top of page

מנהג התשליך: היש מירוק ללא תשובה?

מנהג פגאני נוסף שמקיימים המינים וצאצאיהם הוא מנהג התשליך, בראש השנה הולכים צאצאי המינים למקורות מים שונים ואפילו לבריכות המים הקטנות או למזרקות שבגנים הציבוריים הגדולים. שם הם מדמיינים שהם משליכים את כל מעלליהם ופשעיהם וחטאיהם למים, ויש אפילו ש"מהדרין" לזרוק אבנים לתוך המים, כדי להמחיש את השלכת העוונות.


מקור המנהג הוא בדברי מוסא איסרלשלשת (הלכות ראש השנה תקפג), וזה לשונו:


"והולכין אל הנהר לומר פסוק: 'ותשליך במצולות ים כל חטאתינו' וגומר".


במשך הזמן הוסיפו עוד פסוק לפניו ולאחריו, ואומרים שלושה פסוקים ממיכה (ז, יח–כ):


"מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא, יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם, תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם".


ובכן, מדובר במנהג רע מאד, ולא רק מפני שהשוטים המהדרין בסכלות מזכירים את עבודתו של מרקוליס, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה ראש פרק ג, וכֹה דבריו:


"כל העובד עבודה זרה ברצונו בזדון – חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה – נסקל, ואם עבד בשגגה – מביא חטאת קבועה. עבודות הרבה קבעו עובדי עבודה-זרה [...] ועבודת זה אינה כעבודת זה [...] ומרקוליס, שעבודתו שיזרוק לו אבנים או יסקל מלפניו אבנים".


אלא, מדובר במנהג רע מאד מפני שהוא דורס ורומס את חובת התשובה והווידוי, שהרי השוטים שנוהגים בהזיה הזו מחדירים למחשבתם שבפעולתם זו הם מתנקים מכל פשעיהם! ובמלים אחרות, לא התשובה והייסורים וההכאה על חטא, ולא הווידוי והשיבה האמיתית לפני ה' יתעלה, ולא ההִתרחקות מהבלי העולם-הזה, ולא ההִתנערות מכל דרכי המינות – לא אלה הם אשר מלַבְּנים את הנפש מן החטאים והפשעים, ומה כן? אמירת פסוקים על מזרקה...


"זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב" (תה' נח, ד).


ארבעת גדרי התשובה


כדי להעמיק ולהבין לאשורה את חומרת מינותו של מנהג התשליך נעיין מעט בגדרי התשובה המפורסמים באומתנו, וכֹה דברי רבנו בהלכות תשובה (ב, ג):


"ומה היא התשובה? הוא [א] שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו [ב] ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: 'יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו' [יש' נה, ז]. [ג] וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: 'כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ' [יר' לא, יח], ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: 'וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם' [הושע יד, ד]. [ד] וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו".


השלב הראשון של התשובה הוא עזיבת החטא: "שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו"; השלב השני הוא הקבלה לעתיד: "ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד"; והשלב השלישי הוא תהליך החרטה וההכאה על חטא, ובלשון רבנו: "וכן יתנחם על שעבר" – ובסופו של תהליך החרטה וחשבון הנפש: "יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", דהיינו מטרת החרטה וההכאה על החטא היא להתרומם מבחינה רוחנית ולהתנתק מעבותות הבהמיות אשר מושכים את האדם מטה-מטה לתהום הטמטום והסכלות וההתבהמות.


לא די בעזיבת החטא ובקבלה לעתיד שלא לחזור על החטא בשנית, שהרי ללא תהליך עמוק ומקיף של חרטה והבנת מהות החטא אשר מרחיק את האדם מבוראו ומדרדרו לבהמיות, ללא כל זאת, לא תתרחש התרוממות רוחנית, והאדם ישוב לסורו וישוב לחטאיו ולפשעיו.


לפיכך נאמר בסוף שלב החרטה השלישי: "ויעיד עליו יודע תעלומות" וכו', כי בסופו יושלם תהליך החרטה וההכאה על חטא, והאדם יתרומם מעל יצרו וישעבד את בהמיותו. רק לאחר כל זאת האדם כשיר לעמוד לפני הבורא יתעלה: להתוודות ולהשלים את תהליך התשובה.


והנה הלכה נוספת אשר מתארת את תהליך החרטה וההכאה על חטא (תשובה ג, ז):


"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל [בדרכי ההבל ההזיות והמינות, ברדיפת הבצע והתאוות השׂררה והכבוד]. הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה".


נחיצותה העצומה של התשובה


גם בהמשך הלכות תשובה שם (ב, ה) רבנו מחדד את התובנה שתהליך החרטה וההכאה על חטא הוא תהליך הכרחי ושיש להשקיע בו את עיקר המאמצים הרוחניים והמחשבתיים:


"מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו כלומר [שינוי שמו יזכיר לו] שאני [אדם] אחֵר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עוון, מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח".


המשפט בסוף ההלכה מלמד על מטרת תהליך החרטה: "להיכנע [לפני ה' יתעלה] ולהיות עניו ושפל רוח [לפני בני אדם]". וזו מטרת תהליך התשובה והרהורי החרטה, שבסופם האדם ייכנע לפני ה' יתעלה ויהיה עניו ושפל רוח מאד-מאד. וברור, שאדם אשר הצליח להתרומם מבחינה רוחנית ומחשבתית, והצליח להגיע לקו הסיום של תהליך החרטה, אכן "יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", כי הוא כבר לא באותו מקום שבו הוא היה...


זאת ועוד, חשיבותה של התשובה עצומה מאד בדת משה, כי בלעדיה לעולם לא תיכון חברה מתוקנת, שהרי אי-אפשר שאדם לא יחטא ויטעה, ואי אפשר שאדם לא יפגע בחברו.


וכֹה דברי רבנו במורה (ג, לו):


"ופשוט הוא כי גם התשובה מן הקבוצה הזו, כלומר מן ההשקפות אשר לא תהא סדירה מציאות אישי התורתיים כי אם בסבירתה, לפי שאי אפשר לאדם שלא יחטא ויטעה, אם שטעותו בהחשיבו השקפה או מידה שאינן חשובות באמת, או בהתגברות תאווה או כעס. ואם יהיה האדם בדעה שאין מרפא לשבר זה לעולם, יתמיד בתעייתו, ושמא גם יוסיף במריו אם לא תהיה לו עצה, אבל עם הסברה בתשובה יחזור למוטב, וישוב למצב מתוקן ביותר, וליותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא. ולפיכך רבו המעשים המחזקים את ההשקפה הנכונה הזו המועילה מאד, כלומר הווידויין, והקרבנות על השגגות, וכן גם על זדון מקצת העברות, והתעניות, והציווי הכללי לשוב מכל חטא והוא ההתנתקות ממנו [מן החטא, באמצעות ארבעת גדרי התשובה שראינו לעיל], וזו תכלית ההשקפה הזו".


הראינו לדעת, כי עם סברת התשובה וקיומה: "ישוב [האדם] למצב מתוקן ביותר, וליותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא", וזה עידוד גדול מאד לשוב ולהיכנע לפני ה' יתעלה שמו.


ועתה נחזור לצאצאי המינים הוזי הזיות אשר בעטו בתשובה ובכניעה ורוממו את ההבל.


טובלים ושרץ בידם


והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו בעניין השבים לה' יתעלה ואינם גומרים בליבם לעזוב – כל-שכן הוזי ההזיות שאפילו אינם מתוודים לפניו על מעלליהם, אלא אומרים פסוקים כסגולה מאגית, ונדמה להם שכל חטאיהם מתכפרים להם בזה, וכֹה דברי רבנו בהלכות תשובה (ב, ד):


"כל המתוודה בדברים ולא גמר בליבו לעזוב – הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר: 'וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם' [מש' כח, יג]".


רבנו קובע, כי מי שמתוודה ומהרהר במחשבתו לשוב לחטאיו ולפשעיו לאחר יום-הכיפורים, הרי זה כמי שטובל ושרץ בידו, דהיינו, המחשבה לשוב תוך כדי שהוא מתוודה היא כמו שרץ אשר מוסיפה טומאה על טומאתו – ולא די לו שהוא טמא בטומאת העוונות והפשעים שהוא מהרהר בליבו לשוב ולשקוע בהם, אלא שעתה נוסף עוון על עוונותיו: נדמה לו שהוא מתעתע בה' יתעלה, כאילו ה' אינו בוחן כליות ולב ואינו יודע את מחשבותיו והרהוריו הרעים.


