top of page

ומצח אשה זונה היה לך, מיאנת היכלם!

יש איזה כסיל נבער ששמו צבי אשר שלח לי כמה מיילים בשנתיים האחרונות, ובהם הוא "מוכיח" אותי על-כך שהנני תוקף בעוז את המינים הארורים, ובעיקר את קארו הקראי. במשך השנים השבתי לו במיילים נעימים ומסבירים, ובהם הפניתי אותו למאמרים שבהם הוכחתי את צדקת דרכי, ושהמינים הללו שהוא רואה בהם את "גדולי ישראל", אינם גדולים באמת, אלא מינים ארורים אשר הִתעו את עם-ישראל אחרי ההבל והמיטו עלינו אסונות נוראיים.


בחול-המועד סוכות תשפ"ד שלח אלי צבי הזה מייל נוסף, כלומר, הוא לא קרא את המאמרים שהפניתי אותו אליהם, אף שהוא זה שביקש ראיות לדרכי ולשיטתי, ולא התייחס אפילו לראיה אחת ויחידה שהבאתי בשלל המאמרים שכתבתי על המינים האירופים ועבדיהם הספרדים.


ובמייל האחרון שהזכרתי הוא כותב כך:


עבר זמן רב מאז שכתבתי לך את המייל, לא ידעתי איזה מדברי רבותינו אוכל לשלוח כדי למנוע אותך מעוון נוראי שכזה, מסגנון כתיבתך, אולי דברי חז"ל על אליהו יוכלו לעזור [לעזור לי? תעזור לעצמך! תוציא את עצמך משוחת-המינות שאתה שוקע בה!], אשמח להתייחסותך:


במדרש שיר השירים רבה (וילנא) נאמר כך (פרשה א):


"ובאותה שעה שאמר אליהו על ישראל לשון-הרע, אמר לו הקב"ה: אליהו, עד שאתה מקטרג את אלו בא וקטרג את אלו, הדא הוא דכתיב: 'לך שוב לדרכך מדברה דמשק' [מ"א יט], רבי אבהו וריש לקיש הוו עללין לחדא מדינתא דקיסרין, אמר ליה רבי אבהו לר' שמעון בן לקיש: מהו כן עלינן למדינתא דחירופיא וגידופיא, נחת ליה ריש לקיש מן חמריה וספא חלא [=חול] ויהב בפומיה, אמר ליה: מהו כן? אמר לו אין הקב"ה רוצה במי שאומר דילטורייא על ישראל".


כיצד סגנון דבריך מותר לאור דברי חז"ל אלו? לפי חז"ל, אפילו על דור של עובדי עבודה-זרה, הקב"ה במפורש [במפורש? וכי דברי-אגדה הם דברים מפורשים?] לא מחל לאליהו שדיבר עליהם לשון-הרע. ולשון-הרע הכוונה שהכל אמת. אלא שאין הקב"ה חפץ במקטרגים.


[בהמשך דבריו, הצבי-החמור הזה מצטט את דברי הנביא, ומחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, כי במקום לכתוב את שֵׁם ה' הוא כותב 'יקוק', וזה חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, והכינוי 'חמור' שבח הוא לצבי-החמור, שהרי הוא מחרף ומגדף את השם בבחירתו הרעה].


[והנה הדברים שציטט החמור ממלכים א, פרק יט, והבאתים כמו שהוא הביא אותם:]


"וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיקֹוָק [יַקוּק אַבּוּק] אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. וַיֹּאמֶר יְקֹוָק [ושוב יקוק] אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם. וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ".


[ובסוף דבריו הוא מוסיף דברים שהוא טוען שנאמרו על-ידי חז"ל, וזה לשונו:]


אמרו חז"ל על כך: "אי איפשי בנביאותך מאחר שאתה מלמד קטיגוריא על בני".


עד כאן דברי ההבל והכסילות של צבי, החמור המחרף והמגדף.


ועתה לתשובתי:


אתה מביא לי ראיות מפשטי המדרשים?! ועוד ממדרשים מאוחרים אשר ספק גדול אם בכלל יצאו מתחת ידיהם של חכמים ע"ה! עד להיכן הגעת בסכלותך? לא צבי אתה כי אם חמור!


ואם אתה מבין את המדרש המפוקפק הזה כפשוטו, הרי שאתה מן הכופרים בתורה, שהרי ביטלת את מצות התוכחה אשר לפיה חובה להוכיח את בני-האדם על רוע מעלליהם ואף לריב עמם ולקללם, והנה לפניך דברי רבנו בעניינך ביסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות דתנו:


"והיסוד התשיעי, הביטול. והוא שזו תורת-משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת חיבור זה".


ומה דינו של מי שרק מפקפק ביסוד משלושה-עשר יסודות התורה? ובכן, הנה דינו לפניך:


"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


ובהמשך אביא לך עוד ראיות לדבריי, אך לא מפשטי מדרשים מאוחרים ומפוקפקים, אלא מדברי הלכה שקבעה סנהדרין-אמת, ופסקם רבנו בכתביו ההלכתיים, וגם מדברי הנביאים. ובעניין הנדון ראה: "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך", "האם יש מצוה שלא להוכיח?".


