מטרת המזוזה ותכליתה לדעת הרמב"ם (ביקורת רבנו הרמב"ם על רש"י) – חלק ב

עודכן ב: 13 מרץ 2019

ב) הדוגמה השנייה היא מהספר ארבעה-טורים (ובקיצור הטור) אותו חיבר ר' יעקב בן הרא"ש (1269–1343, נולד בגרמניה ונפטר בספרד). הטור הוא ספר הפסיקה השני בפרסומו ובתפוצתו במה שנקרא "עולם התורה" בימינו. ר' יעקב הגדיל לעשות בתארו בהלכות מזוזה את שמירת הבית ואוצרותיו כמטרה החשובה ביותר של המזוזה! וזה לשונו (בסימן רפה): "[...] וגדולה מזה שהבית נשמר על ידה, כמו שדרשו בפסוק 'ה' שֹׁמְרֶךָ' וגומר [תהלים קכא, ה]: 'מלך בשר ודם מבפנים ועבדיו שומרין אותו מבחוץ, ואתם ישנין על מיטתכם והקב"ה שומר אתכם מבחוץ'. ועל כן נתינתה בטפח החיצון שיהא כל הבית לפנים הימנה ובשמירתה. ומכל מקום לא יהא כוונת המקיימה אלא לקיים מצות הבורא יתעלה שציוונו עליה".

הטור ממשיך את דרכו של רש"י בהתייחסותו הפשטנית למדרשים, ובעיצוב השקפות עולם לאור שיבושיהם (וכבר הוכחתי במאמר אחר שיש מדרשים לא מעטים שהם פשוט משובשים מיסודם לדעת רבנו, ראו: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם"). ואגב ראינו דוגמה נוספת לנזק העצום שגרמה שיטתו הפרשנית של רש"י, וכיצד דרכו עיוותה את דת משה באלף השנים האחרונות. וכמעט כל הספרות הרבנית בימינו ובאלף השנים האחרונות, מתייחסת למדרשים כאל פשטי מקראות התורה שבכתב.

ג) הדוגמה השלישית היא מהספר כסף-משנה לר' יוסף קארו (1488–1575 נולד בספרד ונפטר בצפת). הוא גם חיבר את הספר שולחן-ערוך, שהוא ספר הפסיקה המפורסם ביותר כיום ב"עולם התורה" – האורים והתומים של רוב חכמי התורה בימינו. כדרכו שלא בקודש, ר' יוסף קארו פוסח על שתי הסעיפים: מחד גיסא, הוא מתנגד לדברי רש"י האומר שיש לכתוב שמות מלאכים בתוך המזוזה, ומאידך גיסא, עדיין הוא מאמץ אל חיקו את ההשקפה הנפסדת שהמזוזה היא זו ששומרת על הבית, וזה לשונו בהלכות מזוזה (ה, ה): "לכך צריך לומר שהמזוזה שומרת על הבית כשהיא כתובה כתקנה לא המלאכים הכתובים בה מבפנים, וגם אין כוונה בעשייתה לשמור הבית, אלא צריך שיכוון לקיים מצות הקב"ה וממילא נמשך שתשמור הבית".

בראש דבריו הוא אומר מפורשות שהמזוזה שומרת על הבית גם בלי המלאכים שכתובים בה (ולא הבין שגם זאת מגרעת גדולה לדעת רבנו, כי המצוות לא נועדו לתועלת גשמית), אחר כך הוא מתחרט ומודה שאסור לכוון בעשייתה שתשמור את הבית, אבל לבסוף הוא שוב מתחרט וחוזר לטעון שתפקיד המזוזה הוא לשמור על הבית. ואיני מבין את הפכפכותו: "אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו" (מלכים א יח, כא). ושמא כוונתו באמרו שהמזוזה שומרת, ולא שומרת, וכן שומרת על הבית, ליישר קו עם שיבושי פוסקי אשכנז, כדי שיתנו את "הסכמתם" לספרו, ולא חלילה ישרפו את ספריו... וריחוקו מהשם יתעלה גרם לו לגור מבשר ודם, ולשאוף למטרות זרות לדרך האמת.

