ובכן, הבה נחל בפסק חז"ל ורבנו בהלכות גזלה ואבדה (ו, ז–יא):
"דברים הרבה אסרו חכמים משום גזל, והעובר עליהם הרי זה גזלן מדבריהם, כגון [...] המשחקים בקוביה [...] המשחקין בקוביה כיצד? אלו המשחקין בעצים או בצרורות או בעצמות וכיוצא בהן, ועושין תנאי ביניהן שכל הנוצח את חברו באותו השחוק ייקח ממנו כך וכך – הרי זה גזל מדבריהם, אף-על-פי שברצון הבעלים לקח, הואיל ולקח ממון חברו בחינם דרך שחוק והתל – הרי זה גזל. וכן המשחקין בבהמה או בחיה או בעופות ועושים תנאי ביניהם, שכל שתנצח בהמתו או תרוץ יותר ייקח מחברו כך וכך, וכל כיוצא בדברים אלו – הכל אסור וגזל מדבריהם הוא. והמשחק בקוביה עם הגוי אין בו משום איסור גזל, אבל יש בו איסור עסק בדברים בטלים, שאין ראוי לאדם לעסוק כל ימיו אלא בדברי תורה וביישובו של עולם".
ועתה נמשיך לדברי חכמים ורבנו במשנה מסכת סנהדרין (ג, ג): "אלו הן הפסולין [לעדות]: המשחק בקוביה" וכו'. ושם פירש רבנו: "המשחק בקוביה, והוא המשחק ב'נרד' ו'סטרנג' [ששבש ושחמט] וכיוצא בהם, בתנאי שישלם כסף מי שיעשה כך או לא יעשה כך, בהתאם לשיטת אותו המשחק, ונאסר זה מפני שהוא מתעסק בעסק שאין בו תועלת ליישוב העולם, ויסוד הוא בתורתנו שאין ראוי לאדם להעסיק את עצמו בעולם הזה אלא באחד משני דברים: או בחכמה להשלים בה את עצמו, או בעסק שיועיל לו בקיום העולם כגון אומנות או מסחר, וראוי למעט בזה ולהרבות בראשון, כמו שאמרו: 'הוי מעט עסק ועסוק בתורה' [אבות ד, י]".
מכל האמור עולה באופן ברור שאסור לשחק בשום משחקי מזל, כגון לוטו, טוטו, צ'אנס, וכיו"ב – שהרי מי שניצח ולקח ממון באותו המשחק, "לקח ממון חברו בחינם דרך שחוק והתל, והרי זה גזל". ברם, נראה שבימינו ניתן להקל משני טעמים: א) מנהלי מפעל הפיס הם ספק גויים, שהרי הם ספק מחללי שבת בפרהסיה, ואין במשחקי הקוביה עם הגויים משום גזל; ב) לא מדובר בדברים בטלים לחלוטין, שהרי למרות שמנהלי מפעל הפיס נוטלים לכיסם משכורות עתק, עדיין כסף רב מכספי המשחקים עובר למימון פרויקטים שונים וחשובים בקהילה.
אולם, היתר זה מגיע עם שלוש הסתייגויות:
הראשונה, אם האדם מתמכר למשחקי המזל הללו למיניהם עוון גדול בידו, כמו מי ששוקע ומתמכר להנאות העולם-הזה, כגון שתיית יין או אכילת בשר וכיו"ב, ואלו העוונות מוציאים את האדם מן העולם-הזה ומן העולם-הבא, וכמו שפוסק רבנו בעניינם בהלכות דעות (ז, ג):
"ואל תאמר שאין התשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה. כשם שצריך אדם לשוב מאלו – כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מהן: מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן התחרות, ומן ההתל, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות וכיו"ב, מן הכול צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש. וכן הוא אומר: 'יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו' [יש' נה, ז]".
