האם התחייבות כספית לבית-הכנסת היא בגדר נדר?

מן המפורסמות שבקרב יהודי-תימן נוהגים למכור את המברכים ואת התפילות, מכירה זו, או יותר נכון לומר התחייבות כספית זו לבית-הכנסת, מתבצעת בבית-הכנסת בפני כל הקהל. הממונה על המכירות מכריז, בדרך כלל בזמנים קבועים, על מכירת התפילות והמברכים. לאחר שהממונה מכריז, ניתנת האפשרות לכל אחד ואחד להציע סכום, וכאשר אין עוד מי שמוסיף על הסכום האחרון, הממונה מכריז כי ההצעה האחרונה זכתה, והוא אומר: "יזכה הנודר" או משהו מעין זה (ואין צורך לומר שמותר לנדור ולהתחייב בשבת לקיים מצוה).


בנוסף, מקובל כי מי שהוזמן לקרוא בתורה מתנדב בסכום מסוים לבית-הכנסת. ולעתים לא רחוקות גם אנשים או נשים שאינם עולים לתורה מתנדבים לשם קבלת "מי-שברך" או "אשכבה". וראוי להרחיב בעניין ה"אשכבות" המטופשות הללו. נציין אפוא שאין לאמרם כלל וכל-שכן בשבת, גם מפני שיש בהן ייחוס התפעלות של רחמים כלפי בורא-עולם שהרי אנחנו מבקשים שהוא ירחם על המת, והתעוררות של רחמים הינה ביטוי לשינוי ולהתפעלות ולייחוס תכונת נפש אנושית, וכמובן שייחוס הזיה שכזו לבורא-עולם כמוה כהגשמה, כי אין התעוררות והתפעלות ללא תכונות נפש אנושיות, גם מפני שיש בהן השקפה כאילו יש בכוחנו לשנות את דין הצדק של בורא-עולם ולהפכו לדיין שדן דין עוול, גם מפני שיש בהן השקפה רעה, כביכול יש בכוחנו להעלות את נשמת המת, גם מפני שמזכירים את עוונות המת ואין לבזותו בפרהסיה, וגם מפני שלא ראוי בשבת לצער את הציבור באבלות וכל-שכן בבית-הכנסת.


לאחר שתיארנו את המנהג, אשר מוכר גלוי וידוע ליהודים מעדת-תימן, נעבור לשאלה שבראש מאמרנו זה: האם מי שקונה תפילה או מברך בבית-הכנסת, באותה "המכירה" שתוארה לעיל, האם הוא חייב מן התורה לשלם לקופת בית-הכנסת? ובמלים אחרות, האם התחייבותו היא בגדר נדר שחייבים לקיימו מן התורה? או שמדובר בהתחייבות מסוג שונה?


א. משכן זדים


יש הרואים בהתחייבות זו נדר גמור, ואם מדובר באנשים נבונים, לא אתפלא אם המחשבה שהובילה אותם להחמיר בכך היא שיש אנשים לא מעטים אשר מזלזלים בהתחייבויותיהם כלפי בית-הכנסת. ואכן, יש הרבה מן האמת בדבריהם, וזכורני שמילאתי תפקיד של גבאי בבית-הכנסת של ילדותי במשך כמה שנים, ובסוף כל שנה הצגתי את החובות לציבור. וכמעט לא היה אחד ששילם את הסכום שהוא התחייב בו במשך כל השנה! ולא מדובר באנשים שאין להם או במשפחות גדולות מרובות בהוצאות, מדובר באנשים מבוגרים שאספו ממון רב במהלך חייהם, אך צרי עין מאד היו ומתוך תאוות בצע וחמדת ממון החליטו שהם לא משלמים.


אחד אפילו הגדיל לעשות, וכאשר אמרתי לו בסוף השנה שהוא חייב סכום מסוים לבית-הכנסת, הוא אמר לי: "זה לא יכול להיות", והוסיף: "אני חייב רק מחציתו". התפלאתי והשבתי לו: קיימתי רישום מדויק ביותר, לא החסרתי ולא הוספתי מאומה על חשבונך, ומדובר בשנה שלמה! האם לא יכול להיות שהנך טועה בהערכתך? והלא אדם מתחייב ואינו שם לב לסכומים שהוא מוציא מפיו! בנוסף לכך, לא מדובר בסכום גדול לשנה שלמה. אותו אחד לא היה אדם, רע לבב היה מאד, ולאחר שראיתי שהוא נלחם בי על פרוטות וגוער בי בהכלמה ובשטנה, הנחתי לו ולסכלותו. אגב, אותו לא-אדם היה הולך על שתיים שאסף ממון רב במהלך חייו.


