מן המפורסמות שבקרב יהודי-תימן נוהגים למכור את המברכים ואת התפילות, מכירה זו, או יותר נכון לומר התחייבות כספית זו לבית-הכנסת, מתבצעת בבית-הכנסת בפני כל הקהל. הממונה על המכירות מכריז, בדרך כלל בזמנים קבועים, על מכירת התפילות והמברכים. לאחר שהממונה מכריז, ניתנת האפשרות לכל אחד ואחד להציע סכום, וכאשר אין עוד מי שמוסיף על הסכום האחרון, הממונה מכריז כי ההצעה האחרונה זכתה, והוא אומר: "יזכה הנודר" או משהו מעין זה (ואין צורך לומר שמותר לנדור ולהתחייב בשבת לקיים מצוה).
בנוסף, מקובל כי מי שהוזמן לקרוא בתורה מתנדב בסכום מסוים לבית-הכנסת. ולעתים לא רחוקות גם אנשים או נשים שאינם עולים לתורה מתנדבים לשם קבלת "מי-שברך" או "אשכבה". וראוי להתייחס בקצרה ל"אשכבות" הללו: לפי דעתי אין לאמרם כלל וכל-שכן בשבת, גם מפני שהן מייחסות התפעלות של רחמים לבורא-עולם שהרי הננו מבקשים שהוא ירחם על המת, והתעוררות של רחמים מבטאת שינוי והתפעלות, כביכול הוא מתעורר ומתפעל, וכמובן שייחוס התעוררות לבורא-עולם הינה בגדר הגשמה, כי אין התעוררות והתפעלות ללא תכונות נפש אנושיות; גם מפני שהן מדרדרות להשקפה שיש בכוחנו לשנות את דין האמת והצדק ולהשפיע עליו לעשות עוול בדינו; גם מפני שיש בהן השקפה רעה, כביכול יש בכוחנו להעלות את נשמת המת; גם מפני שמזכירים את עוונות המת ואין לבזותו בפרהסיה, וגם מפני שלא ראוי בשבת לצער את הציבור באבלות וכל-שכן בבית-הכנסת.
"כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו).
לאחר שתיארנו את מנהג המכירה, אשר מוכר גלוי וידוע ליהודים מעדת-תימן, נעבור לשאלה שבראש מאמר זה: האם מי שקונה תפילה או מברך בבית-הכנסת, באותה "המכירה" שתוארה לעיל, האם הוא חייב מן התורה לשלם לקופת בית-הכנסת? ובמלים אחרות, האם התחייבותו היא בגדר נדר שחייבים לקיימו מן התורה? או שמדובר בהתחייבות מסוג שונה?
א. משכן זדים
יש הרואים בהתחייבות זו נדר גמור, ואם מדובר באנשים נבונים, לא אתפלא אם המחשבה שהובילה אותם להחמיר בכך היא שיש אנשים לא מעטים אשר מזלזלים בהתחייבויותיהם כלפי בית-הכנסת. ואכן, יש הרבה מן האמת בדבריהם, וזכורני שמילאתי תפקיד של גבאי בבית-הכנסת של ילדותי במשך כמה שנים, ובסוף כל שנה הצגתי את החובות לציבור. וכמעט לא היה אחד ששילם את הסכום שהוא התחייב בו במשך כל השנה! ולא מדובר באנשים שאין להם או במשפחות גדולות מרובות בהוצאות, מדובר באנשים מבוגרים שאספו ממון רב במהלך חייהם, אך צרי עין מאד היו ומתוך תאוות בצע וחמדת ממון החליטו שהם לא משלמים.
אחד אפילו הגדיל לעשות, וכאשר אמרתי לו בסוף השנה שהוא חייב סכום מסוים לבית-הכנסת, הוא אמר לי: "זה לא יכול להיות", והוסיף: "אני חייב רק מחציתו". התפלאתי והשבתי לו: קיימתי רישום מדויק ביותר, לא החסרתי ולא הוספתי מאומה על חשבונך, ומדובר בשנה שלמה! האם לא יכול להיות שהנך טועה בהערכתך? והלא אדם מתחייב ואינו שם לב לסכומים שהוא מוציא מפיו! בנוסף לכך, לא מדובר בסכום גדול לשנה שלמה. אותו אחד לא היה אדם, רע לבב היה מאד, ולאחר שראיתי שהוא נלחם בי על פרוטות וגוער בי בהכלמה ובשטנה, הנחתי לו ולסכלותו. אגב, אותו לא-אדם היה הולך על שתיים שאסף ממון רב במהלך חייו.