זאת ועוד, איני מבין את המלצת שני הפוסקים האחרונים שיש לקיים מצוה זו לִשמה תוך התעלמות ממטרתה המוצהרת לשמור על הבית. האם הם באמת חשבו שההמון יצליח לקיים את המצוה הזו מבלי שתִּכָּנֵס לדעתם מחשבה תועלתנית נפסדת בשמירת נכסיהם ואוצרותיהם? והרי ידוע כמה ממונו של אדם יקר לו! לכן, עצם הזכרתם את ההשקפה הנפסדת הזו, וכל שכן ההודאה בה בפה מלא, די בה כדי להסיח את לב ההמון מן האמת לכיווני מחשבה עכורים, לדרדרם לשגיאה חמורה בהבנת מצות המזוזה, ולסטייה מוחלטת בהבנת מהות מצוות התורה בכלל. ולדעת הרמב"ם, סטייה מחשבתית בהבנת יסוד מיסודות התורה יגרום בוודאות להתרחקות מהשם, ולהמשך התדרדרות הנפש ושקיעתה ברפש הסגולות והשקפות ההבל הנפסדות.

לצערנו הרב, פני הדת בימינו אינם פני דת האמת כפי שראה הרמב"ם בעומק תפישתו והשגתו את בורא-עולם, וכפי שראה אברהם אבינו שנלחם בעבודה-הזרה בכל כוחו, וראה בביעורה ובהקניית השקפות נכונות את מטרתו המרכזית בעולם. מדוע חכמי ישראל אינם ממשיכים את דרכו של אברהם אבינו? מדוע הם כה רחוקים ממחשבתו הזכּה והטהורה של הרמב"ם? אין לי אלא להשיב שהרמב"ם היה יחיד ומיוחד, ממשה עד משה לא קם כמשה, הרמב"ם היה מיחידי חכמי ישראל בכל הזמנים שהיה יקר בעיניו להקנות השקפות אמתיות יותר מכל דבר אחר, וכפי שהוא כותב בסוף פירושו לברכות (ספ"ט): "אלא שדרכי תמיד בכל מקום שיש איזה רמז בענייני אמונה אבאר משהו, כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד".

"אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו"

לעיל הצבענו על אחד המאפיינים המבחילים ביותר בספרות הרבנית, והוא פסיחה על שתי הסעיפים, אינספור הלכות מתחילות בדרך מסוימת ועד שהן מגיעות אל סופן הן עוברות כמה וכמה פניות פרסה. דרך זו היא רעה חולה ביותר ואין לה מקום בדת משה אלא בבית-הועד של הפוליטיקאים ואנשי ההטעיה.

ומה היה אומר רס"ג על גישת ה"פוליטיקלי קורקט" שחדרה וזיהמה את דת משה? הנה דבריו בפירושו למשלי על הפסוק "אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם" (ב, טו): "ועוד ממעשיהם 'אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים', עניין העקשות והנלוזות והוא, [...] ואם אמרוּ מלה אמרוהָ שקולה, כדי שלא יהיה בדבריהם דבר ברור כלל, וכל הדברים הללו ממה שמתעב ה' יתהדר ויתרומם, ואינו אוהב כי אם השלמות והתום והמישרים, כמו שאמר: 'תּוֹעֲבַת ה' עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶך' [שם יא, כ]".

וכך בדיוק שיטת כותבי ההלכות בימינו, ממשיכים בדרכו של ר' יוסף קארו ואחרים, כותבים הלכות עמומות עליהן מעמיסים את כל הדעות העקושות, ובאמנות ההתפתלות והלוליינות מחדירים הבלים רבים לעם-ישראל ומטשטשים קשות את דרך האמת. וכתיבת הלכות שמטרתה לרַצות ולהחניף לבני-אדם, נועדה בעיקר לפרסם לרומם ולהאדיר את שם כותבן, כי כבר עשה את התורה קורדום לחפור בה, והוא זקוק נואשות להערצת ההמונים ולתמיכת הגדולים ב"הסכמותיהם" כדי להפיק טובות הנאה מדת משה.

ונצרף את פירושו של רס"ג למשלי (ח, יג): "אֲנִי חָכְמָה [...] יִרְאַת ה' שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי", בפירושו הקצר הוא אומר כך: "וכיוון שיראת ה' שונאת את הרע, לפיכך הגאווה והגסות ודרך הרע ודברי התהפוכות אני שונאתם". כלומר, החכמה שנזכרה לעיל, שונאת את ארבעת הדברים הללו כי יראת ה' שונאת אותם.

