גמילות חסדים - שערים לעולם הבא

עודכן ב: 24 פבר 2019

בסוף הספר "גן השכלים" שההדיר מָרי יוסף קאפח, הוא מצרף מאמר קצר שעוסק במעלותיה של גמילות החסדים. מאמר זה אוצֵר תובנות חשובות ביחס למעלת הצדקה וגמילות החסדים, ולפי דעתי יש בהן כדי לעורר את האדם החכם להבין בשׂכלו את גדולתה וחשיבותה של מצוה זו. פקיחת עיני השׂכל להבין את חשיבות מעלת הצדקה והחסד, עשויה לסייע רבות לפתיחת הלב להיטיב עם הזולת, מפני שהצְדקה שׂכלית היא היסוד והמבוא לנקיטת פעולה מצד האדם המחושב והנבון.


מָרי פותח בדברי המדרש לתהלים ששמו "שוחר טוב", ובו דרשו חז"ל את הפסוקים בתהלים (קיח, יט–כ): "פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ, זֶה הַשַּׁעַר לַה' צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ", וזה לשון המדרש:

"לעולם הבא אומרים לו לאדם: מה היתה מלאכתך?

והוא אומר: מאכיל רעבים הייתי.

והם אומרים לו: זה השער לה', מאכיל רעבים, היכנס בו!

אחֵר אומר: משקה צמאים הייתי.

והם אומרים לו: זה השער לה', משקה צמאים, היכנס בו!

וכן למלביש ערומים, ומגדל יתומים, ולגומל חסדים, וכן לכל המצוות.

אמר דוד: אני עשיתי את כולן, פתחו לי את כולם [כל השערים].

לכן הוא אומר: 'פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ'".

מָרי מציין שחז"ל שיבחו רבות את מעלת גמילות החסדים, עד שראו בה את אחד משלושת הדברים שעליהם העולם עומד, כאמור במסכת אבות (א, ב): "שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה, הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". אולם, המדרש שהובא לעיל מלמדנו על מעלה נוספת, נפלאה ומופלאה, והיא פתיחת השער לעולם הבא.

הרמב"ם מלמדנו בהלכות תשובה כי העולם הבא הוא הטוב הנשׂגב המושלם והנצחי, וזה לשונו (ה, א) : "הטובה הצפונה לצדיקים [...], והיא החיים שאין מוות עמהן, והטובה שאין עמה רעה". עוד הוסיף ולימד שם, שאחד מהשמות שבהם קראו חכמים לחיי העולם הבא הוא "שער השם". נמצא, כי בכניסה לחיי העולם הבא ניצב שער נעול וחתום, וכדי לפתוח את בריחיו ולבוא בשעריו, על האדם לקיים את המצוות בשלמות, ובמיוחד לזרז את עצמו לקיים את המצוות האמורות בגמילות חסדים, שהן מהמפתחות החשובים לפתיחת השער לחיי העולם הבא.

דורון למלך מלכי המלכים

בהמשך מאמרו, מָרי יוסף קאפח מעתיק את דרשת ר' ינאי במסכת בבא בתרא (י ע"א), אשר מבחינה בין דורון למלך בשר ודם לבין דורון למלך מלכי המלכים, וזה לשונה:

"בוא וראה, שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם.

מידת בשר ודם: מביא דורון גדול למלך, ספק מקבלין אותו הימנו, ספק אין מקבלין אותו הימנו. ספק רואה פני המלך, ספק אינו רואה פני המלך.

והקב"ה אינו כן: אדם נותן פרוטה לעני, זוכה ומקבל פני שכינה. שנאמר: 'אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ' [תהלים יז, טו]".

כאשר אדם מבקש לפגוש את שועי הארץ, הוא מביא עמו דורון כדי למצוא חן בעיניהם ולהשיג את מבוקשו. ברם, לעתים רבות הוא לא ישיג את מטרתו, או שייעצר אצל שומרי הסף ואלה ישלחוהו ריקם לביתו, או שייעתרו לבקשתו להעברת מתנתו, אך קרוב לודאי שהדורון שבידו לא יפתח לו את השער לביתו של אותו אדם מרומם. אולם, הקב"ה אינו כן, אלא די לו לאדם שייתן פרוטה שחוקה לעני, ובה הוא זוכה למצוא חן לפני הקב"ה, ולרומם את נפשו בהתקרב רעיונו לבורא עולם.

מצות הצדקה וגמילות החסדים ענפה ומגוונת מאד, כדי לספק לאדם אפשרויות רבות ושערים רבים, להכשיר את נפשו ולהכינו לחיי העולם הבא. רבים הם בעולמנו אשר זקוקים לעזרה מסוגים שונים, כגון עניים שזקוקים למזון או לכסות, חתנים וכלות שזקוקים שישמחום, מתים שזקוקים שיביאום לקבורה נאותה, אבלים שזקוקים שינחמום מיגונם, וכל אדם שזקוק לדבר מה, ואפילו למילה טובה של עידוד והבעת ידידות.

המגוון הרחב של מצות הצדקה והחסד נועד לתת אפשרות לכל אדם לזכות ולבוא בשערי העולם הבא, כי ישנם אשר נפשם מתעוררת בראותם את העניים, ויש שנפשם מתעוררת בראותם את החתנים או האבלים, ויש שנפשם מתעוררת לתרום ולפאר את בית ה' וכיו"ב. ברם, אדם שזוכה לגמול חסד עם העניים ועם החתנים ועם האבלים ועם קהילתו ועם משפחתו וקרוביו, אדם כזה זוכה לשערים הרבה לחיי העולם הבא, "פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק!", שערים הרבה לה', מכוח פעולות רבות ומגוונות של צדקה.

עשיית מצוה אחת בשלמות

בסוף מסכת מכות נאמר: "ר' חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקב"ה לזכוֹת את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: 'ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר' [ישעיה מב, כא]". ושם בפירושו למשנה, רבנו מלמדנו את היסוד הגדול שטמון בדברי ר' חנניה, וזה לשונו: "מיסודות האמונה בתורה, שאם אדם קיים מצוה משלוש-עשרה ושש-מאות המצוות כראוי וכהוגן, ולא שיתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל אלא עשאהּ לשמה מאהבה, [...] הרי זה זוכה בה לחיי העולם הבא. לכן אמר ר' חנניה, כי מחמת ריבוי המצוות אי אפשר שלא יעשה האדם בכל ימי חייו מצוה אחת בשלמות, ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה".

הרמב"ם מוסיף ומגלה לנו שם את המקור ליסוד מופלא זה, שבמצוה אחת הנעשית בשלמות ומתוך אהבה טהורה יכול האדם לרכוש לנפשו חיי נצח: "וממה שמורה על היסוד הזה [הוא] שאלת ר' חנניה בן תֻּרדיון: 'מה אני לחיי העולם הבא?', וענהו העונה: 'כלום בא לידך מעשה?', כלומר האם נזדמנה לך עשיית מצוה כראוי? ענה לו: שנזדמנה לו מצות צדקה בתכלית השלמות האפשרית וזכה בה לחיי העולם הבא". דבר גדול למדנו רבנו כאן, שר' חנניה, על אף גדולתו בתורה וריבוי עסקיו במצוות, לא היה בטוח שהוא בן העולם הבא, והבטחה כזו ניתנה לו רק לאחר שהוברר שעשה מעשה צדקה בתכלית השלמות.

כלומר, הדוגמה שהובאה לעשיית מצות בשלמות שפותחת את השער לחיי העולם הבא, עוסקת בקיום מצות צדקה! ללמדנו עד כמה היא מצוה משמעותית לפתיחת השער לחיי העולם הבא. ומסיים שם מָרי ואומר: "אכן, חשובה היא מעלת הצדקה והחסד, שהיא פותחת לעושה אותה שער לה', ולמי שמרבה במעשים כאלה, נפתחים לפניו שערים הרבה, כדי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו".

תרומות, הנצחות ו"מישברכים"

לאור האמור לעיל, קמה וניצבת לה תובנה חשובה ביחס לתרומות שמֵרים האדם לבית-הכנסת. יש לחלק את התרומות לשני סוגים: תרומות שבעבורן התורם מקבל הנצחה בבית-הכנסת או בבית-המדרש וכיו"ב, ותרומות שבעבורן התורם מקבל "מישברך" בפני כל הקהל.

לגבי הראשונות אין ספק לדעת הרמב"ם, שמי שמבקש שינציחו את שמו על גבי הפרוכת כדי שכל אחד יראה את שמו השכם והערב, וכן מי שדורש שינציחו את שמו על גבי לוחות נחושת בבית-הכנסת – גורע משלמות המצוה שעשה, מפני שהוא שיתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה: הנצחת שמו כבודו ופרסומו. במיוחד לא ראוי לדעתי לטבוע הנצחה בולטת שנפרשׂת על פני כל הפרוכת, מפני שהיא גורמת לבני האדם לרופֵף את מחשבתם ופנייתם לבורא עולם, כדי לקרוא ולהרהר בתורֵם בשר ודם.

וראיתי באחד מבתי-הכנסת, שקבעו בכניסה לוח אבן עבה מעין מצבה קטנה, ועליה חרטו בחריטה עמוקה תרומת מאן-דהו שסייעה לשיפוץ בתי-השימוש. ובראותי את המצבה הזאת בכניסה לבית-הכנסת אני תמה, האם ראוי להניח בכניסה לבית-הכנסת מצבת אבן לרומם זכר אדם בשר ודם גדול ככל שיהיה? האם אין ראוי להרהר בקב"ה ובו לבדו בעת הכניסה לבית-הכנסת, ולא בתרומת אדם גדול לבתי-השימוש?

ודומני שאותו אדם כבר קיבל את עונשו על הנצחתו המפוארת והמיותרת, מפני ששמו ושם אבותיו נזכרים לנצח בכניסה לבית-הכנסת לצד בתי-השימוש שתרם. וכל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו...

ומה לגבי ה"מישברכים"? ובכן, לפי דעתי גם נתינת "מישברכים" היא בגדר שיתוף מטרה ממטרות העולם הזה שגורעת משלמות המצוה, ודי בכך שנתפרסם שם התורם כאשר נקב במחיר שבו קנה את המברך או התפילה. ויתרה מזאת, ריבוי במישברכים עלול לגרום לציבור לאבד ריכוז וסבלנות, דבר אשר גורר אחריו שיחות חולין בבית-הכנסת, הסחת הדעת מה' יתעלה ויתרומם, ולעתים אף לליצנות ממש.

אמנם, יש לסייג את הדברים האחרונים, מפני שלצערנו עדיין לא רבתה הדעת, וברוב המקומות אין מודעות למגרעת זו, ולכן לפי דעתי, ראוי להניח לחזן לומר מישברך אם זהו מנהג המקום, אך אם הדבר תלוי בנו עדיף לבקש בענווה להימנע מכך. ונותר לנו להתפלל שתרבה הדעת וכל מעשינו יהיו לשם שמים בלבד.

בתמונה: נשים מלקטות בשיבולים. "המלקטות" של ז'אן-פרנסואה מילה (1857), מוצג במוזיאון ד'אורסה בפריז (מתוך אתר ויקיפדיה ערך "מתנות עניים").

#חינוך #הלכה #חברה #מידותטובות

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!