צרות-העין לא נגמרה כאן, כאשר רציתי לקיים בבית-הכנסת ההוא סעודה שלישית, וביקשתי את תמיכת בית-הכנסת לכך, מורשי-החתימה השיבו לי שהם החליטו לתמוך בסעודה השלישית בחמישים ש"ח לחודש בלבד. כמובן שסכום זה אינו מספיק אפילו לשבת אחת, ובסופו של דבר השבתי להם: "אין צורך, משפחתנו תממן את הסעודה השלישית מכיסה". וכך, במשך כמה שנים קיימנו שם סעודה שלישית, וכל הכספים יצאו מחשבונו של אבי מרי ע"ה, שסבל את רשעותם וסכלותם של אנשי אותו בית-הכנסת במשך עשרות שנים, עד שפעם אחת אמר לי בצער גדול "שהם שפכו את דמו". ושמא תאמרו שלא היה כסף בחשבון בית-הכנסת? ובכן, מכיוון שהייתי תקופה מסוימת גבאי ידעתי היטב שיש בחשבון בית-הכנסת למעלה מחמשים אלף ש"ח! ומדובר בצייקנים שלא הוציאו מאומה למעט הוצאות שוטפות.


עד-כדי-כך צרי עין היו, שהתלוננו עלי מדוע אני משאיר את המקרר דלוק במשך כל השבת, השבתי להם שיש צורך לאחסן את המוצרים לסעודה השלישית במקרר, אחרת הם יתקלקלו. אך דעתם לא נחה ולא נתקררה, עד שנאלצתי לקנות מקרר קטן על חשבוני, כדי לאחסן את מוצרי הסעודה השלישית, וכדי שלא "יתבזבז" הרבה חשמל. בזכות אותה סעודה שלישית, זכינו במשך כמה שנים שתהיה לנו תפילת מנחה של שבת, וערבית של מוצאי שבת, אך הדבר לא היה חשוב בעיני אנשי אותו בית-כנסת, שממילא לא היו מגיעים לתפילות הללו.


מדוע הם היו כל-כך צרי עין? ובכן, אני חושב שהסיבה המרכזית היא סכלות וטמטום, כלומר העדר החכמה. מעולם לא התקיימו בבית-הכנסת הזה שיעורי תורה ביום שבת, וכאשר ראתה אמי זכרונה לברכה את חולשת הגברים ואת מידותיהם הרעות ואת סכלותם, הקימה וייסדה שיעור לנשים בשבת שפעל במשך עשרים-וחמש שנה. כאשר עמדתי על דעתי, והבנתי את גודל הבושה והחרפה, שנשים לומדות תורה בבית-הכנסת והגברים מתעצלים ובקושי באים לתפילת מנחה של שבת, נכלמתי מאד, וניסיתי לייסד שיעור גם לגברים, אך קיללוני קללות נמרצות, ושנאת חמס שנאוני. העדר החכמה והדעת הביאום לצרות עין, שנאת חינם, ליצנות, סכלות וטמטום בלתי נתפשות. וזה רק מעט מזער מרשעותם של אותם לא בני-אדם.


אך הרעה הגדולה ביותר שהעדר החכמה דרדרה אותם אליה היא חוסר הכרת הטוב. במשך למעלה מעשר שנים שירתתי בנאמנות ומסירות את בית-הכנסת, ובמקום שאין אנשים השתדלתי להיות איש, אף אחד מהם לא היה רוצה להתפלל או לקרוא בתורה, ואם כבר עשה אחד מהם משהו פעם ביובל, היה זה מתוך אי-חשק מופגן ומתוך הרגשה שהוא עושה טובה גדולה, ולעתים קרובות אף בפנים זועפות להחריד. כך יצא אפוא, שנשאתי בנטל כל התפילות והחזנות, בשבתות ובחגים ובימים הנוראים, ומעולם לא שמעתי ממִּי מהם מילה אחת טובה. ההיפך הוא הנכון, נרגנים מתלוננים וזעופי-פנים היו, ובליבם חשבו שהם עושים לי טובה, עד שפעם אחת יצא המרצע מן השק וצעק עלי אחד ש"כל מה שאני עושה אני עושה לעצמי".


