האם התחייבות כספית לבית-הכנסת היא בגדר נדר?

עודכן ב: 24 יול 2019

מן המפורסמות שבקרב יהודי-תימן נוהגים למכור את המברכים ואת התפילות, מכירה זו מתבצעת בבית-הכנסת בפני כל הקהל. הממונה על המכירות מכריז, בדרך כלל בזמנים קבועים, על מכירת התפילות והמברכים. לאחר שהממונה מכריז, ניתנת האפשרות לכל אחד להציע סכום, בדרך כלל בכפולות של עשר, וכאשר אין עוד מי שמוסיף על הסכום האחרון, הממונה מכריז כי ההצעה האחרונה זכתה, והוא אומר: "יזכה הנודר" או משהו מעין זה.

בנוסף לכך, מקובל כי מי שעולה לתורה בתורו או שהוזמן לקרוא בתורה, מתנדב בסכום מסוים לבית-הכנסת. ולעתים לא רחוקות גם אנשים או נשים שאינם עולים לתורה מתנדבים לשם קבלת "מי-שברך" או "אשכבה". ראוי לייחד מאמר נפרד על ה"אשכבות" הללו, אך אין כאן המקום להאריך בזה. רק נֹאמר שראוי לפי דעתנו להימנע מלומר אותן בשבת, שהוא זמן של עונג ושמחה, ולא ראוי בעת שבו אנו מצֻווים לשמוח ולהתענג, להזכיר אבלות וצער בפרהסיה וכל שכן בתוך בית-מקדש מעט.

לאחר שתיארנו את המנהג, אשר מוכר גלוי וידוע ליהודים מעדת-תימן, נעבור לשאלה שבראש מאמרנו זה: האם מי שקונה תפילה או מברך בבית-הכנסת, באותה המכירה שתיארנו לעיל, חייב מן התורה לשלם לקופת בית-הכנסת? ובמלים אחרות, האם התחייבותו היא בגדר נדר שחייבים עליו מן התורה?

משכן זדים

יש הרואים בהתחייבות זו נדר לכל דבר ועניין, וכנראה המחשבה שהובילה אותם להחמיר בכך היא, שיש אנשים לא מעטים אשר מזלזלים בהתחייבויותיהם לבית-הכנסת. ואכן יש הרבה מן האמת בדבריהם, וזכורני שמילאתי תפקיד של גבאי בבית-הכנסת של ילדותי במשך כמה שנים, ובסוף כל שנה הצגתי את החובות לציבור. כמעט לא היה אחד! ששילם את כל הסכום שהוא התחייב בו במשך כל השנה! ולא מדובר באנשים שאין להם או במשפחות ברוכות ילדים, דווקא אנשים שיש להם ממון רב, מתוך תאוות בצע לשמה, החליטו שהם לא משלמים.

אחד אפילו הגדיל לעשות, וכאשר אמרתי לו בסוף השנה שהוא חייב סכום מסוים לבית-הכנסת, הוא אמר לי: "זה לא יכול להיות", והוסיף: "אני חייב רק מחציתו". התפלאתי והשבתי לו: קיימתי רישום מדויק ביותר, לא החסרתי ולא הוספתי מאומה על חשבונך, ומדובר בשנה שלמה! האם לא יכול להיות שהנך טועה בהערכתך? והלא אדם מתחייב ואינו שם לב לסכומים שהוא מוציא מפיו! בנוסף לכך, לא מדובר בסכום גדול לשנה שלמה, איך אתה מעז להיות כל-כך צר עין?! אותו אחד לא היה אדם, רע לבב היה, ולאחר שראיתי שהוא נלחם בי על פרוטות וגוער בי בזלזול, הנחתי לו ולסכלותו. אגב, אותו לא-אדם היה אדם בעל ממון רב.