צרות-העין לא נגמרה כאן, כאשר רציתי לקיים בבית-הכנסת ההוא סעודה שלישית, וביקשתי את תמיכת בית-הכנסת לכך, מורשי-החתימה השיבו לי שהם החליטו לתמוך בסעודה השלישית בחמישים ש"ח לחודש בלבד. כמובן שסכום זה אינו מספיק אפילו לשבת אחת, ובסופו של דבר השבתי להם: "אין צורך, משפחתנו תממן את הסעודה השלישית מכיסה". וכך, במשך כמה שנים קיימנו שם סעודה שלישית, וכל הכספים יצאו מחשבונו של אבי מרי ע"ה, שסבל את רשעותם וסכלותם של אנשי אותו בית-הכנסת במשך עשרות שנים, עד שפעם אחת אמר לי בצער גדול "שהם שפכו את דמו". ושמא תאמרו שלא היה כסף בחשבון בית-הכנסת? ובכן, מכיוון שהייתי תקופה מסוימת גבאי ידעתי היטב שיש בחשבון בית-הכנסת למעלה מחמשים אלף ש"ח! ומדובר בצייקנים שלא הוציאו מאומה למעט הוצאות שוטפות.
עד-כדי-כך צרי עין היו, שהתלוננו עלי מדוע אני משאיר את המקרר דלוק במשך כל השבת, השבתי להם שיש צורך לאחסן את המוצרים לסעודה השלישית במקרר, אחרת הם יתקלקלו. אך דעתם לא נחה ולא נתקררה, עד שנאלצתי לקנות מקרר קטן על חשבוני, כדי לאחסן את מוצרי הסעודה השלישית, וכדי שלא "יתבזבז" הרבה חשמל. בזכות אותה סעודה שלישית, זכינו במשך כמה שנים שתהיה לנו תפילת מנחה של שבת, וערבית של מוצאי שבת, אך הדבר לא היה חשוב בעיני אנשי אותו בית-כנסת, שממילא לא היו מגיעים לתפילות הללו.
מדוע הם היו כל-כך צרי עין? ובכן, אני חושב שהסיבה המרכזית היא סכלות וטמטום, כלומר העדר החכמה. מעולם לא התקיימו בבית-הכנסת הזה שיעורי תורה ביום שבת, וכאשר ראתה אמי זכרונה לברכה את חולשת הגברים ואת מידותיהם הרעות ואת סכלותם, הקימה וייסדה שיעור לנשים בשבת שפעל במשך עשרים-וחמש שנה. כאשר עמדתי על דעתי, והבנתי את גודל הבושה והחרפה, שנשים לומדות תורה בבית-הכנסת והגברים מתעצלים ובקושי באים לתפילת מנחה של שבת, נכלמתי מאד, וניסיתי לייסד שיעור גם לגברים, אך קיללוני קללות נמרצות, ושנאת חמס שנאוני. העדר החכמה והדעת הביאום לצרות עין, שנאת חינם, ליצנות, סכלות וטמטום בלתי נתפשות. וזה רק מעט מזער מרשעותם של אותם לא בני-אדם.
אך הרעה הגדולה ביותר שהעדר החכמה דרדרה אותם אליה היא חוסר הכרת הטוב. במשך למעלה מעשר שנים שירתתי בנאמנות ומסירות את בית-הכנסת, ובמקום שאין אנשים השתדלתי להיות איש, אף אחד מהם לא היה רוצה להתפלל או לקרוא בתורה, ואם כבר עשה אחד מהם משהו פעם ביובל, היה זה מתוך אי-חשק מופגן ומתוך הרגשה שהוא עושה טובה גדולה, ולעתים קרובות אף בפנים זועפות להחריד. כך יצא אפוא, שנשאתי בנטל כל התפילות והחזנות, בשבתות ובחגים ובימים הנוראים, ומעולם לא שמעתי ממִּי מהם מילה אחת טובה. ההיפך הוא הנכון, נרגנים מתלוננים וזעופי-פנים היו, ובליבם חשבו שהם עושים לי טובה, עד שפעם אחת יצא המרצע מן השק וצעק עלי אחד ש"כל מה שאני עושה אני עושה לעצמי".
