top of page

'לכה דודי' – פיוט צ(ר)פתי פגאני

עודכן: 2 ביוני 2022

מי לא מכיר את הפיוט "לכה דודי"? שיא השיאים של תפילת ליל שבת בבית-הכנסת? כל הציבור עומדים על רגליהם האחוריות ושרים שיר הלל מפוקפק ביותר בדבקות פגאנית בלתי-מוסברת, כאילו הפיוט הזה נאמר למשה רבנו בהר סיני לעיני כל ישראל! והלוואי והיו דבקים בעשירית ממצוות התורה עשירית מדבקותם בפיוט המקובלים הצ(ר)פתי הפגאני הזה...


פיוט זה נכתב על-ידי מקובל בצפת הפגאנית של המאה הי"ו. לא אעסוק במאמר זה בהזיות הרבות ובצדדיו המיסטיים הנגעלים של הפיוט, אין לי שום עניין להנציח את המינות. ברם, כן אעסוק במאמר זה במשמעויות הפשוטות והבסיסיות העולות מן הפיוט ובהשקפות שעולות מן המשמעויות הללו – וזאת כדי שנבין יחדיו מה החדירו לנו מכשפי צפת הכעורים.


נחל אפוא בפזמון החוזר של הפיוט: "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבילה", ובכן, הדוֹד הוא כמובן הקב"ה יתרומם שמו, אך מי היא הכלה? השבת או כנסת-ישראל? את התשובה על-כך נקבל מן הבית האחרון בפיוט, שבו נאמר כך: "בואי בשלום עטרת בעלה [...] תוך אמוני עם סגולה, בואי כלה" וכו'. ברור אפוא שהכלה היא השבת, שהרי למי אנחנו קוראים "בואי כלה"? לעצמנו? עוד נחזור לבית האחרון, אך טרם שנעיין בו נדון במסקנות עד כֹּה:


אם הכלה היא השבת, מהי אפוא משמעותו של הפזמון? ובכן, משמעותו היא שאנחנו קוראים לה' יתעלה ויתרומם שילך יחד איתנו לקראת השבת ויחדיו נקבל אותה בבואה אלינו – ומהי הַשּׁוֹטוּת הזו?! וכי הקב"ה מחויב בכבודו של מישהו או משהו? עד שאנחנו פוקדים ומורים לו לצאת לכבודה של השבת? ויש בדברים הללו עזות פנים קמי שמיא, וגם שיתוף ומינות.


עזות פנים – ברור, שהרי מי אנחנו שנורה לה' יתעלה שייצא לקראת השבת? אך מדוע שיתוף ומינות? ובכן, שימו לב, בפזמון מתואר שה' יתעלה ויתרומם מחויב בכבודה של השבת! ושהוא בכבודו יוצא לקראתה! וגם אם נתייחס לכל היציאה הזו כמשל, אי-אפשר לברוח מהמסקנה שאם אלהים מחויב בכבודה ויוצא לקראתה, הרי שמדובר בישות אלהית רוחנית בעליונים! ולא מדובר בסתם ישות נשגבה כמו המלאכים, אלא בישות אלהית, שהרי הפזמון מתאר את הקב"ה כמי שמחויב בכבודה ויוצא לקראתה! מדובר אפוא בישות אלהית לצד ה' יתעלה!


מוטיב זה חוזר על עצמו גם בבית האחרון שבו נאמר כך: "בואי בשלום עטרת בעלה [...] תוך אמוני עם סגולה, בואי כלה" וכו'. כלומר, השבת היא עטרתו של הקב"ה! דהיינו היא הודו והדרו! לא מדובר אפוא בסתם ישות רוחנית מלאכית כמלאכי-השרת עושי דברו, אלא בישות אלהית מקבילה אשר היא הודו והדרו של הקב"ה, כמו שהאשה היא עטרת בעלה! והנה לפניכם פסוק ממשלי שיוכיח את כוונתם של המקובלים: "אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ" (מש' יב, ד), כלומר, השבת היא אשתו של הקב"ה יתרומם שמו! והיא ישות אלהית נעבדת! ואין צורך לומר שמדובר בשיתוף ובמינות, חירוף וגידוף ה' יתרומם ויתעלה, ועיוות מחריד של התורה.


הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?


ועתה שימו לב לעוד עניין מבחיל ביותר בפיוט, בבית האחרון כאמור, נאמר כך: "בואי בשלום עטרת בעלה [...] תוך אמוני עם סגולה, בואי כלה" וכו'. כבר אמרנו שהשבת הזו היא אשתו של הקב"ה, ואף שהיא מתוארת כאשתו, אנחנו קוראים לה לבוא אלינו להיות הכלה שלנו! "בואי בשלום עטרת בעלה [...] תוך אמוני עם סגולה [=לתוך עם-ישראל, ולהיות הכלה שלנו!] בואי כלה, בואי כלה" וכו', ושבע פעמים אנחנו קוראים לה לבוא אלינו להיות הכלה שלנו!


ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! המקובלים קוראים שבע פעמים "בואי כלה" לאשתו של הקב"ה? ולא די למינים הללו שהם מייחסים אשה לבורא-עולם, הם גם כובשים אותה עמם בבית?


זאת ועוד אחרת! שימו לב, המהדרין בעבודה-הזרה הזו, מפנים את אחוריהם להיכל ה' ולמקום המקדש ופונים למערב לקבל את השבת בשעה שהם מקפצים ואומרים: "בואי כלה, בואי כלה" שבע פעמים! ושימו לב היטב לדברי הנביא יחזקאל בפרק ח (ו–יח), וכֹה דבר ה' אליו:


"וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם! הֲרֹאֶה אַתָּה מָה הֵם עֹשִׂים? תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר בֵּית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים פֹּה לְרָחֳקָה מֵעַל מִקְדָּשִׁי וְעוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת. וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח הֶחָצֵר וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה חֹר אֶחָד בַּקִּיר. וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם! חֲתָר נָא בַקִּיר וָאֶחְתֹּר בַּקִּיר וְהִנֵּה פֶּתַח אֶחָד. וַיֹּאמֶר אֵלָי: בֹּא וּרְאֵה אֶת הַתּוֹעֵבוֹת הָרָעוֹת אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים פֹּה. וָאָבוֹא וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה כָל תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ וְכָל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר סָבִיב סָבִיב. וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן שָׁפָן עֹמֵד בְּתוֹכָם עֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְאִישׁ מִקְטַרְתּוֹ בְּיָדוֹ וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת עֹלֶה. וַיֹּאמֶר אֵלַי: הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ? כִּי אֹמְרִים אֵין יְיָ רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב יְיָ אֶת הָאָרֶץ! וַיֹּאמֶר אֵלָי: עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים. וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית יְיָ אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז.


וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם? עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת מֵאֵלֶּה! וַיָּבֵא אֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית יְיָ הַפְּנִימִית וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל יְיָ בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל יְיָ וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם? הֲנָקֵל לְבֵית יְהוּדָה מֵעֲשׂוֹת אֶת הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ פֹה, כִּי מָלְאוּ אֶת הָאָרֶץ חָמָס וַיָּשֻׁבוּ לְהַכְעִיסֵנִי וְהִנָּם שֹׁלְחִים אֶת הַזְּמוֹרָה [יונתן תרגם: "בַּהְתָּא", דהיינו ערווה ותועבה רמז למעשה זמרי] אֶל אַפָּם. וְגַם אֲנִי אֶעֱשֶׂה בְחֵמָה לֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל וְקָרְאוּ בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל וְלֹא אֶשְׁמַע אוֹתָם".


שימו לב עד כמה חמורה המינות עם הפניית האחוריים למקדש! וכך בדיוק עושים המהדרין בעבודה-זרה! הם מפנים את אחוריהם למזרח ולהיכל ה' ולבית קודש-הקדשים, כדי לקבל את השבת הדמיונית הזו שיצרו לעצמם! וכמו שבית-יהודה עבדו לשמש כך הם עובדים לשבת.


ועניין חמור זה נזכר גם במשנה סוכה (ה, ב), וכך אמרו חכמים שם: "הגיעו לשער היוצא למזרח, הפכו פניהם למערב [כלומר אל קודש הקדשים] ואמרו: אבותינו היו במקום הזה 'אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל יְיָ וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ', ואנו ליה עינינו", והוסיף שם רבנו: "קיצר בלשון, ונוסח אמירתם היה כך: אנו ליה משתחווים ועינינו ליה מייחלות".


מדוע הפכו את השבת לאלהות?


ובכן, המטרה המרכזית של המקובלים בהפיכת השבת לאלהות היא להפוך את שמירתה ליסוד הדת (בנוסף לעוררות ולהכשרת הזיות של זימות ותאוות), ואם תוסיפו ותתמהו ומה רע בהפיכת השבת ליסוד הדת? ובכן, רע מאד! מפני שמטרתם הייתה למחוק את כל שאר יסודות הדת! עלינו להבין, שמי שמבקש למחוק את יסודות הדת צריך לקבוע יסודות אחרים במקומם, אי-אפשר למחוק ולהשאיר את הדת ללא יסודות ועקרונות, שהרי מיד יטענו כנגדם מה הן השקפותיכם ומה הם יסודותיכם? אז מה עשו? החליטו שהשבת היא יסוד הדת ואין בלתה, וכדי לחזק את ההשקפה שהשבת היא יסוד הדת, הפכו אותה לאלהות לצד בורא-עולם.