צרות-העין לא נגמרה כאן, כאשר רציתי לקיים בבית-הכנסת ההוא סעודה שלישית, וביקשתי את תמיכת בית-הכנסת לכך, מורשי-החתימה השיבו לי שהם החליטו לתמוך בסעודה השלישית בחמישים ₪ לחודש בלבד. כמובן שסכום זה אינו מספיק אפילו לשבת אחת, ובסופו של דבר השבתי להם: "אין צורך, משפחתנו תממן את הסעודה השלישית מכיסה". וכך, במשך כמה שנים קיימנו שם סעודה שלישית, וכל הכספים יצאו מחשבונו של אבי מרי הי"ו, שסבל את רשעותם וסכלותם של אנשי אותו בית-הכנסת במשך שנים רבות, עד שפעם אחת אמר לי בצער גדול "שהם שפכו את דמו". ושמא תאמרו שלא היה כסף בחשבון בית-הכנסת? ובכן, מכיוון שהייתי תקופה מסוימת גבאי ידעתי היטב שיש בחשבון בית-הכנסת למעלה מחמשים אלף ₪!

עד כדי כך צרי עין היו, שהתלוננו עלי מדוע אני משאיר את המקרר דלוק במשך כל השבת, השבתי להם שיש צורך לאחסן את המוצרים לסעודה השלישית במקרר, אחרת הם יתקלקלו. אך דעתם לא נחה ולא נתקררה, עד שנאלצתי לקנות מקרר קטן על חשבוני, כדי לאחסן את מוצרי הסעודה השלישית, וכדי שלא "יתבזבז" הרבה חשמל. בזכות אותה סעודה שלישית, זכינו במשך כמה שנים שתהיה לנו תפילת מנחה של שבת, וערבית של מוצאי שבת, אך הדבר לא היה חשוב בעיני אנשי אותו בית-כנסת, שממילא לא היו מגיעים לתפילות הללו.

מדוע היו כל כך צרי עין? ובכן אני חושב שהסיבה המרכזית היא סכלות וטמטום, כלומר העדר החכמה. מעולם לא התקיימו בבית-הכנסת הזה שיעורי תורה ביום שבת, וכאשר ראתה אמי זיכרונה לברכה, את חולשת הגברים וסכלותם, הקימה וייסדה שיעור לנשים בשבת שפעל במשך עשרים-וחמש שנה. כאשר עמדתי על דעתי, והבנתי את גודל הבושה והחרפה, שנשים לומדות תורה בבית-הכנסת והגברים מתעצלים ובקושי באים לתפילת מנחה של שבת, נכלמתי מאד, וניסיתי לייסד שיעור גם לגברים, אך קיללוני קללות נמרצות, ושנאת חמס שנאוני. העדר החכמה והדעת הביאום לצרות עין, שנאת חינם, ליצנות, סכלות וטמטום. וזה רק מעט מזער מרשעותם של אותם לא בני-אדם.

אך הרעה הגדולה ביותר שהעדר החכמה דרדרה אותם אליה היא חוסר הכרת הטוב. במשך למעלה מעשר שנים שירתי בנאמנות ומסירות את בית-הכנסת, ובמקום שאין אנשים השתדלתי להיות איש, אף אחד מהם לא היה רוצה להתפלל או לקרוא בתורה, ואם כבר עשה אחד מהם משהו פעם ביובל, היה זה מתוך אי חשק מופגן ומתוך הרגשה שהוא עושה טובה גדולה. כך יצא אפוא, שנשאתי בנטל כל התפילות והחזנות, בשבתות ובחגים ובימים הנוראים, ומעולם לא שמעתי ממי מהם מילה אחת טובה. ההיפך הוא הנכון, נרגנים מתלוננים וזעופי-פנים היו, ובלבם חשבו שהם עושים לי טובה, עד שפעם אחת יצא המרצע מן השק וצעק עלי אחד ש"כל מה שאני עושה אני עושה לעצמי".

בסופו של דבר עזבתי את אותו בית-כנסת, וכמו שבגדו וגירשו את נשותיהם כך גירשו גם אותי. אך האמת שעזבתי בגלל סיבה אחת בלבד, והיא שלא היה שם לימוד תורה קבוע. כי במקום שאין לימוד תורה אין תקווה לשיפור המידות ולחזרה בתשובה. וזכורני פעם אחת ויחידה שמסרתי שם שיעור באזכרה מסוימת, והיה שם אחד שיש לו תואר ד"ר מאוניברסיטת תל-אביב, מחלל שבת בפרהסיה, שניסה ללא הרף לחבל במהלך השיעור, והתערב ללא הרף בדברי ליצנות וכיעור. אף אחד לא מיחה בו, אדרבה, עודדו אותו ותמכו בו להמשיך בדרכו הרעה, מתוך שנאת-חינם ואהבת ההפקרות והליצנות.