ובפירושו הארוך שם אומר רס"ג: "ומי שיש בו אחד מארבעה דברים הללו חייבים בני אדם לשנֹאתו כאמרוֹ: 'שְׂנֹאת רָע' ואף שנאתו עבודה [=עבודת שמים], והם: גאה וגאון ודרך-רע ופי-תהפוכות. ופירוש גאה – זחיחות לב האדם בעצמו, וגאון – גאוותו על עמו, ודרך-רע – התנהגות המביאה לידי חשד, ופי-תהפוכות – דברים בלתי ברורים ולא יציבים".

וכמה רחוקה דרך התהפוכות מנתיבו הסלול של רבנו הרמב"ם, שרק אהבת האמת הניעה אותו לפעול את פעולותיו האדירות, וזה לשונו בפתיחת פירושו למסכת אבות (ד, ז), בעניין האיסור ליהנות מדברי תורה: "כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדבריי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם, אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים".

"פִּי צַדִּיק יָנוּב חָכְמָה וּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת תִּכָּרֵת. שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן וּפִי רְשָׁעִים תַּהְפֻּכוֹת" (משלי י, לא–לב).

כוזו במוכסז כוזו

רבים נוהגים באלף השנים האחרונות לכתוב על קלף המזוזה מבחוץ את המלים "כוזו במוכסז כוזו", וכפי שכותב הרמ"א בעקבות הטור בהלכות מזוזה (ס"ס רפח): "עוד נוהגין לכתוב מבחוץ: כוז"ו במוכס"ז כוז"ו נגד ה' אלהינו ה' [דברים ו, ד] (טור)". ויש לברר, האם לדעת הרמב"ם מותר לעשות כן לכתחילה, או שמא רק בדיעבד? ושמא גם בדיעבד רבנו יאסור זאת? כאמור, רבנו פוסק בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה (ה, ה), וזה לשונו:

"מנהג פשוט שכותבין על המזוזה מבחוץ כנגד הריווח שבין פרשה לפרשה 'שדי', ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין בה מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם-הבא. שאלו הטיפשים לא די להן שביטלו המצוה [=וכמו שעשה ר' יוסף קארו לעיל], אלא שעושין מצוה גדולה היא ייחוד שמו של הקב"ה ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע להניית עצמן [=וכמו שעשה רש"י לעיל], כמו שעלה על לבם הסכל שזה דבר הַמְּהַנֶּה בהבלי העולם".

מדברי רבנו עולה, שאם נכתב שם "שדי" על קלף המזוזה מבחוץ – כשרה. מבפנים – פסולה. ברם, לגבי "כוזו במוכסז כוזו", אף שמדובר כאן מבחוץ, לפי דעתי רבנו יאסור לכתחילה ואולי גם בדיעבד מזוזות כאלה, משום הגנאי שבדבר. כי כיתוב זה משמעו: "יהוה אלהינו יהוה" באיחור אותיות (כ"ף במקום יו"ד, וא"ו במקום ה"א, וכו'), כלומר יש כאן שיבוש שלושה משמותיו של הקב"ה, ושניים מהם הם השם המפורש עצמו! ואסור באיסור חמור לעשות כן לה' אלהינו שהרי רק עבודה-זרה משבשים ומכערים את שמה לגנאי (ובמאמרי "שבעת השמות שאסור למחקם – חלק ג", הרחבתי בעניין זה).

זאת ועוד, לפי דעתי גנאי גדול הוא לכנות את הקב"ה בכינוי "כוזו", שזה מזכיר "כוזא" שבתלמוד שהוא כלי קטן לשתייה. או גרוע מכך, מפני ששם זה מזכיר את המלה "עכוז", או אפילו גרוע מן הכל, מפני שכוזו מזכיר את המלה "כומז", ולפי רש"י, הכומז הוא "כלי זהב, הנתון כנגד אותו מקום לאשה, ורבותינו [במדרש] פירשו שם כומז: כאן מקום זמה". לאחר שראינו את פירוש רש"י וכל משמעויות הלשון הקרובות המבזות, תמוה מאד שבסידור שיצא מבית-מדרשו של רש"י (מחזור ויטרי, סימן תקנו), נאמר לכתוב מאחורי קלף המזוזה "כוזו במוכסז כוזו". ועוד יותר תמוה שרבים מחכמי ישראל סמכו את ידיהם על מנהג מגונה זה, והדבר נובע מסכלותם בשגייתם אחר האלילים והאטּים בשר ודם.