אולם, היכן נזכר בכלל שהשבת היא יסוד הדת? ועם כל חשיבותה וכי היא נזכרה אפילו ברמז בשלושה-עשר יסודות הדת? וכי מחלל שבת בפרהסיה נקרא מין ואפיקורוס ומצוה לשנוא אותו ולהשמידו? התשובה על כל השאלות הללו היא לאו מוחלט! להיפך, רבנו מזרז אותנו במאמר קידוש השם לקרב את מחללי השבת בפרהסיה באהבה לדת משה, ממש לא כאל מינים!


והנה לפניכם דברי רבנו בסוף מאמר קידוש השם:


"וכן אין ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם, אלא לקרבם ולזרזם לעשיית המצוות, וכבר פירשו רבותינו ז"ל, שהפושע, אם פשע ברצונו [כלומר אפילו אם ביצע עבירות במזיד], כשיבוא לבית-הכנסת להתפלל מקבלים אותו, ואין נוהגים בו מנהג ביזיון, וסמכו על זה מדברי שלמה שאמר: 'לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב' [מש' ו, ל] – אל יבוזו לפושעי ישראל שהם באים בסתר לגנוב מצוות".


אלא, השבת היא אמצעי, היא אמצעי להגעה ליסוד היסודות ועמוד החכמות היא ידיעת בורא-עולם, שהרי השבת נועדה לעורר אותנו להשקפה על חידוש העולם, וההשקפה על חידוש העולם נועדה לעורר אותנו להשקפה על מציאותו של הקב"ה ועל פעלו בעולם שסביבנו. אולם, המינים הפכו את היוצרות, הם הפכו את השבת מאמצעי למטרה, מתוך שאיפה ומטרה למחוק את המטרה, דהיינו את כל יסודות הדת המחשבתיים, שהרי מי שלומד היטב את יסודות הדת המחשבתיים, לעולם לא יוכל לקבל על עצמו את הזיות הקבלה הארורה! שהרי מכל פינה זועקת מינות, מכל פינה זועקת כפירה, מכל פינה זועקת הזיה אשר מנוגדת ליסודות הדת.


לפיכך, כדי להחדיר את הזיות הקבלה המאגית והזימתית, מן ההכרח היה למחוק את כל יסודות הדת המחשבתיים, אך כאמור, היה צורך הכרחי לייסד יסודות חדשים, קרובים ככל שאפשר ליסודות הדת המקוריים, ולכן הם בחרו בשבת להיות להם ליסוד. אך כדי להפכה ליסוד הדת ולציר שעליו התורה כולה כביכול סובבת, הם נאלצו לצייר אותה כישות אלהית, כדי להחריד את ההמונים שהיא-היא יסוד הדת, ואין יסודות אחרים בלתה. וגם בימינו אנו מוצאים את אותה השקפה בדיוק, בסלוגן המפורסם: "השבת היא הלב של העם היהודי".


והלב של העם היהודי הוא ה' יתעלה ויתרומם, וידיעתו והשגתו היא מטרת האדם, וכל מי שמוחק את היסוד האמיתי הזה והוא ידיעת ה' יתעלה או את שאר יסודות הדת המחשבתיים, הוא בגדר מין ואפיקורוס שמורידין ולא מעלין ומצוה לשנוא אותו ולהשמידו, כל-שכן כאשר הוא מחדיר במקום יסודות הדת הטהורים את העבודה והרוממות לאלהים אחרים נקביים, וכֹה דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות הדת אשר מובאים בהקדמתו המפורסמת לפרק חלק:


"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות [ואפילו מבלי להחדיר את העבודה-הזרה] הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


ומי שמתעה את העם אחר כל ההבלים הללו דינו חמור מאד, וכפסק רבנו בסנהדרין (יא, ו):


"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".


מי בכלל התיר להם לדמות את הקב"ה?


עד עתה לא נגעתי בנקודה מרכזית מאד, והיא: בפיוט הזה מתארים את הקב"ה כבעל ואת השבת כאשתו, ומי בכלל התיר להם לדמות את ה' בדימויים הללו? מי התיר להם להשתמש במשלים כאלה? האם מותר להם לקחת דימויים משיר השירים שנאמר עליו שהוא קודש קודשים, לעוות אותם בהפיכת השבת לאשת-איש (במקום כנסת ישראל), ולזמר בהם בקלות-דעת בפי כל המוני הטמבלים בבתי-הכנסיות? וכי מותר לחבר פיוטים משיר-השירים?