בסופו של דבר עזבתי את אותו בית-כנסת "משכן זדים", וכמו שבגדו וגירשו את נשותיהם כך גירשו גם אותי בעינם הרעה ובליבם האכזר. אך האמת שעזבתי בגלל סיבה אחת בלבד, והיא שלא היה שם לימוד תורה קבוע. כי במקום שאין לימוד תורה אין תקווה לשיפור המידות ולחזרה בתשובה. וזכורני פעם אחת ויחידה שמסרתי שם שיעור באזכרה מסוימת, והיה שם אחד שיש לו תואר ד"ר מאוניברסיטת תל-אביב, מחלל שבת בפרהסיה, שניסה ללא הרף לחבל במהלך השיעור, והתערב ללא הרף בדברי ליצנות וכיעור. אף אחד לא מיחה בו, אדרבה, עודדו אותו ותמכו בו להמשיך בדרכו הרעה, מתוך שנאת-חינם ואהבת ההפקרות והליצנות.
אגב, לימים עזב אותו ליצן מרושע את בית-הכנסת, כנראה נמאס לו להתחפש...
כאמור, במקום שאין אפילו רצון ללמוד תורה, אין כל סיכוי לתשובה ולהתנערות מן המידות-הרעות. והבנתי, שאנשים בעלי מידות-רעות שאינם מסוגלים ללמוד תורה פעם אחת בשבוע, הם רעים וחטאים עד מאד ויש להתרחק מהם. ואיני יודע אם יש באותו בית-הכנסת אפילו עשרה אנשים שאינם מחללי שבת בפרהסיה... גלות ממש.
***
נחזור עתה לשאלה שבראש מאמר זה, אך טרם שנענה על שאלה זו מבחינה הלכתית כפי הבנתנו, חשוב להבין, שראוי באמת להשיב לעמי הארצות שתיארתי ולדומיהם שמדובר באיסור חמור ולא להסביר להם מאומה מעבר לכך. כי כפי שנראה להלן לא מדובר בנדר מן התורה, אלא בהתחייבות שתוקפה מדברי חכמים בלבד. אך אם תאמר זאת לפוקרים ולמתפקרים הזדים והצייקנים למיניהם, יבואו לידי התפקרות מוחלטת, ועבדא – בהפקירא ניחא להו.
ב. האם התחייבות כספית לבית-הכנסת היא בגדר נדר?
נחל אפוא לעיין בדין זה במשנה-תורה להרמב"ם בהלכות נדרים (א, א–ב):
"הנדר נחלק לשתי מחלקות: [1] החלק הראשון הוא שיאסור אדם על עצמו דברים המותרים לו [...] וחלק זה הוא שאני קורא אותו: 'נדרי איסר'. [2] והחלק השני הוא שיחייב עצמו בקרבן שאינו חייב בו, כגון שיאמר: 'הרי עלי להביא עולה', או 'הרי עלי להביא שלמים או מנחה', או 'הרי בהמה זו עולה או שלמים'. והאומר 'עלי' הוא הנקרא נדר, והאומר 'הרי זו' הוא הנקרא נדבה. [...] וחלק זה הוא שאני קורא אותו: 'נדרי-הקדש'".
מן ההלכה עולה, שנדר ייחשב לנדר אך ורק אם הוא נאמר באחד משני הלשונות שהרמב"ם הגדיר כאן בהלכה (והדגשתים בהלכה לעיל). כדברים האלה רבנו הרמב"ם פוסק בתשובה (סימן קמז), וזה לשון התשובה כפי שתרגם אותה קאפח באות ד שם:
"נשאל רבנו, במי שאמר: נֵדֶר שלא אוֹכַל [או] נדר שלא אשתה – אם נאסר. והשיב, אין זה מחייבו מאומה לפי שלא אסר עצמו בלשון איסור. [...] אבל לשון 'נדר' בלבד לא אמר כלום. אלא שאם היה הנודר עם-הארץ פותחין לו פתח ממקום אחר כדי שלא יקלו ראש בנדרים, כמו שמצאנום באותן הבבות [בגמרא, התחייבויות] שאינם נדרים, [אך בכל זאת] מראים לעם-הארץ שהוא נדר ומתירין לו, כדי שלא ינהגו [עמי הארצות] קלות ראש בנדרים".
כלומר, אפילו אם אדם התחייב ואמר מפורשות: "אני נודר לתת לבית-הכנסת חמישים שקלים" – הוא אינו חייב מן התורה מדין נדר, כי הוא לא התחייב בלשון שמחייב אותו. וכדי שיתחייב יהיה עליו לומר: "הרי עלי לתת לבית-הכנסת חמישים שקלים", או לומר: "הרי שטר-כסף זה נדבה לבית-הכנסת".