ועתה למדרש, הואיל ופשט המדרש מבטל את מצות התוכחה, וכופר בתורה – קרוב לוודאי שהוא כלל לא יצא מתחת ידיהם של חז"ל, אלא תחת ידיהם של המינים, ורמז יש בו: מדרש שיר השירים רבה (ווילנא), שהרי הוא נדפס בווילנא הארורה, והמינים שלחו בו את ידיהם. אגב, המדרש האחרון שהוא מצטט נזכר בשני מדרשי מינות מאוחרים מאד: בילקוט שמעוני, שחובר ונערך באירופה הארורה במאה הי"ג ואילך, ובמדרש אליהו זוטא שחובר ונערך בסוף המאה הי"ו ואילך. קצרו של דבר, מקורותיו מפוקפקים מאד-מאד, ואין להתחשב בהם כלל.


ועתה לדברים המובאים בנביאים, ובכן, כל נביאי ישראל, וכפי שאוכיח לקמן, הוכיחו בלשונות קשים מאד את עם-ישראל, ויחד-עם-זאת, רק אליהו הועבר מתפקידו, מדוע? ובכן, לא בגלל שאליהו הוכיח את עם-ישראל בלשונות קשים, אלא בגלל שאליהו הנביא ע"ה לא היה יכול לסבול עוד את השקר והתועבה, נפשו נשברה למול עוצמת השקר והרהב של המינים, ולכן דברי אליהו נאמרו פעמיים, בפס' י ו-יד שם: "וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".


חשוב לציין, שקטע מסוים מן המדרש האחרון שהזכיר צבי-החמור כן נזכר במכילתא דרי"ש (פרשת בא, מסכתא דפסחא, פרשה א): שם נאמר שאליהו לא תבע את כבוד הבן, דהיינו את כבודם של ישראל, ולכן הקב"ה כביכול אומר לו: "אי איפשי בנבואתך". וכוונת הדברים היא כמו שהוסבר: למול עוצמת השקר והרהב של המינים נפשו של אליהו נשברה בקרבו, הוא לא היה יכול לסבול עוד את השקר והשחץ, נפשו נשברה והוא לא היה יכול עוד למלא את ייעודו. בקיצור, אליהו הנביא ע"ה התייאש, נפשו נשברה, ולמעשה ביקש מה' לקחת את נפשו.


ואם כבר הזכרנו את אליהו הנביא ע"ה, הבה נעיין בנבואת אחרית הימים בעניינו:


"זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא, לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְיָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם, פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם" (מלאכי ג, כב–כד).


כלומר, מנבואה זו אנו למדים, כי לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, הקב"ה ישלח לנו אנשים קנאים לדבר ה' כאליהו ופנחס, והם, בקנאותם לדבר ה', יכשירו את הקרקע לכינונה של ממלכת כהנים וגוי קדוש, ובזאת יסירו את הזעם והחרון שרובץ על עם-ישראל התועה אחר התהו אשר לא יועיל ולא יציל, וכמו שנאמר בספר במדבר (כה, יא): "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי". הנה אפוא למדנו, שהקנאה מצילה מן הפורענות, וכך בדיוק נאמר בנבואת מלאכי לעיל, שאותם אישים קנאים יצילו את עם-ישראל מכליה: "פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם".


ובל נשכח גם את שכרו של פנחס, כי משכרו הרב ניתן ללמוד על חובת ההליכה בדרך האמת וחובת מלחמת-החרמה במינות ובחילול-השם: "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במ' כה).


הוכחות וראיות מכתבי ההלכה


ועתה להוכחות ולראיות מכתבי ההלכה דהיינו מכתבי התורה-שבעל-פה שאכן דרכי וסגנוני הם הצודקים והם אף המחויבים! וכל מי ששותק למינים השחורים הארורים נתפס בעוונם, כל-שכן חמוֹרים סרוחים שמגֵנים עליהם, ומחרפים ומגדפים בזה את השם הנכבד והנורא.


ובכן, בנוסף לראיות שהובאו בשני המאמרים בעניין חובת התוכחה, הנה לפניך שני קטעים נוספים מדברי רבנו הנכוחים, שמהם עולה במפורש שיש מצוה רבה לגנות את הרשעים ומגרעותיהם ואף להזכירם בשמותיהם, וכך אומר רבנו בפירושו לאבות (עמ' רעג ועמ' רנז):


"והחלק הרביעי [מחלקי הדיבור] הוא הרצוי [...] [ובתוכו נכללת המצוה החשובה] לגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם וזכרם בעיני בני אדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם"; [ובעמ' רנז אומר רבנו:] "וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת [...] או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע – לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרו יתעלה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען, וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך, כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".


והנה לפניך גם פסק חז"ל ורבנו בהלכות דעות (ו, יב):


"במה דברים אמורים [שאסור להכלים את חברו] – בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים אם [הוכיחוֹ בנועם ו]לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".


וכל הדברים הללו נאמרו ביחס לסתם בעלי-מגרעות שעוברים על מצוות שבין אדם למקום וסירבו לקבל תוכחה, ואפילו אותם מצוה להוקיע ולפרסם! כל-שכן ביחס לכומרים שכירים רודפי בצע אשר מחללים-שם-שמים ביד רמה כירבעם ומתעים את העם אחרי השקפות מינות ומדוחים, ומכשירים את שרץ ההנאה מדברי תורה – אלה, מצוה לפרסם את חטאם, ולחרף אותם בפניהם, ולבזות ולקלל אותם, עד שיחזרו למוטב או עד שהשפעתם על הציבור תתפוגג, והנזק העצום שהם המיטו על עמֵּנו יגליד ויתרפא. וכמו שעשו כל הנביאים לישראל...


וכל-שכן וקל-וחומר המינים הארורים אשר מתעים את עם-ישראל אחרי התהו וההבל.


וכֹה דברי חכמים ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו) ביחס לחומרת המתעים את העם אחר ההבל, דברים קשים מאד אשר מלמדים על הנזק העצום שהמינים הללו גורמים לעם-ישראל:


"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".


ושמא הנני צריך להזכיר לך את דברי רבנו בשלושה-עשר יסודות הדת? והנה הם שוב:


"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


"הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי יְיָ תֶּאֱהָב? וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְיָ!" (דה"ב יט, ב).


האם יש עוד איזה ספק קל שבקלים, שדרכי כלפי המינים היא דרך האמת? ואיך ייתכן לגונן על "מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, שחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו"? ואם יש חובה לשנוא ולהשמיד את המינים הארורים, ברור שחובה לגנות את רשעם ולכלות את זכרם, ולהרחיק את עם-ישראל התועה מליפול ברשתם בכל דרך אפשרית, וכמו שעשו כל הנביאים לישראל!


"צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שׁוֹבְבוּם מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם" (יר' נ).


סוף דבר


והנה לפניך מעט מכתבי-הקודש כדי שתלמד מהם על האופן שבו יש להוכיח את הרשעים:


"אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ" (במ' יד); "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְיָ" (במ' לב). "אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" (דב' א).


"צֹפָיו [=מנהיגי הדת בעלי השׂררה, הכומרים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ [כלבים אילמים!], הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ [כלבים עזי נפש!] לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השֵּׁם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [סוטים מדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו). ושם תרגם יונתן: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".


"לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד? הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא! וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם יְיָ?! שְׂאִי עֵינַיִךְ עַל שְׁפָיִם וּרְאִי אֵיפֹה לֹא שֻׁכַּבְתְּ [לפי הכתיב שֻׁגַּלְת] עַל דְּרָכִים יָשַׁבְתְּ לָהֶם כַּעֲרָבִי בַּמִדְבָּר וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ בִּזְנוּתַיִךְ וּבְרָעָתֵךְ, וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים וּמַלְקוֹשׁ לוֹא הָיָה וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם" (יר' ג).


"כִּי עַם מְרִי הוּא בָּנִים כֶּחָשִׁים בָּנִים לֹא אָבוּ שְׁמוֹעַ תּוֹרַת יְיָ, אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים לֹא תִרְאוּ וְלַחֹזִים לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת, דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת" (יש' ל, ט–י).


"שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר יְיָ מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ, וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם, וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה, הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ, לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְיָ וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב" (יר' ב).


"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה [מלעיטים ומזהמים את עם-ישראל בתורת מינות פרו-נוצרית ארורה]" (מלאכי ב, ח–ט).


ויש עוד בדברי הנביאים חירופים וגידופים ודימויים קשים כנגד העם וכנגד כומרי הדת, ואחתום בדברי החיזוק של ה' לירמיה ולישעיה, ואשר מהם נוסיף ונלמד על מלחמתם ברשעים:


"וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם. וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם. וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ. וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם יְיָ לְהַצִּילֶךָ" (יר' א, טז–יט).


"וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי. אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ. אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי. הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ. תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ. כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ" (יש' מא, ח–יב).


בתמונת שער הרשומה: פתח מתחם הקבר הטמא של נחמן הכלבי מאומן.


תמונת שער הרשומה מאת: Nahoumsabban, נוצר על־ידי מעלה היצירה; רשיון תמונה: CC BY-S 3.0.

ומצח אשה זונה היה לך, מיאנת היכלם!
.pdf
הורידו את PDF • 203KB

219 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול

1 Comment


נדב דולב
נדב דולב
Oct 05, 2023

השבת לו כגמולו, כל הכבוד

Like
bottom of page