והנה לפניכם דברי רבנו בעניין ייחוס תארי רוממות לבורא – לא בעניין ייחוס תארי הגשמה מפורשים ובוטים, אשר לא רק שאין בהם רוממות – יש בהם חרפה ומגרעת, כאילו הקב"ה הוא אלוה זכר מקביל לאלוה נקבי, והאלוה הנקבי הוא עטרת תפארתו! כלומר, דברי רבנו החריפים לקמן, נאמרו בעניין ייחוס תארי רוממות, כגון האל הגדול הגיבור והנורא, ועל אלה רבנו אומר את הדברים החריפים לקמן – מה יהיה אפוא דינם של תארים גופניים מפורשים? המתארים את ה' יתרומם ויתעלה כמי שמנהל מערכת יחסים אינטימית עם אלוהות נקבית!


וכדי ביזיון וקצף! וכמעט עד סוף הפרק הבאתי לפניכם את דברי רבנו במורה (א, נט) בעניין ייחוס תארי רוממות לבורא, ואף שדברי רבנו ארוכים, יש בהם מוסר גדול עצום ונורא מאד:


"וכבר ידעת אמירתם המפורסמת [של חז"ל], אשר מי ייתן והיו כל האמרות כמוה, והנני מזכירה לך כלשונה ואף-על-פי שהיא אמרה ידועה כדי להעירך על ענייניה, אמרו: 'ההוא דנחת קמיה דר' חנינה, אמר: האל הגדול הגיבור והנורא האדיר והחזק היראוי והעזוז. אמר ליה [ר' חנינא]: סיימתינהו לכלהו שבחי דמרך?! השתא אנן תלת קמיתא אלמלא דאמרינהו משה רבנו באוריתא, ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה, אנן לא יכלינן למימרינהו [=בתפילת הציבור], ואת אמרת ואזלת כולי האי?! משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, ומקלסין אותו בשל כסף. והלא גנאי הוא לו!' [ברכות לג ע"ב].


כאן נסתיים דבר החסיד הזה. התבונן תחילה סלידתו והרחקתו ריבוי תארי החיוב, והתבונן היאך ביאר כי התארים, אלו הונחנו [רק] להכרעת דעתנו בלבד, לא היינו אומרים אותם כלל [=בתפילת הציבור], ולא נבטא במאומה מהם. אלא שכאשר דחק אותנו הצורך לדבר עם בני אדם במה שייתן להם מושכל מסוים, כמו שאמרו: 'דיברה תורה כלשון בני אדם', לתאר להם את ה' בשלמויותיהם, הרי כל מה שאנו רשאים הוא להיעצר עם אותן האמירות, ולא נקראהו בהם אלא בשעת קריאתם בתורה בלבד. אך כיוון שבאו גם אנשי-כנסת-הגדולה, והם נביאים, ותיקנו להזכירם בתפלה, הרי תכליתנו שנאמרֵם בלבד [כלומר, כל מה שהותר לנו לומר בתפילה בבית-הכנסת הוא רק האמירות והפסוקים שנזכרו בכתבי הקודש, וגם אלה הותרו לנו אך ורק במקום שאנשי-כנסת-הגדולה תיקנו לאמרם, ולהלן רבנו ירחיב בזה].


והנה תוכן מאמר זה: שהוא [=ר' חנינה] ביאר, כי שני גורמים נצטרפו שאנו מתפללים בהן: האחד מפני שנאמרו בתורה, והשני מפני שתיקנו הנביאים להתפלל בהם. שאלמלא הגורם הראשון לא היינו אומרים אותם, ואלמלא הגורם השני לא היינו מעתיקים אותם ממקומם ולא היינו מתפללים בהן, ואתה ממשיך בתארים?! הנה נתבאר לך עוד מלשון זה, שלא כל מה שתמצא מן התארים המיוחסים לה' בספרי הנביאים מותר לנו להתפלל בהם ולאמרם. לפי שלא אמר: 'אלמלא דאמרינהו משה רבנו לא הוה יכלינן למימרינהו', אלא [הוסיף וקבע] תנאי אחר: 'ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה', ואז [ורק אז] הותר לנו להתפלל בהם.