השנייה, כל ההיתר הזה נכון למצבנו המידותי והרוחני העגום בימינו, אולם, אין לי צל של ספק, שכאשר נזכה לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, יהיה אסור באיסור חמור לשחק במשחקי המזל הללו לחלוטין, גם מפני שלא יהיו בינינו מחללי שבת בפרהסיה, גם מפני שעם-ישראל יהווה דוגמה ומופת לזלזול בהבלי התאוות ולאושר העושר רוחני, וגם מפני שאין עוד צורך לגזול ממון מן ההמונים ולממן משכורות עתק לקבוצת גזלנים, כדי להשקיע בפרויקטים שונים וחשובים בקהילה – שהרי מלכות ישרת דרך תשקיע בפרויקטים חשובים גם ללא גזל ההמונים.
והשלישית, להבנתי, גם בימינו אנו, אסור באיסור חמור לדיינים ולמורי-הוראה לשחק במשחקי מזל למיניהם, מפני שהדיינים ומורי-ההוראה מחויבים להיות שונאי ממון, ומשחקי המזל מעוררים מאד בקרב בני האדם את אהבת הממון ואת הזיות הבלי העושר המטמטמות.
וכך פוסקים חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (ב, ו): "צריך שיהיה בכל אחד מהם [מן הדיינים] שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, ויראה, וענוה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להם, ובעלי שם טוב. [...] 'שֹׂנְאֵי בָצַע' – אפילו ממון שלהם אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון: שכל מי שהוא 'נִבְהָל לַהוֹן [אִישׁ רַע עָיִן, וְלֹא יֵדַע כִּי] חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ' [מש' כח, כב]".
ולא רק הדיינים ומורי-ההוראה, גם תלמידי החכמים לא ראוי להם לשחק במשחקי המזל הללו, וכדברי רבנו במורה (ג, יב) בעניין שאיפתם של החכמים בעולם-הזה, וכֹה דבריו:
"אבל החסידים החכמים כבר ידעו חכמת [=תכלית] המציאות הזו והבינו אותה [...] ולפיכך עשו מטרתם מה שהייתה הכוונה בהם מחמת היותם אדם [=הואיל והם בני אדם מטרתם:] והיא ההשגה [=השגת ה'], ובגלל צורך הגוף מבקשים ההכרחי, לחם לאכול ובגד ללבוש ללא מותרות, וזה הקל ביותר, ואפשר להשיגו בעיסוק מועט אם יסתפק האדם בהכרחי".
אדם שממלא את ייעודו, מקדש את שכלו, מטהר את רעיונו, ומתרומם מעל בהמיוּתו, יתרחק מההבל ששוגים בו ההמונים ברודפם אחרי המותרות ואחרי דמיונות העושר הממית והמכלה. הוא לעומתם מסתפק בצרכי הקיום ההכרחיים לחיי שלווה וכבוד ומקדיש את חייו לעשיית המצוות, מתוך ידיעה עמוקה שבהן הוא מעצב את נפשו ומכשירהּ להשׂכיל ולידע את ה'.
ובהמשך המורה שם רבנו מתאר את מצב העשירים: "וזה אשר יש לו המותרות הללו לא השיג שום דבר בעצמותו [=לא עיצב שום דבר מהותי בנפשו], אבל השיג דמיון שווא או משחק".
כלומר, אדם ששוגה לחשוב שהנאותיו בעולם-הזה הן-הן התכלית ואחריהן יש לרדוף, מזניח את נפשו היקרה ומותיר אותה גולמית ואטומה, עמומה וחשוכה – וכל מה שנשאר בידו הוא חיצוניוּת שווא מתעתעת שחולפת ביעף כרוח קלה עם חלוף חיי האדם הקצרים. "אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ, כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ" (תה' קג, טו).
ובאבות נאמר (ד, כא): "התקן עצמך בפרוזדוד כדי שתיכנס לטרקלין", ושם פירש רבנו: "טרקלין – הארמון, ופרוזדוד – בית שער. והמשל פשוט [...] בעולם-הזה נקנות המעלות אשר בהן יזכה האדם לחיי-העולם-הבא, ו[העולם ה]זה אינו אלא דרך ומעבר לשם [לעולם-הבא]". "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קה' יב, יג).
חזק וברוך!