בסופו של דבר עזבתי את אותו בית-כנסת "משכן זדים", וכמו שבגדו וגירשו את נשותיהם כך גירשו גם אותי בעינם הרעה ובליבם האכזר. אך האמת שעזבתי בגלל סיבה אחת בלבד, והיא שלא היה שם לימוד תורה קבוע. כי במקום שאין לימוד תורה אין תקווה לשיפור המידות ולחזרה בתשובה. וזכורני פעם אחת ויחידה שמסרתי שם שיעור באזכרה מסוימת, והיה שם אחד שיש לו תואר ד"ר מאוניברסיטת תל-אביב, מחלל שבת בפרהסיה, שניסה ללא הרף לחבל במהלך השיעור, והתערב ללא הרף בדברי ליצנות וכיעור. אף אחד לא מיחה בו, אדרבה, עודדו אותו ותמכו בו להמשיך בדרכו הרעה, מתוך שנאת-חינם ואהבת ההפקרות והליצנות.


אגב, לימים עזב אותו ליצן מרושע את בית-הכנסת, כנראה נמאס לו להתחפש...


כאמור, במקום שאין אפילו רצון ללמוד תורה, אין כל סיכוי לתשובה ולהתנערות מן המידות-הרעות. והבנתי, שאנשים בעלי מידות-רעות שאינם מסוגלים ללמוד תורה פעם אחת בשבוע, הם רעים וחטאים עד מאד ויש להתרחק מהם. ואיני יודע אם יש באותו בית-הכנסת אפילו עשרה אנשים שאינם מחללי שבת בפרהסיה... גלות ממש.


***

נחזור עתה לשאלה שבראש מאמר זה, אך טרם שנענה על שאלה זו מבחינה הלכתית כפי הבנתנו, חשוב להבין, שראוי באמת להשיב לעמי הארצות שתיארתי ולדומיהם שמדובר באיסור חמור ולא להסביר להם מאומה מעבר לכך. כי כפי שנראה להלן לא מדובר בנדר מן התורה, אלא בהתחייבות שתוקפה מדברי חכמים בלבד. אך אם תאמר זאת לפוקרים ולמתפקרים הזדים למיניהם, יבואו לידי התפקרות מוחלטת, ועבדא – בהפקירא ניחא להו.


ב. האם התחייבות כספית לבית-הכנסת היא בגדר נדר?


נחל אפוא לעיין בדין זה במשנה-תורה להרמב"ם בהלכות נדרים (א, א–ב):


"הנדר נחלק לשתי מחלקות: [1] החלק הראשון הוא שיאסור אדם על עצמו דברים המותרים לו [...] וחלק זה הוא שאני קורא אותו: 'נדרי איסר'. [2] והחלק השני הוא שיחייב עצמו בקרבן שאינו חייב בו, כגון שיאמר: 'הרי עלי להביא עולה', או 'הרי עלי להביא שלמים או מנחה', או 'הרי בהמה זו עולה או שלמים'. והאומר 'עלי' הוא הנקרא נדר, והאומר 'הרי זו' הוא הנקרא נדבה. [...] וחלק זה הוא שאני קורא אותו: 'נדרי-הקדש'".


מן ההלכה עולה, שנדר ייחשב לנדר אך ורק אם הוא נאמר באחד משני הלשונות שהרמב"ם הגדיר כאן בהלכה. וכן הרמב"ם כותב בתשובה (סימן קמז), וזה לשון התשובה כפי שתרגם אותה קאפח באות ד שם:


"נשאל רבנו, במי שאמר: נֵדֶר שלא אוֹכַל [או] נדר שלא אשתה – אם נאסר. והשיב, אין זה מחייבו מאומה לפי שלא אסר עצמו בלשון איסור. [...] אבל לשון 'נדר' בלבד לא אמר כלום. אלא שאם היה הנודר עם-הארץ פותחין לו פתח ממקום אחר כדי שלא יקלו ראש בנדרים, כמו שמצאנום באותן הבבות [בגמרא, התחייבויות] שאינם נדרים, [אך בכל זאת] מראים לעם-הארץ שהוא נדר ומתירין לו, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים".