לעומת רש"י, רס"ג פירש "כומז" כך (במדבר לא, נ): "חגור שהאשה חוגרת על מתניה ותולה בו תכשיטים שונים", וכמה נאה ויאה פירוש זה. ושמא בעבור נהייתו העיוורת של רש"י אחר פשטי האגדות "המשבשות את הדעות" כדברי הראב"ד לקמן, גלגל לו הקב"ה את הכינוי "פרשנדתא" שהוא כידוע בנו בכורו של המן הרשע. ואגב למדנו, כי אפילו הראב"ד הבין שיש מן האגדות שהן פשוט משובשות מיסודן.

האם יש לדון לכף זכות עובדי עבודה-זרה?

בסדרת מאמרים על רש"י הוכחתי שהוא האמין שיש לבורא יד ורגל ועין ומעיים, ולא מעטים טוענים כנגדי כי "רש"י לא התכוון לכך", או "שבסך הכל הייתה לו כוונה טובה", או "שיש לדון אותו לכף זכות מפני שהוא היה חי לפני אלף שנה", או "שהרמב"ם לא באמת התכוון שמי שמגשים את הבורא אין לו חלק לעולם-הבא", או "שאין לעניין זה השלכה מוסרית", ועוד ועוד תירוצים מתירוצים שונים, וכבר הוכחתי שעניין זה הוא שורש המוסריות והיסוד לחיי חברה תקינים (ראו מאמריי: "הציר שעליו סובבת התורה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה"; "מהם הגורמים לעיוותה ולמסחורה של דת משה?").

כל מלמדי הזכות למיניהם ממשיכים למעשה את דרכו של הראב"ד בהשגתו המפורסמת על רבנו בהלכות תשובה (ג, טו): "ולמה קרא [הרמב"ם] לזה [=למי שאומר שה' הוא גוף ובעל תמונה] מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות [=כגון רש"י, וקרוב לוודאי שכוונת הראב"ד גם ואולי בעיקר אליו]".

על השגה זו אומר מָרי יוסף קאפח בפירושו למשנה-תורה שם: "נראה לי ברור שרבנו ראה את השגת הראב"ד ועליה השיב במורה-הנבוכים ח"א ס"פ לו", ומָרי מוסיף הערה במורה-הנבוכים שם, וזה לשונו (הע' 38): "נראה כי שתי התנצלויות שווא הללו [של הראב"ד] אשר דוחה רבנו כאן [לקמן יובאו דברי רבנו], שהאחת חינוך והרגל, והשנייה הבנה מוטעית בפשטי הכתובים, לא נכתבו אלא כתשובה להשגת הראב"ד בהלכות תשובה". נעבור עתה לתשובתו של רבנו הרמב"ם לראב"ד במורה-הנבוכים שם:

"ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה בעובד עבודה-זרה, מפני שאינו עובד אלא מחמת סכלות או חינוך, מנהג אבותיהם בידיהם. ואם תאמר כי פשטי הכתובים הפילום בשיבושים אלו, כך תדע שעובד עבודה-זרה לא הביאוהו לעבדהּ כי אם דמיונות ומושגים גרועים. נמצא שאין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמתיים אם היה קצר יכולת עיונית".

פעמיים נזכר בדברי רבנו לעיל השורש "סכל". מכל מקום, מדברי רבנו עולה, כי גם מי שהמקראות והמדרשים שיבשו את השקפותיו ביחס לבורא-עולם, אין לדון אותו לכף זכות. על אותו תועה לשוב לדרך האמת מיד, לקבוע במחשבתו את שלילת הגשמות, להרחיק כל השקפה שמדרדרת אליה, ולאמץ כל השקפת אמת שמרוממת את האדם לידיעת השם ולמחשבה נכונה ביחס לבורא-עולם.

ולא רק שרש"י לא עשה כן, הוא הנחיל לדורות רבים פירושים זרים מאד לדת האמת, ותרגום אונקלוס היה לפניו, כך שהיה יכול ללכת בדרך הישרה אם היה רוצה, אך הוא בחר מרצונו לעזוב אורחות יושר וללכת בדרכי חושך. ו"אין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמתיים אם היה קצר יכולת עיונית".

בתמונת שער הרשומה: בתי-מזוזות צבעונים ביריד האמנים בנחלת בנימין.

צילום: יהודית גרעין-כל. רישיון: CC BY 2.5.


#מנהג #ייחודהשם #אגדה #רמב#הלכה

22 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!