ולא כפי שעשו הסכלים באמת, אשר הִרבו והאריכו והתאמצו בתפילות שחיברום ותחינות שסידרום להתקרב בהם לפני ה' לפי דמיונם, מתארים את ה' בהם בתארים, אילו תואר בהם אחד מבני אדם היה הדבר מגרעת כלפיו, לפי שאינם מבינים את העניינים הללו הנעלים, המופלאים משכלי ההמון, ועשו את ה' יתהדר ויתרומם שגרת לשונם, ותיארוהו ודיברו לפניו בכל מה ששוגים לחשוב שהוא אפשרי, ומאריכים בכך עד שיעוררוהו להתפעל לפי דמיונם [=כלעגו של אליהו לנביאי הבעל בהר הכרמל: "וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ" (מ"א יח, כז)]. ובפרט אם מצאו לשון דברי נביא בכך, נעשה הדבר להם הפקר להביא לשונות הטעונים ביאור בכל האפשר [=לשונות שחובה לבארם באופנים ייחודיים ולמצוא את אופני ההשאלה או השיתוף שבהם], ומעתיקים אותם כפשטם [=ואותם הכסילים משתמשים בכל הלשונות הללו כפשטן ומגיעים להזיות מינות חמורות מאד], וגוזרים מהם וּמְעַנְּפִים ובונים עליהם אמרים.


ורבה ההפקרות בדבר זה אצל הפייטנים והחרזנים, או אצל כל מי שנדמה לו שהוא אומר פיוט, עד שנתחברו דברים מקצתם כפירה מוחלטת ["ולדברי רבנו הרי פייטנים אלה מטים את האדם לכפירה בעל כרחו בבית-הכנסת, כדי לספק תאוות החזנים לעשות מעשה זמרי" (קאפח שם), אך מעניין שקאפח השכיר, הוא בעצמו אמר את כל הדברים הללו בדבקות, ומכיר ומורד], ומקצתם יש בהם מן השטות והדמיון הנפסד מה שמשחיק את האדם כפי טבעו בעת ששומעם ["היאך אדם מסוגל לכתוב דברי שוטות בדמותו שהוא אומר דברי חכמה" (קאפח שם)], ומביאו לידי בכי בעת שמתבונן היאך נאמרים אותם הדברים כלפי ה' יתהדר ויתרומם.


[...] וראוי שתתבונן [כלומר שתדון קל-וחומר וכל-שכן] ותאמר [כך]: אם היה לשון הרע והוצאת-שם-רע עבירה חמורה, כמה חמור יהיה שחרור הלשון ביחס לה' יתעלה ותיאורו בתארים יתרומם מהם? ואיני אומר שזה מרי [=שזה רק בגדר מרי כלפי ה' יתעלה ויתרומם], אלא [גם] חירוף וגידוף בשגגה מצד ההמון השומעים, ומאותו הסכל האומר.


אבל מי שהכיר מגרעת אותם הדברים [כמו קאפח וערוסי ותלמידיהם], ו[אף-על-פי-כן] אומרם, הרי הוא לדעתי מכלל מי שנאמר בהם: 'וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל יְיָ אֱלֹהֵיהֶם' [מ"ב יז, ט], ונאמר: 'וּלְדַבֵּר אֶל יְיָ תּוֹעָה' [יש' לב, ו]. ואם אתה ממי שיחוס על כבוד קונו אין ראוי לך לשמעם כלל, כל שכן שתאמרם, כל שכן שתעשה כמותם. וכבר ידעת גודל חטאת המטיח דברים כלפי מעלה [ומה דינו של קאפח לאור דברי רבנו הללו?]. ואין ראוי לך כלל להזדקק לתוארי ה' החיוביים כדי לרוממו לפי דמיונך, ואל תחרוג ממה שתקנו אנשי-כנסת-הגדולה בתפילות ובברכות, כי יש בכך די בהתאם לצורך, בהחלט די! כפי שאמר ר' חנינה.


אבל שאר מה שנאמר בספרי הנביאים [דהיינו שאר התארים למיניהם], קוראים אותו בעת שעוברים עליו [דהיינו בעת שלומדים את ספרי התורה והנביאים], אלא שצריך להיות בו בדעה כמו שביארנו, שהם תארי פעולות; או להורות על שלילת העדרן [ששום פעולה לא נשגבה מיכולתו ורצונו של ה' יתעלה]. וגם עניין זה אין לפרסמו להמון, כי עיון מסוג זה מתאים ליחידים אשר רוממות ה' אצלם אינו בכך שיאמרו מה שאין ראוי, אלא במה שמשכילים כפי הראוי.