כלומר, אפילו אם אדם התחייב ואמר מפורשות: "אני נודר לתת לבית-הכנסת חמישים שקלים" – הוא אינו חייב מן התורה מדין נדר, כי הוא לא התחייב בלשון שמחייב אותו. וכדי שיתחייב יהיה עליו לומר: "הרי עלי לתת לבית-הכנסת חמישים שקלים", או לומר: "הרי שטר-כסף זה נדבה לבית-הכנסת".


אמנם, בסוף פרק א שם ישנה הלכה מעניינת, וממנה עולה, שמי שמתחייב לעשות מצוה אינו פטור לחלוטין ואין דבריו בטלים לגמרי כאילו לא אמר כלום, וכֹה דברי רבנו שם בסוף הלכה כה: "האומר לחברו: 'נשכים ונשנה פרק', עליו להשכים ולשנות, שזה כמו נדר הוא, ואף-על-פי שלא הוציאו בלשון נדר".


נמצא, שמי שהתחייב לבוא וללמוד בבית-הכנסת, חייב לקיים את דבריו מפני שזה כמו נדר, אך לא נדר ממש, מפני שלא הוציאו בלשון נדר. ומסיבה זו רבנו מדגיש בהלכה שזה רק כמו נדר שהרי אם הייתה התחייבות זו בגדר נדר מן התורה, היה עליו לומר "שזה נדר הוא", ולא להוסיף עוד מאומה. זאת ועוד, הדגשת רבנו שיש להתחייבות זו תוקף למרות שלא הוציאה מפיו בלשון נדר, וכדברי רבנו: "ואף-על-פי שלא הוציאו בלשון נדר", נועדה ללמד אותנו שבאמת לפי התורה אין כאן נדר כלל, ואף-על-פי-כן, חכמים קבעו בתלמוד (נדרים ח ע"א) שמי שמתחייב באופן זה לעשות מצוה, חייב לקיים את דבריו.


וּלמה הדבר דומה? לאב שמחנך את בנו ואומר לו: "בני, אף שאין איסור להתנהג באופן מסוים לפי החוקים או הכללים המקובלים בחברה, אני אוסר עליך לעשות כך וכך, מפני שהתנהגות זו היא כמו התנהגות של בני אדם שאינם טובים", וכיו"ב.


ויתרה מזאת, בהתחייבות אדם לקנות מברך או מי-שברך, לא רק שהאדם המתחייב אינו נוקט בלשון של נדר או נדבה, הוא אפילו לא אומר מילות התחייבות כגון "נשכים ונשנה פרק", אלא הוא אומר סכומים מסוימים בלבד, והממונה על המכירות הוא זה שקובע "יזכה הנודר". ולכן, אין ספק לפי דעתי שמדובר כאן במצוַת חכמים בלבד, שתוקפה נשען על ההלכה האחרונה שראינו: שכל מי שמתחייב לעשות מצוה, בכל לשון שיהיה, חייב לקיימה מדברי סופרים.


ג. שיהא הין שלך צדק


במשנה סוף מסכת שביעית נאמר: "כל המטלטלין נקנין במשיכה, וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה ממנו". כלומר, לפי דין תורה עִסקה מתבצעת ונחתמת אך ורק במשיכת הדבר הנקנה, וכל עוד לא בוצעה משיכה, אחד מהצדדים יכול לחזור בו ממה שסיכמו הצדדים בדברים. ברם, חז"ל מוסיפים שם, שכל מי שמקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו, כלומר, גם אם עסקה סוכמה בדברים בלבד, על הצדדים לכבד את ההסכם שנעשה בעל-פה ולעמוד בהתחייבויותיהם, כי זו הדרך הנכונה והמתאימה לזרע ישראל.


הרמב"ם בפירושו למשנה שם, מבאר כך: