גמילות חסדים - שערים לעולם הבא

מעלת הַצְּדָקָה וגמילות החסדים רבה ועצומה, וחשוב מאד לעורר את שוחרי האמת והצדק להבין בשכלם את גדולתה וחשיבותה של מצוה זו. פקיחת עיני השׂכל להבין את חשיבות מעלת הצדקה והחסד, עשויה לסייע רבות לפתיחת הלב להיטיב עם הזולת, מפני שהַצְדקה שׂכלית והארה מחשבתית היא היסוד והמבוא לנקיטת פעולה מצד האדם המחושב והנבון.


נפתח את דברינו במדרש לספר תהלים אשר מפורסם בשם: "שוחר טוב" (לפי החוקרים עד מזמור קיט מדובר במדרש קדום ולאחר מכן במדרש מאוחר). בתהלים נאמר (קיח, יט–כ): "פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ, זֶה הַשַּׁעַר לַייָ צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ", וכך אומר המדרש:


"לעולם-הבא אומרים לו לאדם: מה הייתה מלאכתך?

והוא אומר: מאכיל רעבים הייתי.

והם אומרים לו: זה השער לה', מאכיל רעבים, היכנס בו!

אחֵר אומר: משקה צמאים הייתי.

והם אומרים לו: זה השער לה', משקה צמאים, היכנס בו!

וכן למלביש ערומים, ומגדל יתומים, ולגומל חסדים, וכן לכל המצוות.

אמר דוד: אני עשיתי את כולן, פתחו לי את כולם [את כל השערים].

לכן הוא אומר: 'פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ'".


חכמינו ז"ל שיבחו רבות את מעלת גמילות החסדים, עד שראו בה את אחד משלושת הדברים שעליהם העולם עומד, כאמור במסכת אבות (א, ב): "שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה, הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". אולם, המדרש שהובא לעיל מלמדנו על מעלה נוספת, נפלאה ומופלאה, והיא פתיחת השער לעולם-הבא.


הרמב"ם מלמדנו בהלכות תשובה (ה, א) כי העולם-הבא הוא הטוב הנשׂגב המושלם והנצחי, וכֹה דבריו: "הטובה הצפונה לצדיקים [...] והיא החיים שאין מוות עמהן, והטובה שאין עמה רעה". רבנו מוסיף ומלמד שם, שאחד השמות שבהם קראו חכמים לחיי העולם-הבא הוא "שער השם".


נמצא, כי בכניסה לחיי העולם-הבא ניצב על-דרך-משל שער נעול וחתום, וכדי לפתוח את בריחיו ולבוא בשעריו, על האדם לקיים את המצוות בשלמות, דהיינו לשם-שמים וללא נגיעות ושאיפות זרות, ובמיוחד לזרז את עצמו לקיים את המצוות האמורות בגמילות חסדים, שהן מהמפתחות החשובים לפתיחת השער לחיי העולם-הבא.


דורון למלך מלכי המלכים


במסכת בבא בתרא (י ע"א), מובא דרש משמו של ר' ינאי, אשר מבחין בין דורון למלך בשר ודם לבין דורון למלך-מלכי-המלכים שאין לו גוף ודמות הגוף, וזה לשון המדרש:


"בוא וראה, שלא כמידת הקדוש-ברוך-הוא מידת בשר ודם.

מידת בשר ודם: מביא דורון גדול למלך, ספק מקבלין אותו הימנו, ספק אין מקבלין אותו הימנו. ספק רואה פני המלך, ספק אינו רואה פני המלך.

והקדוש-ברוך-הוא אינו כן: אדם נותן פרוטה לעני, זוכה ומקבל פני שכינה. שנאמר: 'אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ' [תה' יז, טו]".


ביאור הדברים, כאשר אדם מבקש להיפגש עם שועי הארץ, הוא מביא עמו דורון כדי למצוא חן בעיניהם וכדי להשיג מהם את מבוקשו ולמלא את חסרונו. ברם, לעתים רבות הוא לא ישיג את מטרתו: או שייעצר אצל שומרי הסף ואלה ישלחוהו ריקם לביתו, או שייעתרו לבקשתו להעברת מתנתו, אך קרוב לוודאי שהדורון שבידו לא יפתח לו את השער לביתו של אותו אדם מרומם. אולם, הקב"ה אינו כן, אלא די לו לאדם שייתן פרוטה שחוקה לעני, ובה הוא זוכה למצוא-חן לפני הקב"ה, ולרומם את נפשו בהתקרב רעיונו לבורא-עולם.


מצות הצדקה וגמילות החסדים ענפה ומגוונת מאד, וזאת כדי לספק לאדם אפשרויות רבות אשר יכינו ויכשירו את נפשו להיכנס בשערי הנצח ולזכות בחיי העולם-הבא. רבים הם בעולמנו אשר זקוקים לעזרה מסוגים שונים, כגון עניים שזקוקים לממון או למזון או לכסות, חתנים וכלות שזקוקים שישמחום, מתים שזקוקים שיביאום לקבורה נאותה, אבלים שזקוקים שינחמום מיגונם, וכל אדם שזקוק לדבר מה, ואפילו למילה טובה של עידוד והבעת ידידות.


המגוון הרחב של מצוות הצדקה והחסד נועד לתת אפשרות לכל אדם לזכות ולבוא בשערי העולם-הבא, כי ישנם אשר נפשם מתעוררת בראותם את העניים, ויש שנפשם מתעוררת בראותם את החתנים או האבלים, ויש שנפשם מתעוררת לתרום ולפאר את בית ה' וכיו"ב. ברם, אדם שזוכה לגמול חסד עם העניים ועם החתנים ועם האבלים ועם קהילתו ועם משפחתו וקרוביו, אדם כזה זוכה לשערים הרבה לחיי העולם-הבא, "פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק!", שערים הרבה להשגת ייעודו ותכליתו, מכוח פעולות רבות ומגוונות של צדקה.


עשיית מצוה אחת בשלמות


בסוף מסכת מכות נאמר: "ר' חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקב"ה לזכוֹת את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: 'יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר' [יש' מב, כא]". ושם בפירושו למשנה, רבנו מלמדנו את היסוד הגדול שטמון בדברי ר' חנניה, וכֹה דבריו:


"מיסודות האמונה בתורה, שאם אדם קיים מצוה משלוש-עשרה ושש-מאות המצוות כראוי וכהוגן, ולא שיתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל אלא עשאהּ לשמה מאהבה [...] הרי זה זוכה בה לחיי העולם-הבא. לכן אמר ר' חנניה, כי מחמת ריבוי המצוות אי אפשר שלא יעשה האדם בכל ימי חייו מצוה אחת בשלמות, ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה".


הרמב"ם מוסיף ומגלה לנו שם את המקור ליסוד מופלא זה, שבמצוה אחת הנעשית בשלמות ומתוך אהבה טהורה לה יתעלה יכול האדם לרכוש לנפשו חיי נצח: "וממה שמורה על היסוד הזה [הוא] שאֵלת ר' חנניה בן תֻּרדיון: 'מה אני לחיי העולם הבא?', וענהו העונה: 'כלום בא לידך מעשה?', כלומר האם נזדמנה לך עשיית מצוה כראוי? ענה לו: שנזדמנה לו מצות צדקה בתכלית השלמות האפשרית וזכה בה לחיי העולם-הבא". דבר גדול לימדנו רבנו כאן, שר' חנניה, על אף גדולתו בתורה וריבוי עסקיו במצוות, לא היה בטוח בעצמו שהוא בן העולם-הבא, והבטחה כזו ניתנה לו רק לאחר שהתברר שהוא עשה מעשה צדקה בתכלית השלמות.


כלומר, הדוגמה שהובאה לעשיית מצות בשלמות ואשר פותחת את השער לחיי העולם-הבא, עוסקת דווקא בקיום מצות צדקה! ללמדנו עד כמה הַצְּדָקָה משמעותית לפתיחת השער לחיי העולם-הבא, ולמי שמרבה בה נפתחים שערים הרבה, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.


תרומות, הנצחות ו"מי-שברכים"


לאור האמור לעיל, קמה וניצבת לה תובנה חשובה ביחס לתרומות שמֵרים האדם לבית-הכנסת. יש לחלק את התרומות לשני סוגים: תרומות שבעבורן התורם מקבל הנצחה בבית-הכנסת או בבית-המדרש, ותרומות שבעבורן התורם מקבל "מי-שברך" בפני כל הקהל.


לגבי הראשונות אין ספק לדעת הרמב"ם, שמי שמבקש שינציחו את שמו על גבי הפרוכת לדוגמה, כדי שכל אחד יראה את שמו השכם והערב, וכן מי שדורש שינציחו את שמו על גבי לוחות נחושת בבית-הכנסת – גורע מאד משלמות המצוה שעשה, מפני שהוא שיתף עמה מט