כאמור, במקום שאין אפילו רצון ללמוד תורה, אין כל סיכוי לתשובה ולהתנערות מן המידות-הרעות. והבנתי, שאנשים בעלי מידות-רעות שאינם מסוגלים ללמוד תורה פעם אחת בשבוע, הם רעים וחטאים עד מאד ויש להתרחק מהם. ואיני יודע אם יש באותו בית-הכנסת אפילו עשרה אנשים שאינם מחללי שבת בפרהסיה...

נחזור עתה לשאלה שבראש מאמר זה, וטרם שנענה על שאלה זו מבחינה הלכתית כפי הבנתנו, ראוי באמת להשיב לאנשים שתיארתי ודומיהם שמדובר באיסור חמור ולא להסביר להם מאומה מעבר לכך. כי כפי שנראה להלן לא מדובר בנדר מן התורה, אלא בהתחייבות שתוקפה מדברי חכמים בלבד. אך אם תאמר זאת לפוקרים ולמתפקרים למיניהם, יבואו לידי התפקרות מוחלטת, ועבדא – בהפקירא ניחא להו.

האם התחייבות כספית לבית-הכנסת היא בגדר נדר?

נחל אפוא לעיין בדין זה במשנה-תורה להרמב"ם בהלכות נדרים (א, א–ב):

"הנדר נחלק לשתי מחלקות: [1] החלק הראשון הוא שיאסור אדם על עצמו דברים המותרים לו, [...] וחלק זה הוא שאני קורא אותו נדרי איסר. [2] והחלק השני הוא שיחייב עצמו בקרבן שאינו חייב בו, כגון שיאמר: הרי עלי להביא עולה, או הרי עלי להביא שלמים או מנחה, או הרי בהמה זו עולה או שלמים. והאומר 'עלי' הוא הנקרא נדר, והאומר 'הרי זו' הוא הנקרא נדבה. [...] וחלק זה הוא שאני קורא אותו נדרי-הקדש".

מן ההלכה עולה, שנדר ייחשב לנדר אך ורק אם הוא נאמר באחד משני הלשונות שהרמב"ם הגדיר כאן בהלכה. וכן הרמב"ם כותב בתשובה (סימן קמז), וזה לשון התשובה כפי שתרגם אותה מָרי באות ד שם:

"נשאל רבנו, במי שאמר: נֵדֶר שלא אוֹכַל [או] נדר שלא אשתה – אם נאסר. והשיב, אין זה מחייבו מאומה לפי שלא אסר עצמו בלשון איסור, [...] אבל לשון נדר בלבד לא אמר כלום. אלא שאם היה הנודר עם-הארץ פותחין לו פתח ממקום אחר כדי שלא יקלו ראש בנדרים, כמו שמצאנום באותן הבבות [בגמרא, התחייבויות] שאינם נדרים, [אך בכל זאת] מראים לעם-הארץ שהוא נדר ומתירין לו, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים".

כלומר, אפילו אם אדם התחייב ואמר: "אני נודר לתת לבית-הכנסת חמישים שקלים" – הוא אינו חייב מן התורה מדין נדר, כי לא התחייב בלשון שמחייב אותו. וכדי שיתחייב יהיה עליו לומר: "הרי עלי לתת לבית-הכנסת חמישים שקלים", או לומר: "הרי שטר זה נדבה לבית-הכנסת".

אמנם, בסוף פרק א שם ישנה הלכה מעניינת שממנה עולה, שמי שמתחייב לעשות מצוה אינו פטור לחלוטין ואין דבריו בטלים לגמרי כאילו לא אמר כלום, וזה לשון רבנו שם בסוף הלכה כה: "האומר לחברו: 'נשכים ונשנה פרק', עליו להשכים ולשנות, שזה כמו נדר הוא, ואף-על-פי שלא הוציאו בלשון נדר".

נמצא, שמי שהתחייב לבוא וללמוד בבית-הכנסת, חייב לקיים את דבריו מפני שזה כמו נדר, אך לא נדר ממש, מפני שלא הוציאו בלשון נדר. ומסיבה זו רבנו מדגיש בהלכה שזה רק כמו נדר שהרי אם הייתה התחייבות זו בגדר נדר מן התורה, היה עליו לומר "שזה נדר הוא", ולא להוסיף עוד מאומה. זאת ועוד, הדגשת רבנו שיש להתחייבות זו תוקף למרות שלא הוציאה בלשון נדר: "ואף-על-פי שלא הוציאו בלשון נדר", נועדה ללמד אותנו שבאמת לפי התורה אין כאן נדר כלל, ואף-על-פי-כן, חכמים קבעו בתלמוד (נדרים ח ע"א) שמי שמתחייב באופן זה לעשות מצוה, חייב לקיים את דבריו.

ולמה הדבר דומה? לאב שמחנך את בנו ואומר לו: "בני, אף שאין איסור להתנהג באופן מסוים לפי הכללים המקובלים בחברה, אני אוסר עליך לעשות כך וכך, מפני שהתנהגות זו היא כמו התנהגות של בני אדם שאינם טובים", וכיו"ב.

ויתרה מזאת, בהתחייבות אדם לקנות מברך או מי-שברך, לא רק שאין לשון של נדר או נדבה, אין גם אמירת מילים כגון "נשכים ונשנה פרק", אלא אמירת סכומים מסוימים בלבד, והממונה על המכירות הוא זה שקובע "יזכה הנודר". ולכן, אין ספק לפי דעתי שמדובר כאן במצוַת חכמים בלבד, שתוקפה נשען על ההלכה הקודמת שראינו, שכל מי שמתחייב לעשות מצוה, בכל לשון שיהיה, חייב לקיימה מדברי סופרים.

שיהא הין שלך צדק

במשנה סוף מסכת שביעית נאמר: "כל המטלטלין נקנין במשיכה, וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה ממנו". כלומר, לפי דין תורה עסקה מתבצעת ונחתמת אך ורק במשיכת הדבר הנקנה, וכל עוד לא בוצעה משיכה, אחד מהצדדים יכול לחזור בו ממה שסיכמו הצדדים בדברים. ברם, חז"ל מוסיפים שם, שכל מי שמקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו, כלומר גם אם עסקה סוכמה בדברים בלבד, על הצדדים לכבד את ההסכם שנעשה בעל-פה ולעמוד בהתחייבויותיהם, כי זו הדרך הנכונה והמתאימה לזרע ישראל.

הרמב"ם בפירושו למשנה שם, מבאר כך:

"וכל המטלטלין נקנין במשיכה, וכל זמן שלא משך, יש לכל אחד מהן לחזור בו מאותה העסקה ואפילו אחרי מסירת המעות, ויתבאר זה במקומו. אמנם, מי שמקיים את דבריו ומחייב עצמו במקחו וממכרו אפילו בהסכם ובהבטחה בלבד, אף-על-פי שלא הייתה שם משיכה, רוח חכמים נוחה הימנו. ואמרו עליהם השלום: והין צדק – שיהא הין שלך צדק, כלומר שאם הבטחת במשהו קיים דבריך. והין בלשונינו, כן".


ונסיים בהלכה שיש ממנה עוד ראיה לכך, שחייב אדם לנהוג בצדק וביושר גם בהבטחותיו לזולתו, וכל שכן בהבטחותיו ונדבותיו לבית-הכנסת. בהלכות דעות (ב, יב) נאמר: "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי. ולא תהיה אחת בפה ואחת בלב, אלא תוכו כברו. והעניין שבלב הוא הדבר שבפה. ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הגוי".

להלכה זו חשיבות מיוחדת לענייננו, שהרי מי שמכריז שהוא קונה מברך או תפילה וכיו"ב, זוכה בעצם לסוג מסוים של תהילה וכבוד בבית-הכנסת, שהרי הוא מצטייר כאדם נדיב, טוב-עין וטוב-לב, ויש באמת רבים כאלה שעושים לשם שמים. ברם, מי שמתנדב לבית-הכנסת ומשבחים ומהללים אותו במי-שברכים, ואינו משלם לבית-הכנסת, למעשה גונב את דעת הציבור, שהרי הוא מציג את עצמו כנדיב-לב, ואינו אלא צר-לב נוכל ורמאי.