אמנם, מסוף הפרק (א, כה) עולה, שמי שמתחייב לעשות מצוה אינו פטור לחלוטין ואין דבריו בטלים לגמרי כאילו לא אמר כלום, וכֹה דברי רבנו: "האומר לחברו: 'נשכים ונשנה פרק', עליו להשכים ולשנות, שזה כמו נדר הוא, ואף-על-פי שלא הוציאוֹ בלשון נדר". נמצא, שמי שהתחייב לבוא וללמוד בבית-הכנסת, חייב לקיים את דבריו מפני שזה כמו נדר, אך לא נדר ממש, מפני שלא הוציאוֹ בלשון נדר. ולכן רבנו מדגיש שזה רק כמו נדר שהרי אם הייתה התחייבות זו בגדר נדר מן התורה, היה עליו לומר "שזה נדר הוא", ולא להוסיף עוד מאומה.
זאת ועוד, רבנו מדגיש שיש להתחייבות זו תוקף למרות שהאדם לא הוציאה מפיו בלשון נדר, וכדברי רבנו: "ואף-על-פי שלא הוציאו בלשון נדר", והדגשה זו נועדה ללמד שלפי התורה אין כאן נדר, ואף-על-פי-כן, חכמים קבעו בתלמוד (נדרים ח ע"א) שמי שמתחייב באופן זה לעשות מצוה, חייב לקיים את דבריו. וּלמה הדבר דומה? לאב שמחנך את בנו ואומר לו: "בני, אף שאין איסור להתנהג באופן מסוים לפי החוקים או הכללים המקובלים בחברה, אני אוסר עליך לעשות כך וכך, מפני שהתנהגות זו היא כמו התנהגות של בני אדם שאינם טובים", וכיו"ב.
ויתרה מזאת, בהתחייבות אדם לקנות מברך או מי-שברך, לא רק שהאדם המתחייב אינו נוקט בלשון של נדר או נדבה, הוא אפילו לא אומר מילות התחייבות כגון "נשכים ונשנה פרק", אלא הוא אומר סכומים מסוימים בלבד, והממונה על המכירות הוא זה שקובע "יזכה הנודר". ולכן, אין ספק לפי דעתי שמדובר כאן במצוַת חכמים בלבד, שתוקפה נשען על ההלכה האחרונה שראינו: שכל מי שמתחייב לעשות מצוה, בכל לשון שיהיה, חייב לקיימה מדברי סופרים.
ג. שיהא הין שלך צדק
במשנה סוף מסכת שביעית נאמר: "כל המטלטלין נקנין במשיכה, וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה ממנו". כלומר, לפי דין תורה עִסקה מתבצעת ונחתמת אך ורק במשיכת הדבר הנקנה, וכל עוד לא בוצעה משיכה, אחד מהצדדים יכול לחזור בו ממה שסיכמו הצדדים בדברים. ברם, חז"ל מוסיפים שם, שכל מי שמקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו, כלומר, גם אם העסקה סוכמה בדברים בלבד, על הצדדים לכבד את ההסכם שנעשה בעל-פה ולעמוד בהתחייבויותיהם המילוליות, כי זו הדרך הישרה והמתאימה לזרע ישראל הנכון.
הרמב"ם בפירושו למשנה שם, מבאר כך:
"וכל המטלטלין נקנין במשיכה, וכל זמן שלא משך, יש לכל אחד מהן לחזור בו מאותה העסקה ואפילו אחרי מסירת המעות, ויתבאר זה במקומו. אמנם, מי שמקיים את דבריו ומחייב עצמו במקחו וממכרו אפילו בהסכם ובהבטחה בלבד, אף-על-פי שלא הייתה שם משיכה, רוח חכמים נוחה הימנו. ואמרו [חכמים] עליהם השלום: והין צדק – שיהא הין שלך צדק, כלומר שאם הבטחת במשהו – קיים דבריך. והין בלשונינו, כן".
ונסיים בראיה נוספת לכך שהאדם חייב לנהוג בצדק וביושר גם בהבטחותיו לזולתו, וכל-שכן בהבטחותיו ונדבותיו לבית-הכנסת. בהלכות דעות (ב, יב) נאמר: "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי. ולא תהיה אחת בפה ואחת בלב, אלא תוכו כברו. והעניין שבלב הוא הדבר שבפה. ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הגוי".
להלכה זו חשיבות מיוחדת לענייננו, שהרי מי שמכריז שהוא קונה עלייה או תפילה וכיו"ב, זוכה בעצם לסוג מסוים של תהילה וכבוד בבית-הכנסת, שהרי הוא מצטייר כאדם נדיב, טוב-עין וטוב-לב, ויש אפילו כאלה שעושים זאת לשם שמים... ברם, מי שמתנדב לבית-הכנסת ומשבחים ומהללים אותו במי-שברכים, ואינו משלם לבית-הכנסת, למעשה גונב את דעת הציבור, שהרי הוא מציג את עצמו כנדיב-לב וטוב-לב, ואינו אלא צר-לב נוכל ורמאי.