ואחזור להשלים את ההערה על דברי ר' חנינה ודיוקו, לא אמר: משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה דינרין – לפי שאז היה מורה משל זה, כי שלמויותיו יתעלה יותר שלמות מן השלמויות הללו שמייחסים לו, אלא שהם ממינם, ואין הדבר כן כפי שהוכחנו. אלא דיוק משל זה הוא אמרוֹ: 'דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף'. ללמד כי אלה שהם אצלנו שלמויות [התארים השונים], אין כלפיו יתעלה מסוגם מאומה, אלא כולם מגרעת ביחס אליו, כמו שבאר ואמר במשל זה: 'והלא גנאי הוא לו'.


הנה השמעתיך כי כל מה שאתה מדמה בתארים הללו שהוא שלמות, הוא מגרעת ביחס אליו יתעלה אם היה ממין מה שאצלנו. וכבר הדריכנו שלמה ע"ה בעניין זה במה שיש בו די ואמר: 'כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים' [קה' ה, א]".


עד כאן דברי רבנו.


ואם בתארי רוממות – כך, כל-שכן בתארים גופניים של שוכני בתי חומר, וכן בהחדרת דמיונות והזיות פגאניות בעניין מציאותה של ישות אלהית נקבית מקבילה לה' יתעלה...


"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ [...] וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דב' ד, לה;לט).


"לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד" (מ"א ח, ס).


"כֹּה אָמַר יְיָ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְיָ צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים [...] הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל יָדָעְתִּי" (יש' מד, ו;ח).


"אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים [...] לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד [...] וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים" (יש' מה, ה–ו, יד).


"הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כא–כב).


"זִכְרוּ רִאשֹׁנוֹת מֵעוֹלָם כִּי אָנֹכִי אֵל וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי" (יש' מו, ט).


כמו כן, ייחוס ישות אלהית נקבית פגאנית מוביל מיד להגשמת הבורא יתעלה באמצעות דימוי הבורא לבני האדם, שהרי הוא כביכול מנהל מערכת יחסים אינטימית עם ישות נקבית!


והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד השלישי משלושה-עשר יסודות דת האמת:


"והיסוד השלישי, שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא יארעוהו מאורעות הגופים כגון התנועה והמנוחה, לא בעצם [במהות המעצבת את הישות] ולא במקרה [בשום מאפיין חיצוני]. ולפיכך שללו ממנו [חכמים] עליהם השלום החיבור והפירוד, ואמרו: 'לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עיפוי'. כלומר, לא פירוד והוא עורף, ולא חיבור, כי עיפוי מן 'וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים' [יש' יא, יד], כלומר ידחפום בכתף להתחברם בהם. ואמר הנביא: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ', 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ' [יש' מ, יח;כה] – ואילו היה גוף כי אז היה דומה לגופות, וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות, כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה הם כולם בדרך השאלה, וכמו שאמרו [חכמים]: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. וכבר דיברו בני אדם בעניין זה הרבה, וזה היסוד השלישי הוא אשר מורה עליו מה שנאמר: 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' [דב' ד, טו], כלומר, לא הִשגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כוח בגוף".


והוא יחמול עלייך חמלה


בבית השלישי של הפיוט נאמר כך: "מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפיכה, רב לך שבת בעמק הבכא, והוא יחמול עלייך חמלה". כלומר, הקב"ה יחמול על ירושלים בחמלתו! ויש בבית הזה ייחוס תכונה אנושית לבורא-עולם, ואף חזרה עליה שנועדה להדגיש שאכן אין להבין את התואר כמשל, אלא כחמלה ממש הנובעת מהתעוררות של רחמים על ירושלים.


והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, נד), בעניין י"ג מידות של רחמים:


"ואין העניין כאן [בי"ג מידות של רחמים] שהוא בעל מידות [=תכונות נפשיות], אלא עושה פעולות הדומות לפעולות הנעשות על ידינו כתוצאה ממידות, כלומר מתכונות נפשיות, לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות [...]. וכל פעולה שנשיג מפעולותיו נתארו יתעלה בתואר שאותה הפעולה יוצאת ממנו [אצל בני האדם], ונקראהו בשם הנגזר מאותה פעולה [בשעת קריאת או לימוד התורה, אך לא נחדירם מדעתנו לתפילות שנאמרות בבית-הכנסת כאמור]. [...] לכך נאמר עליו יתעלה 'רחום' [...] לא שהוא יתעלה מתפעל ומתרגש, אלא כאותה הפעולה הבאה מצד האב כלפי הבן שהיא תוצאה של רגישות וחמלה והתפעלות בהחלט, תבוא מצדו יתעלה כלפי חסידיו לא מתוך התפעלות [=התעוררות רגשית] ולא מתוך שינוי".


לפיכך, ייחוס של תכונת חמלה להקב"ה היא בגדר הגשמה ברורה, שהרי אין להקב"ה תכונות נפשיות אשר מתעוררות ומתפעלות, ומי שמתעקש לייחס לו אותן מדמה אותו לבני האדם.


והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, לה):


"כשם שצריך לחנך את הקטנים ולפרסם בהמון כי ה' יתהדר ויתרומם אחד ושאין ראוי לעבוד זולתו [...] אבל שלילת הגשמות וסילוק הדימוי וההתפעלויות ממנוֹ [יתעלה] הוא דבר שראוי לפרשוֹ ולבארוֹ לכל אדם כראוי לו, ולשננו לקטנים ולנשים ולפתאים ולחסרי התבונה, כמו שמשננים להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושאין לעבוד זולתו [...] כי ההתפעלות שינוי והוא יתעלה לא ישיגהו שינוי".


ואם יש לה' יתעלה תכונות נפשיות משתנות ומתפעלות, הרי שהוא דומה לבני האדם אשר מתפעלים ומתרגשים ונתונים להשפעות זולתם אשר מפעילים אותם ומעצבים את נפשם ואישיותם, ועל-כך הזהיר הנביא מלאכי (ג, ו): "כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי". והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, לו) בעניין המגשימים אשר מתפרצים במחשבתם קמי שמיא וגרועים מעובדי האלילים הקדמונים – ומתוך דבריו אנו למדים שייחוס התפעלויות לבורא-עולם, דהיינו שינויים מהותיים-פנימיים-רגשיים, הינו ביטוי ישיר ומובהק להזיית ההגשמה, והנה דבריו לפניכם:


"והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? והוא בדעתו היפך מכפי שהוא, כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? [ייחוס מגרעת או התפעלות לבורא-עולם כמוהן כייחוס גוף שהרי ייחוס התפעלויות ומגרעות מוביל באופן ישיר ומיידי לייחוס גוף] הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מרֵיעה לפי דמיונו. [...] ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך [ביחס לבורא השקפת] גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [כלומר שהוא יתעלה בעל התפעלויות או מגרעות] – הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


והנה לפניכם גם דברי רבנו במורה (א, נה), שם רבנו חוזר שוב על הדברים, ושוב מדגיש שמי שסובר שיש לה' גוף או שיש לו רגשות או תכונות נפשיות אשר הומות ומשתנות – הרי הוא כמי שסובר את "העדר האלוה או השיתוף או עבודת זולתו", והנה דבריו לפניכם (א, נה):


"וכן [חובה] לשלול ממנו כל התפעלות, כי כל ההתפעלויות מחייבות שינוי [שהרי השינוי הוא מאורע ממאורעות הגופות, וזו הגשמה ישירה], ושהגורם לאותן ההתפעלויות זולת המתפעל בלי ספק, ואילו היה יתעלה מתפעל באיזה אופן מאופני ההתפעלות היה זולתו הפועל בו והמשנה אותו. [...] ואין ראוי להניח שום אדם באמונת הגשמות או הַאְמָנַת מאורע ממאורעות הגופים, אלא כמו שמניחים על האמנת העדר האלוה או השיתוף עמו או עבודת זולתו".


כלומר, לא רק שייחוס התפעלות לבורא הוא הגשמה ישירה, מפני שהוא מחייב שינוי שהוא מאפיין אנושי-גופני, ייחוס התפעלות מוביל גם להשקפה שבורא-עולם נתון וכפוף להשפעות חיצוניות, וזו מגרעת גדולה מאד; וייחוס כל מגרעת לבורא-עולם הוא בגדר חירוף וגידוף, וייחוס מגרעת כזו לבורא-עולם הוא גם בגדר דימוי לבני האדם, הנתונים להשפעות חיצוניות אשר נקלטות בחמשת החושים הגופניים, ודימוי כזה מוביל באופן ישיר ומיידי להגשמה.



ונחתום פרק זה בפסק רבנו בהלכות יסודי התורה (א, יב–יד):


"וכיוון שנתברר שאינו גוף וגוויה, יתברר שלא יארעוֹ ולא אחד ממאורעות הגוף [...] והואיל והדבר כך הוא, כל הדברים הללו וכיוצא בהן שנאמרו בתורה ובדברי הנביאים הכל משל ומליצה הן, כמו שנאמר: 'יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק' [תה' ב, ד], 'כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם' [דב' לב, כא], 'כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְיָ' [דב' כח, סג], וכיוצא בזה. על הכל אמרו חכמים: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. וכן הוא אומר: 'הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים' [יר' ז, יט], הרי הוא אומר: 'אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי', ואילו היה פעמים כועס ופעמים שמח היה משתנה. וכל הדברים האלו אינן מצויין אלא לגופים האפלים השפלים שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם. אבל הוא ברוך הוא, יתעלה ויתרומם על כל זה".


