כבד את אביך ואת אמך

אחת המצוות הגדולות ביותר מבין 613 המצוות שניתנו לנו בהר סיני, היא החובה לכבד את ההורים. וכך נאמר בדיבר החמישי מעשרת הדיברות: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שמ' כ, יב; דב' ה, טז). ולכאורה יש להקשות, מדוע מדובר במצוה כל-כך גדולה? אם מדובר בהורים טובים ומסורים אשר מטפחים את בניהם ומשקיעים בהם, עוד אפשר להבין שיש חובה לכבד ולהוקיר אותם מכוח הכרת הטוב. אולם, מדוע גם כאשר מדובר בהורים שהזניחו לחלוטין את בניהם, ואפילו אם הם משפילים ומבזים אותם בראש כל חוצות – עדיין חלה על בניהם חובה עצומה לכבד אותם! כמו כן, מדוע חובה זו נאמרה בין חמשת הדיברות הראשונות אשר מוגדרות כמצוות שבין אדם למקום? ומדוע דווקא במצוה זו נאמר שכרהּ – "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ"?


נחל אפוא את עיוננו בדברי רבנו הרמב"ם בהלכות ממרים (ו, א):


"כיבוד אב ואם מצוַת עשה גדולה, וכן מורא אב ואם, שקלם [=הִשווה אותם] הכתוב בכבודו ובמוראו. כתוב: 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ' [שם], וכתוב: 'כַּבֵּד אֶת יְיָ מֵהוֹנֶךָ' [מש' ג, ט]. ובאביו ואימו כתוב: 'אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ' [ויק' יט, ג], וכתוב: 'אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא' [דב' ו, יג], כדרך שציווה על כבוֹד שמו הגדול ומוראו – כך ציווה על כבודם ומוראם".


לאור הלכה זו השאלות ששאלנו לעיל מתחדדות, שהרי רבנו פוסק בעקבות חז"ל, שהתורה הִשוותה את חובת הכבוד והיראה מפני הקב"ה לחובת הכבוד והיראה מפני ההורים! כלומר, באותה המידה שיש לכבד את ה' ולירוא מפניו, כך יש לכבד את ההורים ולירוא מפניהם! עוד למדנו מזאת, שלא די לכבד את ההורים חובה גם לירוא מהם! ואם לא היה ברור מדוע ישנה חובה כל-כך גדולה לכבד את ההורים, עוד יותר לא ברור מדוע ישנה חובה לירוא מהם? ומדוע התורה משווה בין מצות כיבוד ההורים ומוראם לכבודו ומוראו של הקב"ה?


א. עד היכן מצוַת כיבוד אב ואם?


אם חשבנו שחובת כיבוד הורים היא עניין פשוט, כלומר, שחובה להתייחס להורים כמו לפרופ' באוניברסיטה או לפקיד ממשלתי נכבד, ובכן, צפו להפתעה, החובה לכבד את ההורים היא חובה עצומה ונוראה, וכֹה דברי חז"ל ורבנו הרמב"ם בהלכות ממרים (ו, ט):


"עד היכן כיבוד אב ואם? אפילו נטלוּ כיס של זהובים שלו והשליכוהו בפניו לים, לא יכלים אותן, ולא יצעק בפניהם, ולא יכעוס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק".


לפי ההלכה, אפילו כאשר האב או האם זורקים את הארנק של בנם לים, כלומר משחיתים ומכלים את ממונו, אסור לבן לכעוס עליהם או אפילו לגעור בהם גערה קלה, אלא עליו לקבל באהבה ובהכנעה את ציוויו של הקב"ה שציווה עליו לכבד את אביו ואימו – ולשתוק, ואסור לו להכלים את אביו ואימו בשום פנים ואופן. רבנו הרמב"ם מוסיף ופוסק שם (ו, י):


"ועד היכן מוראן? אפילו היה לבוש בגדים חמודות ויושב בראש בפני קהל, ובאו אביו או אימו וקרעו בגדיו או הִכוהו על ראשו וירקו בפניו, לא יכלים אותן, אלא ישתוק ויירא ויפחד ממלך-מלכי-המלכים שציווהו בכך. שאילו מלך-בשר-ודם גזר עליו דבר שהוא מצער אותו יותר מזה, לא היה יכול לפרכס בדבר [כלומר להביע מחאה ולו הקלה ביותר, כמו הנעת איבר מאיבריו כביטוי לאי שביעות רצון או צקצוק בלשונו וכו'], קל וחומר למי שאמר והיה העולם ברצונו".


לפי ההלכה הזו, אפילו כאשר הבן לבוש במיטב בגדי יוקרה שעלו אלפי דולרים, ויושב בטקס שמצולם ומשודר למאות אלפי אנשים ברחבי העולם, והוא ראש המכובדים ויושב בראש השולחן, ובאו אביו או אימו וקרעו את בגדיו או הִכוהו על ראשו וירקו בפניו, ישתוק ולא יכעס עליהם, ואסור לו אפילו לבטא זעם או אפילו אי שביעות רצון בתנועת-יד או במבטים נוקבים. אלא ישפיל מבטו, וישתוק ויפחד מהקב"ה שציווה אותו בכבוֹד אביו ואימו ובמוראם.