אימתי חלה ההתחייבות לבית-הכנסת?

כוונתנו בשאלה זו, מאימתי יתחייב האדם מדברי חכמים לשלם לבית-הכנסת? ברור שאין האדם מתחייב בעת שהוא מציע סכום בשעת המכירה, שהרי רק מי שמציע את ההצעה האחרונה הוא הזוכה. ולכן חייבים לומר שההתחייבות חלה רק לאחר שהממונה על המכירה מכריז: "יזכה הנודר".

לנקודה זו יש חשיבות במקרה ושנים הציעו סכום זהה, והממונה מכריז "שני מקומות", כלומר יש לפנינו הצעה זהה ועתה מצפים שמאן-דהו יעלה את הסכום, אחרת הממונה לא יוכל להשלים את המכירה. במקרה כזה, אחד מהצדדים יכול לומר שהוא מוותר לחברו, ואז אין צורך עוד להמתין למישהו שיעלה את הסכום ויכריע ביניהם.

ואגב הדברים אנו מחזקים ומאששים את קביעתנו, שנֵדר לבית-הכנסת אינו בגדר נדר מן התורה, שהרי איך יעלה על הדעת שאדם יתחייב בנדר מן התורה באמירת אדם אחר? ואיך יתחייב אדם בנדר מן התורה, כאשר בזמן הצעתו עדיין אין הוא יודע בוודאות שאכן הוא אשר יזכה במכירה?

האם הרהורי-לב עשויים להיחשב כנדר מן התורה?

בהלכות מעשה הקרבנות ישנה הלכה מאד מיוחדת, שממנה ניתן ללמוד גם על חשיבות תשלום הנדרים לבית-הכנסת, ואף שלא ניתן להכליל תשלום נדרים לבית-הכנסת בגדר של חובה מן התורה לפי דעתנו, מההלכה הבאה עולה, כי הדבר נוגע ונושק לדין תורה. וזה לשון רבנו שם (יד, יג):

"בנדרים ובנדבות [לבית-המקדש] אינו צריך להוציא בשפתיו, אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום – חייב. כיצד, גמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה – הרי זה חייב להביא, שנאמר: 'כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ' [שמות לה, ה] – בנדיבת הלב יתחייב להביא, וכן כל כיוצא בזה מנדרי קדשים ונדבותם".

אין ספק שמדובר בהלכה זו רק בנדרים ונדבות לבית-המקדש, ואין דין זה כולל נדרים ונדבות לבית-הכנסת, שהרי רבנו קובע הלכה זו בהלכות מעשה-הקרבנות, ולא בהלכות תפילה, והוא אף מדגיש בסוף ההלכה "וכן כל כיוצא בזה מנדרי קדשים ונדבותם".

מכל מקום למדנו מהלכה זו, עד כמה חשוב לקיים את הנדר או להביא את הנדבה לבית-המקדש, שהרי אפילו בהרהור-לב אדם מתחייב בהם! ובתי-הכנסת שלנו הם מקדש-מעט, ולכן לכל הפחות ייזהר האדם במה שהוא מוציא בשפתיו, וישלם במהירות ובמאור-פנים את כל נדריו ונדבותיו לבית-הכנסת. ואפילו אם נדמה לו שהגבאי שגה בחישוביו או שכח לתת לו קבלה, לא יתלהם ויזעם עליו כאילו הוא עובד אצלו, אלא ישלם בשמחה ובטוב לבב. שהרי מצוה היא, ולא חלילה יהיה מאותם אשר נאמר עליהם בתורה שיחולו עליהם עונשים כבדים, מפני שלא עבדו את השם בשמחה מרוב הטובה שהעניק להם: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז).

יהי רצון שנזכה להאיר פנים איש לרעהו, ובמיוחד לעוסקים במלאכת שמים לשם שמים.

בתמונה: תפילת שחרית בבית כנסת החורבה.

צילום: Djampa, רישיון: CC BY-SA 4.0.

#חינוך #הלכה #תפילה #חברה #מוסר #כסף

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!