נלמד על המנהג הקבלי-חסידי הידוע: "להשתטח על קברי הצדיקים". בשני המאמרים הללו נוכיח בעז"ה כיצד שני המנהגים האלו נוגדים את דעת תורתנו הקדושה.


ביקור הקברים והמצבות


במאות השנים האחרונות פשט מנהג זר ומוזר מאוד בקרב רבים מעם ישראל – לפקוד את קברות המתים לעיתים תכופות. ניתן לראות זאת בערב ראש השנה בפרט, כאשר בתי העלמין מלאים באלפי מבקרים, וזאת בעיקר בעקבות דבריו של משה איסרליש בהלכות ערב ראש השנה (תקפא, ד) משמו של יעקב מולין (המהרי"ל, נולד במגנצא-מיינץ שבגרמניה באמצע המאה הי"ד): "ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות".


ובאחת מן הפרשנויות שם הוסיפו את המשך דברי מולין שלא הובאו בדברי איסרליש:


"דבית הקברות מקום מנוחת הצדיקים, ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור והתפילה נתקבלה יותר. והמתפלל על קברי הצדיקים אל ישים מגמתו נגד המתים אך יבקש מהשם יתברך שייתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר".


ונראה שלא לחינם מולין הוסיף לדבריו את המשפט האחרון: "ואל ישים מגמתו נגד המתים", שהרי כידוע התורה ציוותה עלינו: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים" (דב' יח, י–יא), ולכן הוא היה חייב לומר כן כדי להכשיר בקש את המנהג החדש. מכל מקום, מיותר לציין שדבריו הללו הובאו להלכה כמעט בכל ספרי האחרונים כאילו היו תורה למשה מסיני.


בעניין טומאת המתים נצרף את האמור בספר "ניצחון ישן". מדובר ב"ספר ויכוח" שנכתב ככל הנראה בתחילת המאה הי"ד על-ידי יהודים במסגרת הפולמוס היהודי-נוצרי. ספר זה כולל אסופת טענות אנטי-נוצריות – וכך נאמר שם (חלק עברי, עמ' 147, פסקה 217):


"תשובה למינים על אשר תופסין עצמות הפגרים לקדישות [=לקדושות], שהרי הקב"ה טימא אותם: 'וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים' [במ' יט, טז]. הרי הן טמאין ומטמאין. ואפילו עצמות אברהם יצחק ויעקב וכל הצדיקים מטמאין כשאר בני אדם, כי בסתם דיבר הכתוב. ומזה הטעם סתר הקב"ה את קברות הצדיקים, כיוון שגלוי לפניו שיטעו אומות העולם אחר עצמותיהם כמו שנאמר במשה: 'וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה' [דב' לד, ו]".


והנה, כל בר דעת ישאל את עצמו – מאין נולד המנהג לבקר את המתים בקברותיהם? איך ייתכן שמנהג זה לא נזכר בתלמוד שהוא מכלול התורה-שבעל-פה? איך ייתכן שמנהג זה לא נזכר בגאונים וברמב"ם? האם, כדברי מולין, הצדיקים השוכנים בקברים הופכים את בית הקברות למקום קדוש וטהור? והאם בעקבות כך התפילה מתקבלת שם יותר? הבה ונחל לבחון את הדברים:


באופן כללי, תורתנו תורת האמת קובעת בדיני הטומאה והטהרה, שמת מטמא טומאת שבעה, ואין חילוק אם המת הוא צדיק או רשע, וזה לשון התורה (במ' יט, טז): "וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים".


למרות הדברים המפורשים בתורה, יש שטענו וטוענים ש"אין טומאה בצדיקים", ואף הביאו "ראיה" לדבריהם מדברי חז"ל שאמרוּ: "צדיקים במיתתן קרויים חיים", והיינו שהצדיק מרגיש, שומע ופועל בקברו כמו בחייו. אולם, הם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, שהרי דבריהם הללו הם דברי הבל וברור שהם לא השכילו לרדת לעומקם של דברי חכמים.