כל-שכן וקל-וחומר מי שאומר סגולה מאגית פגאנית שבאמצעותה הוא מדמיין שכל פשעיו וחטאיו מתכפרים, שהרי הסגולה הזו עוקרת מהיסוד את נחיצותה העצומה של התשובה! ובמלים אחרות, המתוודים בחשבם לשוב "רק" מתעתעים לפי דמיונם בבורא-עולם, ואילו המינים וצאצאיהם, לא רק שהם מתעתעים לפי דמיונם בבורא-עולם כאילו ניתן למרק עוונות בהזיות, אלא שבפעולתם ובהזייתם הם עוקרים יסוד תורני חשוב מאד מתורת משה.


ואיך צאצאי המינים יהרהרו בתשובה בעוד שהם אוחזים בדבקות בהזיה פגאנית נחותה? איך ישובו לה' כאשר מוסא לשלשת אלילם הִתעה אותם בפתרון מאגי קל שאינו דורש שום מאמץ או עריכת חשבון נפש או עזיבת התאוות והבלי העולם-הזה? איך ישובו בתשובה לפני ה'-אלהים-אמת בעוד שהם מדמים למחוק את כל פשעיהם באמצעות אמירת פסוקים על מזרקה? וברור שמי שסובר שהוא מוחק את פשעיו באמירת פסוקים על מזרקה כסגולה, ברור כשמש שהוא מתכונן לשוב לכל דרכיו ואורחותיו, שהרי ניתן למחוק את כל העוונות באמצעות סגולות דמיונות! ורבים הם בני האדם אשר שוגים בעניין דומה לזה, דהיינו שסוברים שהצום והתפילה מלַבְּנים וממרקים את כל פשעיהם מנפשם העשוקה, ולכן בהכרח הם מתכוונים לשוב לכל פשעיהם, וכפי שכותב רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' קפג):


"ואיני חושש על רבים מאומתנו שיפרו גדרי התשובה, זולתי בגדר הזה [...] כלומר החזרה, כי בטוחני שבזמן הצום והתפלה שהם יעזבו ויתחרטו ויבקשו כפרה, אלא שנראה לי שהם חושבים לחזור".


ובהמשך דבריו שם רס"ג נותן לנו עצה כיצד לשוב לה' יתעלה באמת ובלבב שלם:


"ומה היא העצה לעקור מחשבת החזרה מן הלבבות? ואני אומר, פרסום דברי הפרישות בעולם [לימוד דברי מוסר], ויזכור האדם ימי עָניו, ועמלו, ויגיעו, וחולשתו [=חולשת החולי והזקנה] ומותו [=ייסורי המיתה] והתפרקות-חלקיו [בקבר] והתולעת והרימה והחשבון [הדין לפני בורא-עולם] והעינוי [ייסורי הנצח] ומה שנספח לכל סוג מאלו, עד שיהא פרוש בעולם".


ובמלים אחרות, רס"ג מעודד את האדם לעבור תהליך אמיתי של חרטה, ושבו האדם ייתן אל ליבו את הבלי העולם-הזה החולף לעומת אמיתתם וחשיבותם ונצחיותם של חיי האמת.


"הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל"; "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם, כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע" (קה' א; יב).


משלי נבואתו של מיכה


במשלי נבואתו של מיכה שראינו לעיל הקב"ה הוא זה אשר ישליך למצולות ים את כל החטאים והפשעים של עם-ישראל, וזה כמובן משל לאחרית הימים, לאחר שיתמו ימי השילום של עם-ישראל על כל פשעיהם, ולאחר שעם-ישראל ישוב לאלהיו באמת ובלבב שלם. אז, לאחר אלפי שנות מירוק העוונות וייסורי הגלות, ישליך הקב"ה את פשעיהם של עם-ישראל והם יעמדו לפניו זכים וטהורים, ויזכו לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש אור ליהודה ואור לאנושות כולה.


ולא רק שהקב"ה לא זרק למצולות ים את כל פשעיהם של המינים האירופים וצאצאיהם, אלא שהוא היכה אותם במכת אכזרי אנושה ומחרידה במלחמת העולם השנייה, על כל הזיותיהם הפגאניות הפרו-נוצריות, על ריחוקם העצום מדרך האמת, על הפיכת תורת אלהים לקורדום חוצבים, ועל שנאתם ותיעובם את ארץ-ישראל האהובה והיקרה, שהגיע זמן גאולתה.


"כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר, אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ, אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דב' ח, ז–י).

מנהג התשליך היש מירוק ללא תשובה
.pdf
הורידו את PDF • 161KB

211 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page