ד. אימתי חלה ההתחייבות לבית-הכנסת?
כוונתנו בשאלה זו, מאימתי יתחייב האדם מדברי חכמים לשלם לבית-הכנסת? ברור שאין האדם מתחייב בעת שהוא מציע סכום בשעת המכירה, שהרי רק מי שמציע את ההצעה האחרונה הוא הזוכה. ולכן חייבים לומר שההתחייבות חלה רק לאחר שהממונה על המכירה מכריז: "יזכה הנודר".
לנקודה זו יש חשיבות רבה במקרה ושניים הציעו סכום זהה, והממונה מכריז "שני מקומות", כלומר יש לפנינו הצעה זהה ועתה מצפים שמאן-דהו יעלה את הסכום, אחרת הממונה אינו יכול להשלים את המכירה. במקרה כזה, אחד מהצדדים יכול לומר שהוא מוותר לחברו, ואז אין צורך עוד להמתין למישהו שיעלה את הסכום ויכריע ביניהם.
ואגב הדברים אנו מחזקים ומאששים את קביעתנו, שנֵדר מסוג זה לבית-הכנסת אינו בגדר נדר מן התורה, שהרי איך יעלה על הדעת שאדם יתחייב בנדר מן התורה באמירת החזן על הצעתו "יזכה הנודר"? דהיינו איך אדם יחייב את זולתו בנדר? ואיך יתחייב אדם בנדר מן התורה, כאשר בזמן הצעתו עדיין אין הוא יודע בוודאות שאכן הוא אשר יזכה במכירה?
ה. האם הרהורי-לב עשויים להיחשב כנדר מן התורה?
בהלכות מעשה הקרבנות ישנה הלכה מאד מיוחדת, שממנה ניתן ללמוד גם על חשיבות תשלום הנדרים לבית-הכנסת, ואף שלא ניתן להכליל תשלום נדרים לבית-הכנסת בגדר של חובה מן התורה לפי דעתנו, מההלכה הבאה עולה, כי הדבר נוגע ונושק לדין תורה.
וכֹה דברי רבנו שם (יד, יג):
"בנדרים ובנדבות [לבית-המקדש] אינו צריך להוציא בשפתיו, אלא אם גמר בליבו ולא הוציא בשפתיו כלום – חייב. כיצד? גמר בליבו שזו עולה או שיביא עולה – הרי זה חייב להביא, שנאמר: 'כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ' [שמ' לה, ה] – בנדיבת הלב יתחייב להביא, וכן כל כיוצא בזה מנדרי קדשים ונדבותם".
אין ספק שמדובר בהלכה זו רק בנדרים ונדבות לבית-המקדש, ואין דין זה כולל נדרים ונדבות לבית-הכנסת, שהרי רבנו קובע הלכה זו בהלכות מעשה-הקרבנות, ולא בהלכות תפילה, והוא אף מדגיש בסוף ההלכה "וכן כל כיוצא בזה מנדרי קדשים ונדבותם".
מכל מקום למדנו מהלכה זו, עד כמה חשוב לקיים את הנדר או להביא את הנדבה לבית-המקדש, שהרי אפילו בהרהור-הלב האדם מתחייב בהם! ובתי-הכנסת שלנו הם מקדש-מעט, ולכן לכל הפחות ייזהר האדם במה שהוא מוציא בשפתיו, וישלם בזריזות, בחפץ לב ובמאור-פנים את כל נדריו ונדבותיו לבית-הכנסת. ואפילו אם נדמה לו שהגבאי שגה בחישוביו או שכח לתת לו קבלה, לא יתלהם ויזעם עליו כאילו הוא עובד אצלו, אלא ישלם בשמחה ובטוב לבב – שהרי מצוה היא, ולא חלילה יהיה מאותם אשר נאמר עליהם בתורה שיחולו עליהם עונשים כבדים, מפני שלא עבדו את השם בשמחה ובטוב לבב מרוב הטובה שהעניק להם ה' יתברך: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דב' כח, מז).
יהי רצון שנזכה להאיר פנים איש לרעהו, ובמיוחד לעוסקים במלאכת שמים לשם שמים.
בתמונה: תפילת שחרית בבית כנסת החורבה.
צילום: Djampa, רישיון: CC BY-SA 4.0.