כמו כן, יש מהתועים אחר ההבל, בפרט מקרב המקובלים, שסילפו את דברי חכמינו שאמרו "גדולים צדיקים במיתתן יותר מאשר בחייהם", ופירשו שאחר המוות הצדיקים יכולים לפעול ישועות בעבור החיים אף יותר מבחייהם. ומלבד הנגיעה החמורה במינות ובעבודה-זרה, הנה ברור כי פירושם ריקני וחלול מכל תוכן, ולקמן נעמוד על כוונת חז"ל לאור דברי רבנו.


צדיקים במיתתן קרויים חיים


והנה לפניכם הסבר רבנו במורה (א, מב) למאמר חז"ל האמור:


"וכבר הִרבו להשתמש בשם זה גם לעניין רכישת החכמה: 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב], 'כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים' [מש' ח, לה], 'כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצָאֵיהֶם' [מש' ד, כב], וזה הרבה. ועל-פי-זה קרא את הדעות הנכונות: 'חיים', והדעות הנפסדות: 'מוות', אמר יתעלה: 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע' [דב' ל, טו], הנה ביאר כי הטוב [=הדעות הנכונות] הוא החיים, והרע [=הדעות המשובשות] הוא המוות, ופירשם [...] ומחמת נפוצות שימוש זה בלשון אמרוּ [חכמים]: 'צדיקים אפילו במיתתם קרואים חיים ורשעים אפילו בחייהם קרואים מתים' [ברכות יח]. דע זאת".


כלומר, מחמת פרסום השימוש במלה "חיים" כמשל לחיי העולם-הבא ולחיי משמעות בעולם-הזה ברכישת החכמה והדעות הנכונות, וכן מחמת פרסום השימוש במלה "מוות" כמשל להכרתה מחיי-העולם-הבא וכן לחיי בהמיות מהובלים ריקים ומאופסים בעולם-הזה – אמרו חכמים שהצדיקים אפילו במיתתם קרואים חיים, שהרי לא רק שהם חיים בעולם-הבא ונהנים מזיו השכינה, אלא שהם גם בגדר חיים בעולם-הזה, שהרי שמם הולך לפניהם מפני שהם נזכרים לטובה לברכה ולרוממות. ולעומתם, הרשעים, לא רק שהם נכרתים מחיי-העולם-הבא ונידונים לייסורים נצחיים, גם חייהם בעולם-הזה הם חיי בהמיות חסרי משמעות החולפים כרוח, כל-שכן לאחר מותם, שאם יוותר משהו מזכרם הוא רק בענייני גנות תיעוב ותועבה.


זאת ועוד, כוונת חז"ל באמרם "גדולים צדיקים במיתתם" גם ללמדנו שבעולם-הזה, החומר הוא מסך החוצץ בין הצדיק לבוראו, ולאחר מותו נקרע מסך זה והוא מצליח להשיג מה שלא היה באפשרותו להשיג. וכמו שכותב רבנו הרמב"ם במורה (חלק ג, נא): שבזמן הפרידה (המוות) מתחזקת השגת שכליהם של הנביאים והחסידים, כמו שנאמר: "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך" (יש' נח, ח), "ויישאר אותו השכל לאחר מכן אותה ההישארות הנצחית במצב אחיד, כיון שכבר נסתלק המעצור שהיה חוסמו במקצת העיתים, ויהיה קיומו באותו העונג העצום אשר אינו ממין תענוגי הגוף" (וראו עוד דברי רבנו בעניין זה שם בפרק ט). וראו גם דברי רבנו על משה רבנו בהקדמת פירושו למשנה: "ועלה אל ההר בחצי יום שביעי באדר כמו שנתברר בקבלה, והיה זה מותו ביחס אלינו שנפקד מאתנו, וחיים ביחס אליו במה שנתעלה אליו, וכך אמרו ע"ה משה רבינו לא מת אלא עלה ומשמש במרום. והדברים בעניין זה ארוכים מאד-מאד ואין זה מקומם".


ודורש אל המתים


בנוסף לכך, התורה מצווה אותנו שלא לדרוש אל המתים כדרך הגויים. ופשט הציווי הוא שלא לשאול מהם דבר ולא לחפש את קרבתם, וכך נאמר בספר דברים (יח, ט–יא):


"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם [...] לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] וְְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים".


והנה לפניכם דברי רבנו בספר המצוות בביאור לאו זה (לאווין לח):