"בכל כתבי-יד העתיקים ובכל לוחות העיבורים שבסידורי תימן, לעולם אין מחברים חֻקת ובלק, אלא אומרים בשבת ראשונה קרח וחצי-חקת, ובשניה חצי-חקת ובלק. וכן הוא בסידור רס"ג, וכן הוא במדרש-הגדול" (דברי השכיר בפירושו לספר אהבה, עמ' תשלט). וכך היא חלוקת העולים על-פי כתבי-יד תימן, כפי שהיא מובאת במהדורתו של קאפח למשנה-תורה:
קרח וחצי-חקת:
א) ויקח קרח (טז, א); ב) וידבר, דבר אל (יז, טז); ג) ויאמר ה', השב (יז, כה); ד) וידבר ה' אל אהרן (יח, ח); ה) ולבני לוי (יח, כא); ו) וידבר ה', זאת חקת (יט, א); ז) ויבאו בני ישראל (כ, א).
חצי-חקת ובלק:
א) ויסעו מקדש (כ, כב); ב) וישלח ישראל (כא, כא); ג) וירא בלק (כב, ב); ד) ויקם בלעם (כב, כא); ה) וישמע בלק (כב, לו); ו) ויאמר אליו בלק (כג, יג); ז) ויאמר בלק אל בלעם (כג, כז).
ושם, בעמ' תשלד, קאפח מציין את קריאת הפסוקים לשני וחמישי, וזה לשונו: "ויסעו מקדש יא פסוקין דדג סימן", ושם באות סד מוסיף ומעיר השכיר: "כבר העירותי כי המנהג העתיק המסור מימות הגאונים הוא שאין מחברים חקת ובלק, אלא חולקין פרשת חקת וקורין חציה עם פרשת קרח, וחציה מן 'ויסעו מקדש' עם פרשת בלק. וכן הוא בכל סידורי תימן העתיקים. וכן הוא בסידור רס"ג. וכן הוא במדרש-הגדול, ובכל מדרשי תימן העתיקים".
ובכתבים ב, עמ' 845 בהערה 14 קאפח מוסיף ואומר כך: "ומנהג תימן העתיק, מחברים קרח וחצי-חקת עד 'ויסעו מקדש', ולשבת הבאה מן 'ויסעו מקדש' עד סוף בלק, וכן הוא בסידור רס"ג, ובמדרש-הגדול ובהרבה גאונים, וכן אנו נוהגים עד היום".
ובמדרש-הביאור השכיר חוזר על הדברים, וזה לשונו (עמ' שע, אות א):
"דע, כי בכל התכלאלים וסידורי התפילה העתיקים אין מחברים 'חקת' ו'בלק' לעולם, אלא אומרים קרח וחצי-חקת עד 'ויסעו מקדש'. ומן 'ויסעו מקדש' בשבת הבאה עם פרשת בלק. וכך הוא במדרש-הגדול, וכך היא החלוקה בסידור רס"ג ועוד. ואף מחברנו [מחבר מדרש הבאור הוזה ההזיות, ראו במבוא שם] כך היה מנהגו, ולכן התחיל 'ויסעו מקדש', ולקמן הטעים טעם חלוקה זו, וטעם זה שמעוֹ מהרי"ץ על-פה ולא ידע מקורו הקדום, והביאו בסידור עץ-חיים".
וכך מבאר בעל מדרש-הביאור את הטעם לחלוקת פרשת חקת (הטעם ששמע גם יחיא חובב הקבלה): "והטעם בחלוקת פרה אדומה [=חקת] לשתי שבתות כי יש בה שמיעת מיתת שני צדיקים [=אהרן ומרים], ויקשה על ההמון שמיעת מיתת שני צדיקים בשבת אחת".
קיום המנהג הקדום
והאמת שאין אנו זקוקים לטעם זה לאחר שראינו כי מנהג זה הוא המנהג הקדום, ועלינו לקיים את מסורת הגאונים כי תורה היא, ואיני יודע מדוע מסורת זו אינה מופיעה אצל רבנו. ובימינו נשתכח מנהג עתיק זה, ואין מי שמקיימו. ברם, במקום שאין אנשים היה איש, ולכן חלה עלינו חובה גדולה ונעימה לשמר מנהגי אבות קדמונים, ולהרים על נס את חכמתם ותפארתם, למען ישמעו ולמען ילמדו, וחלילה-חלילה לנו למעול בתפקיד הנכבד ובייעוד הקדוש שזכינו לו.
וכוונתי גם לאותם התועים שמקשים בכסילותם על המנהג הקדום ואומרים: ומה יעשה אדם שנסע לשבת למקום אחר, ושמע נניח פרשת קרח לבד, ובאותה השבת בבית-הכנסת הקבוע שלו קראו את פרשת קרח וחצי-חקת, ועתה, בשבת שלאחריה, חזר למקומו, וקוראים בבית-הכנסת את פרשת "ויסעו מקדש" (חצי-חקת ובלק), ונמצא ש"הפסיד" שמיעת חצי פרשה.
ובכן, אין שום חובה בהלכה לשמוע מילה במילה את הפרשות, אלא, החובה היא חובת ציבור לקרוא בשבת את פרשת השבוע. ומי שלא שמע את הפרשה או חלק מן הפרשה, מכל סיבה שהיא, אינו חייב לשמעם שוב במעמד של עשרה, ואף אינו חייב להשלימם בביתו.
ומעניין מאד הדבר שאותם נחיתים הרועים בשדות זרים, מקשים על מקיימי המנהג המחזיקים בכל כוחם ומאודם במנהגי קדמונים וכנגד כל גלי הרפש והטיט המבאישים, אך במקום לחזק אותם ולעודד אותם או לפחות לשתוק, טוענים כלפיהם שהדבר יוצר אצלם בעיה הלכתית דמיונית "שלא שמעו חצי פרשה", כאילו הם מבינים דבר וחצי דבר בענייני הלכה...
ולא ראיתי את אותם התועים שלא ידעו ולא יבינו נזהרים כל-כך שלא להירדם בבית-הכנסת בעת שמיעת קריאת ספר התורה, וראיתי ישנים ולעתים שינה עמוקה, וראיתי אף אחד שנוחר בלא בושה, ואינם חוששים להפסד שמיעת קריאת התורה בעת שינתם ונחירתם...
ועד שהם מקפידים על חיוב הלכתי דמיוני שיקפידו על חיוב הלכתי אמיתי, והוא קריאת שניים מקרא ואחד תרגום, ואולי, אם היו מקפידים על מה שראוי להקפיד עליו, לא היו נגררים להקפיד במקום שאין שום עניין להקפיד בו. ואדרבה, הקפדה על המצאה הלכתית חסרת בסיס, מחלישה את ההולכים בדרך האמת הנאבקים לשמר מנהגים שיסודתם בהררי קודש.
אלו הפטריות קוראים?
וזה לשון השכיר בפירושו לספר אהבה (עמ' תשלב, אות נה):"לפי מנהגנו שחולקים פרשת חקת, וקורין קרח וחצי-חקת עד 'ויסעו מקדש', ולשבת שניה קורין מן 'ויסעו מקדש' עד סוף בלק, מפטירין הפטרת הרוב, כלומר שבת ראשונה הפטרת קרח, ושבת שניה הפטרת בלק".
מסורת הגאונים
בהלכות תפילה פרק יג (אות ד), קאפח מביא את מסורת הגאונים כפי שהובאה בסידור רס"ג עמ' שסד, וזה לשונו:
"כבר אמרנו כי [מִספר] הפרשות נ"ג, וראוי שנבאר כי שמונה מהן פעמים מתחברות שתים-שתים ונקראות בארבע שבתות, והן: 'ויקהל' ו'אלה פקודי', 'אשה [כי תזריע]' ו'זאת תהיה', 'אחרי מות' ו'קדושים', 'בהר סיני' ו'אם בחקותי'. ומהן שלוש נקראות בשתי שבתות, אחת ומחצה בכל שבת והן: 'ויקח קרח' ו'זאת חקת' וּ'וַירא בלק', [ופרשת] 'זאת חקת' נחלקת לשני חצאין: עד 'ויסעו מקדש', וקורין חציה הראשון עם 'ויקח קרח' והאחרון עם 'וירא בלק'".
ומעיר שם השכיר על דברי רס"ג הללו:"מסורת זו נזנחה על-ידי הרבים ונשתמרה רק אצלנו, וכך היא החלוקה במדרש-הגדול, וכך בכל סידורי תימן העתיקים, וכך בכמה מדרשים עתיקים. וכך אנו נוהגים עד היום, ואשרנו מה טוב חלקנו בהחזיקנו מסורת האבות הקדושים".
וקבל האמת ממי שאמרו, ואפילו משׂכיר שׂכוּר ונשׂכר שנבהל להון במשך יובל שנים.
ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור...