הֱוִי מודה על האמת (ח״ב)

מַחְשְׁבוֹת צַדִּיקִים מִשְׁפָּט תַּחְבֻּלוֹת רְשָׁעִים מִרְמָה (מש' יב, ה)


נפתח בפירוש רס"ג לפסוק שמובא בכותר, וכֹה דבריו:


"עניין דבר זה, שהצדיק מדקדק אחר התנאי [אחר תנאֵי ודיני המשפט כפי אמיתתם] וכאשר [הצדיק] רואה שתוצאותיו כמשפט [שהכרעת הדין אמיתית] מסתפק בכך [כלומר, גם לרעתו הוא יקבל את הדין]. והרשע לא יועיל עמו מאומה אלא מתהפך הוא בתחבולותיו, כפי שידעת על יעקב שדקדק בתנאו עם לבן ואמר: 'אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה' [בר' כט, יח], אמר 'ברחל' לייחד [=דווקא] אותה, והוסיף 'בתך' שלא יביא לו אחרת הנקראת רחל, והוסיף 'הקטנה' שלא ישנה את שמה, ולא הועיל לו מאומה אלא אמר: 'למה רימיתני' [שם, כה]".


דברי רס"ג מעוררים אל האמת, שהרי מטרתם של הנוכלים לנצל את זולתם, והדרך היחידה להתמודד עם אנשי התהפוכות הללו היא למזער ככל שניתן את הקשר עמם, ולקוות שה' יסלקם מדרכנו; עד אז, יש לנהוג בסבלנות ולהיזהר מלענות לכסיל כאיוולתו פן נשווה לו, שהרי מטרת תחבולותיהם להוציא את אנשי היושר והצדק מגדרם בהתשות והצקות.

עוד-זאת, רבנו בעצמו מורה על תלמידיו במורה (ב, לו): "יִראה את כל בני האדם [וכוונתו לרובם המוחלט, שהרי מעטים מאד הגיעו להשגה שכלית ולדרגת אדם] כפי מצביהם, שהם בהם [=במצביהם] בלי ספק כבהמות וכחיות הטרף, אשר לא יחשוב השלם יחיד הסגולה כאשר חושב עליהם, אלא היאך להינצל מנזקי המזיקים מהם". וכתב "היאך להינצל" מפני שאין זה פשוט.


לפיכך, אמנות ההתחמקות נדרשת והכרחית. אמנות זו עתיקת-יומין והתמקצעו בה גויים שונים בתחומי הלחימה, ופיתחוה בכלים שונים. יש להבין שמדובר בלימוד של אמנות ממש, ובאמצעותה יש להתחמק ממחוסרי הכבוד העצמי אשר אינם פועלים משיקולים מוסריים או תורניים, אלא מגששים עד היכן ניתן למתוח את החבל, וכאשר הם מבצעים פשעים, הם למעשה מאלצים את סביבתם שתגדיר להם את הגבול. ברם, ישנם המזהים אותם, ועל-אף העדר מוסריותם והעדר יושרה בסיסית, עדיין יש כאלה אשר דורשים את חברתם.


ולעומת ההמון דורשי ההבל, ישנם בודדים אשר חפצים להשלים את ייעודם בעולם הזה, מתחמקים מנזקיהם של מחוסרי המוסר והדעת, ואף ממלאים את החובה לשנוא אותם לאחר שנמצאו בועטים בדרך האמת (כפי שהוסבר בחלק א של מאמר זה). אך לעיתים לא רחוקות, אי-אפשר להתחמק מהם לחלוטין, כגון שותף לדירה; במקרים כאלה ודומים לזה יש לחרוג מדרך ההתעלמות הרצויה, ולהלן אציג כיצד יש לנהוג עמם כאשר הם מזיקים לנו:


1) כשמדובר בסכנה הרי זה פשוט – יש להרחיקה, גם כשמדובר ברכוש שלהם.


2) הנחת ציוד שאין בו סכנה אך ללא רשות: "כל בני המבוי מעכבים זה על זה שלא להשתמש במבוי אלא בדברים שדרך בני המדינה להשתמש בהן במבואות" (הל' שכנים ה, ד); "אחד מן השותפים בחצר שהעמיד בהמה או רחיים וכיוצא בהן בחצר, ולא מחה בו שותפו – הרי זה מעכב עליו כל זמן שירצה [=תמיד בידו הרשות למחות]" (שם, ה).


לי נראה, שעגלות תינוקות (ולא של סופר-מרקט) הינם דבר שסביר להניח, וכן אופניים, בתנאי שהן לא מפריעים. אך דברי מחסן כגון קרטונים וקרשים או דברים גדולים – אסור להניחם בשטח המשותף, ומי שנוהג כך יש לדבר עמו ולמחות בו בדרך ארץ, ואם הוא מתעקש שלא לשמוע יש לומר לו: "הנני מוחה בך, ואת/ה תבחר/י מה לעשות", ואם לאחר שבוע הוא לא פינה את חפציו, יש לסלקם בימי הפינוי בעיר. דעו שלעתים מהלך זה הוא הכרחי, כדי למנוע מן הרשעים להשתלט על השטח המשותף.