סוף דבר


לאור העובדה שהמקובלים תיארו את השבת כישות אלהית נקבית מקבילה לה' יתעלה, אבקש לצרף לפניכם את דברי רבנו במורה (א, לו) בעניין חומרתה העצומה של העבודה-הזרה, ואנא אל תתמהו עלי ותאמרו: והלא הדברים פשוטים! מפני שהדברים הפשוטים בימינו הפכו להיות נשגבים אפילו מכומרי הדרדעים ותלמידיהם, נושאי נס משנת רבנו ודרך האמת, ואלה שאמורים להיות חוד החנית במלחמת החורמה במינות ובעבודה-הזרה. מנהיגי הדרדעים בעלי המרדעות שועבדו ונרצעו למינים האירופיים השחורים ולהשקפותיהם ולשיטותיהם הפרו-נוצריות, עד שרדיפת הבצע השררה והתאוות חדרו עמוק לליבם ומעצבות את כל עולמם.


וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, לו):


"דע, כי כאשר תתבונן בכל התורה וכל ספרי הנביאים לא תמצא לשון חרון-אף, ולא לשון כעס, ולא לשון קנאה, כי אם בעבודה-זרה דווקא. ולא תמצא שנקרא: 'אויב יי' או 'צר' או 'שונא', אלא עובד עבודה-זרה דווקא. אמר: 'וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם, וְחָרָה אַף יְיָ בָּכֶם' [דב' יא, טז –יז], 'פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְיָ' [דב' ו, טו], 'לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם' [דב' לא, כט], 'הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם' וכו' [דב' לב, כא], 'כִּי אֵל קַנָּא' וכו' [דב' ו, טו], 'מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם' [יר' ח, יט], 'מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו' [דב' לב, יט], 'כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי' [דב' לב, כב], 'נֹקֵם יְיָ לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו' [נחום א, ב], 'וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו' [דב' ז, י], 'עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו' [במ' לב, כא], 'אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז, כב], 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא' [דב' יב, לא], ואלה רבו מלמנות, אלא שאם תתחקה עליו בכל הספרים תמצאֵהו".


והואיל ואפילו ייחוס תארי רוממות הינו בגדר חירוף וגידוף, וכל-שכן ייחוס תארי מינות גופניים שהינם מתעים את העם לעבוד אלהים אחרים וממיטים עלינו אסונות ופגעים איומים ונוראים – ראוי לחתום בדברי רבנו במורה (א, נט), אולי ייכנס משהו לליבם הערל של הדרדעים:


"והיותר בהיר בכל מה שנאמר בעניין זה הוא אמרוֹ בְּתִּלִּים: 'לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה' [תה' סה, ב], פירושו: הדומיה ביחס אליך היא התהילה. וזו בהירות עצומה מאוד בעניין זה, לפי שכל דבר שנֹּאמר, וכוונתנו בו לרומם ולהלל, נמצא בו שגיאה כל שהיא כלפיו יתעלה ונרגיש בו מגרעת מסוימת. ולכן השתיקה טובה יותר, וההסתפקות בהשגות השכל [היא הרצויה], כמו שציוו השלמים ואמרוּ: 'אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה' [תה' ד, ה]".


"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו).


"וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ. שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" (יש' מ, יח–כו).


"הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם יְיָ בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ, נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה, וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ, וְקוֹיֵ יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ" (יש' מ, כח–לא).

'לכה דודי' – פיוט צ(ר)פתי פגאני
.pdf
הורידו את PDF • 236KB

342 צפיות4 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

4 Comments


osanana616
osanana616
Jun 01, 2022

לרב אדיר אמת ויציב נכון וקים!!

אבל מה עלינו לעשות שמצבנו היום שכל בתי הכנסיות ללא יוצא מהכלל מפזזים ומנגנים את הפיוט הנ״ל ולא עוד כפי שציינת במאמר ״מקובל״ כתבו...

מחכים לישועתך אבות ובנים שיהיה לנו מנין בע״ה כפי רבנו הגדול הלא הוא הרמב״ם...

Like
Replying to

"קַוֵּה אֶל יְיָ חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל יְיָ" (תה' כז, יד).

Like

נדב דולב
נדב דולב
May 29, 2022

ברוך תהיה על המאמר הכל כך אמיתי

עכשיו צריך לכתוב גם על המזמורים של הקידוש

Like
Replying to

ואתה ברוך.

Like
bottom of page