3) "שלא יגיע העשן או ריח בית הַכְסֵא [...] לחברו, עד שלא יזיקו" (שם יא, א); בימינו מדובר לרוב במעשנים בחדר המדרגות או במקומות סגורים, יש למחות בהם ומומלץ להציב שלט. כמו כן, ישנה תופעה של מניחי שקיות זבל מחוץ לדלתם, יש לדרוש ללא פשרות שלא להניחן באזור המשותף מהסיבה שהן מסריחות את חדר מדרגות הלוקה בתחלופת אוויר נמוכה.


4) איסור שנוגע להפצת לכלוך (שם): "[אדם] שעושה מלאכתו, ומולכת [הרוח את:] העפר או נעורת הפשתן והמוץ וכיוצא בהן ומגיעים לחברו – הרי זה חייב להרחיק [דהיינו להשתדל] כדי שלא יגיעוֹ ולא יזיקוֹ ואפילו על-ידי הרוח המצויה, שכל אלו כמי שהזיק בחיציו הן [=בכוחו שלו]"; לדוגמה: שותף המתעקש להשאיר את דלת המרפסת פתוחה באופן תמידי בטענה שהוא אוהב אוויר, למרות שנכנס דרכה אבק ולכלוך לתוך הדירה המשותפת.


5) בנוגע לרעש רבנו פוסק כך: "יש להם [התושבים בסביבה רשאים] בכל עת לעכּב ולומר: 'אין אנו יכולים לישון מקול הנכנסים והיוצאים', שזה הזק קבוע הוא, כמו העשן והאבק" (שם, ה). המסקנה היא שניתן לדרוש שקט כשמפריעים לישון אף לפני השעה המוגדרת בחוק (23:00), ועל רעש לא סביר בכל שעה ניתן לערב את המשטרה.


חשוב לציין שישנו הבדל בין נזק קבוע ללא קבוע, וכדברי רבנו (שם, ד): "ולמה שנו נזקים אלו משאר נזקים? לפי שאין דעתו שלאדם סובלת נזק מאלו, וחזקתו שאינו מוחל, שהזיקן הזק קבוע". ולי נראה שאף לרעש ניתן לקרוא נזק קבוע, ועל האדם למחות בתושבי סביבתו עד שיִמָנעו מדיבורים בשעות לא סבירות ומצפירות חזקות לכל אורך היום.


לסיכום, ניתן למחות בדרך ארץ על הדברים המפריעים לנו ושהתורה אסרה להציק לנו בהם. אך עדיף לעשות זאת בשיחה אישית נעימה פנים בפנים, כי לעתים מחאה שאינה נעשית בדרך נכונה תוביל לתוצאה ההפוכה כי לא מעטים הם הכסילים...


כבר חשׂפנו מאות ממצאים רעועים בתורה החדשה של המחופשים ושמטרתם העיקרית: לעוות את האמת ולהתאימה לשאיפותיהם ולתאוותיהם, כפי שהם תובעים לקבל תקציבים, כספי ציבור ותרומות בטענה שהם מצילים את העולם, וכאילו עולם התורה ייחרב אם לא יקבלו ממון. אולם, לא רק שאין לשעות להם אלא חובה למנוע מהם זאת ולעצור לחלוטין את הזרמת הכספים — שהרי הם מחללים שם שמיים. ובכלל, עולמם הוא לא עולם התורה אלא עולם של הבל וסכלות ואף עבודה-זרה כעורה, ועליהם אומר רבנו במורה (א, לב): "כפי שמדמים הסכלים והבטלנים האוהבים לעשות חסרונם ופתיותם שלמות וחכמה, ושלמות זולתם וידיעותיו חסרון ויציאה מן הדת".


אין להתרפות מולם ואין לרחם עליהם בשום פנים ואופן. ועוד, שעקב ייבוש אפשרויותיהם הכלכליות (אשר נגועות בחילול-שם-שמים כאמור שהרי אסור ליהנות מדברי תורה) עשויה להתערער השליטה המוחלטת של מנהיגי המינים האורתודוקסים בהמונים, ועשוי להיפתח צוהר שדרכו הם יוכלו לראות את האמת ולאט-לאט לשוב לדרך האמת היושר והצדק.


"יָשִׂישׂוּ וְיִשְׂמְחוּ בְּךָ כָּל מְבַקְשֶׁיךָ וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל אֱלֹהִים אֹהֲבֵי יְשׁוּעָתֶךָ" (תה' ע, ה).