דוגמה רלט
בשמות (טו, א) נאמר: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַייָ וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַייָ כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם", ושם תרגם אונקלוס: "לַייָ [...] לַייָ" – "קֳדָם יְיָ [...] קֳדָם יְיָ". וכבר ראינו בשלל דוגמות שאונקלוס מתרגם את למ"ד היחס כאשר היא נאמרה בפסוק קמי שמיא, במילה "קֳדָם", והעקביות הזו בתרגום אות היחס למ"ד מיוחדת אך ורק לה' יתעלה, והיא נועדה לייחד את אמיתתו משוכני-בתי-החומר. כלומר, מטרתה של תוספת המלה "לִפְנֵי" – "קֳדָם" לפני שם ה' יתעלה, היא לחנך את המחשבה לשׂגב רוממותו של הבורא יתעלה.
עוד תרגם אונקלוס בפסוק זה: "כִּי גָאֹה גָּאָה" – "אֲרֵי אִתְגְּאִי עַל גֵּיוְתָנַיָּא וְגֵיאוּתָא דִּילֵיהּ הִיא", ותרגומו לעברית הוא: כי התגאה על הגֵּאים והגאות שלו היא, כלומר מפלת המצרִים ועונשם החמור והמהדהד בים סוף הינו ביטוי לעוצמתו האדירה של הקב"ה, והוסיף אונקלוס שהגאות היא אך ורק של הקב"ה, כלומר אל לו לאדם החומרי והשפל להתגאות, כי אין עוד מלבדו.
כללו של דבר, גאונו של הקב"ה הינו משל להופעת הצדק האלהי בעולם, דהיינו למפלתם החדה והפתאומית של הרשעים ולתקומתו של עם-ישראל, ויש פסוקים רבים שמבטאים את הרעיון הזה: "יְיָ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ יְיָ עֹז הִתְאַזָּר אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט" (תה' צג); "אֵל נְקָמוֹת יְיָ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ, הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים, עַד מָתַי רְשָׁעִים יְיָ עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ" וכו' (תה' צד), והרשעים תוארו כגאים מפני שהגאווה היא מן המאפיינים המובהקים של הרשעים, "טוֹב שְׁפַל רוּחַ אֶת עֲנָוִים מֵחַלֵּק שָׁלָל אֶת גֵּאִים" (מש' טז, יט).
דוגמה רמ
בשמות (טו, ב) נאמר: "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ", ושם תרגם אונקלוס: "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ" – "תּוּקְפִי וְתוּשְׁבַּחְתִּי דְּחִילָא, יְיָ", ותרגומו לעברית: כוחי ושבחי היראוי, ה'. כלומר כוחי הוא מן הַיָּראוּי, והשבח שבפי הינו לַיָּראוּי, דהיינו לאותו שיראים ממנו הוא ה' יתעלה ויתרומם שמו. ואונקלוס רומז כאן לסוד הצלחתו של עם-ישראל במלחמותיו והוא יראת ה' שבקרבו: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְיָ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דב' כח, י).
עוד תרגם אונקלוס בפסוק זה: "וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה" – "אֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ וַהֲוָה לִי לְפָרִיק", ותרגומו לעברית: אמר בפקודתו והיה לי לישועה. ומטרתו בתרגומו הזה היא ללמדנו שה' אינו פועל באמיתת עצמותו, כלומר ה' אינו מושיע כגיבור רב כוח, וכהזיות עובדי האלילים למיניהם שמתארים את אליליהם כגיבורים בעלי גוף מרהיב ואימתני שמושיעים בכוחם את עובדיהם (כמו זאוס או סופרמן), אלא הוא פועל במתן פקודה וממנה צומחת הישועה לנזקקים לה. ויש בתרגומו זה של אונקלוס גם תריס מפני פירושי המינים, אשר פירשו שה' הושיע את עם-ישראל על ים-סוף באמצעות "יד ממש", ובא אונקלוס ללמדנו שתשועתו היא בפקודתו, דהיינו לא באמצעות התגלות גופנית והפעלת איברים גופניים, אלא באמצעות ניהולו את העולם.
עוד תרגם אונקלוס שם: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" – "דֵּין אֱלָהִי וְאֶבְנֵי לֵיהּ מַקְדַּשׁ", ותרגומו לעברית: זה אלהי ואבנה לו בית-מקדש. לפי פשט הפסוק ניתן להבין שהנוי שמדובר בו, שמפארים בו את ה' יתעלה, דומה לפאר שמפארים עובדי האלילים הקדמונים את אליליהם: בשרשראות של פרחים ובתכשיטים מסוגים שונים, וכן בתקרובות של מגשי אוכל ואבני-חן צבעוניות. ברם, אונקלוס מסביר שהנוי שבו אנו מפארים את ה'-אלהים-אמת אינו בכל ההזיות הללו, אלא בבניית בית-מקדש לה' יתעלה, בבניית בית-מקדש שירכז את עבודת ה' ויאיר לכל העולם.
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית יְיָ נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים, וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְיָ מִירוּשָׁלִָם, וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה, וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי יְיָ צְבָאוֹת דִּבֵּר" (מיכה ד, א–ד).
עוד תרגם אונקלוס: "אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" – "אֱלָהָא דַּאֲבָהָתִי וְאֶפְלַח קֳדָמוֹהִי", ותרגומו לעברית: אלהי אבותיי ואעבוד לפניו. אונקלוס מבקש ללמדנו שהרוממות כלפי ה' היא עבודתו, וביתר ביאור: הפאר והשבח והרוממות כלפי ה' יתעלה אינם התכלית, הם האמצעי כדי שנחנך את עצמנו ליראת שמים, כדי שנחנך ונאלף את עצמנו ללכת בדרכים שהוא הורה לנו. ברם, אם האדם מרומם את ה' השכם והערב כגון המזכירים תדיר את ה' ('בעזרת השם'), ויחד-עם-זאת הולכים בדרכי רשע ופשע ומעשׁקות, כמו הכומרים והעסקנים האורתודוקסים למיניהם – לא רק שאין בשבחוֹ מעלה ומצוה אלא שהוא מחלל את השֵּׁם, מפני שהוא הופך את האמצעי לתכלית ואת התכלית השליך אחרי גוו, והוא אף מתעתע ומרמה את ההמון ללכת אחריו כאילו הוא ירא שמים ונאמן לדבר ה', בעוד שהוא מדרדר ומוליך את ההמון לדרכי ההבל והמינות.
דוגמה רמא
בשמות (טו, ג) נאמר: "יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה יְיָ שְׁמוֹ", ושם תרגם אונקלוס: "יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה" – "יְיָ מָארֵי נִצְחָן קְרָבַיָּא", ותרגומו לעברית: ה' [הוא] אדון המנצחים בקרבות. והרחקת ההגשמה ברורה מאד, הקב"ה אינו איש מלחמה ענק ואימתני שנלחם בקרבות בכלי מלחמה מחרידים, אלא, הקב"ה הוא אדון המנצחים, דהיינו הוא זה אשר מצביאיו ועבדיו מנצחים בקרבות. וגם בתרגומו זה אונקלוס מַכֶּה את השקפות המינים שסברו שהקב"ה נלחם באיברים גופניים.
דוגמה רמב
בשמות (טו, ו) נאמר: "יְמִינְךָ יְיָ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְיָ תִּרְעַץ אוֹיֵב", ושם תרגם אונקלוס: "יְמִינְךָ יְיָ [...] יְמִינְךָ יְיָ" – "יַמִּינָךְ יְיָ [...] יַמִּינָךְ יְיָ", כלומר אונקלוס מתרגם באופן מילולי ואינו מרחיק מן ההגשמה, ודומני שהסיבה לכך נמצאת בפסוק בתהלים (יז, ז) שם נאמר כך: "הַפְלֵה חֲסָדֶיךָ מוֹשִׁיעַ חוֹסִים מִמִּתְקוֹמְמִים בִּימִינֶךָ", ושם תרגם רס"ג: "והראה וגלה חסדיך עלי אתה המושיע בעוזך את החוסים בך ממתקוממיהם", כלומר המילה "ימינך" היא למעשה שֵׁם מושאל שמשמעותו ביחס להקב"ה היא "עוזך" או "עוצמתך", והואיל ומדובר במשל ברור, אונקלוס לא ראה לנכון לשנות בתרגומו מאומה, מה גם שמדובר בשירה שמטבעה רווייה במליצות.
ויש פסוקים רבים שבהם נאמר "ימינך" ביחס לה' יתעלה וכולם משלים ברורים לעניין האמור, או לעניינים קרובים כגון "השגחתך" או "טובך" או "פעלך" ועוד, והנה כמה דוגמות:
1) "אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי" (יש' מא, י), הימין הוא אפוא סמל ומשל לפעולות הצדק והעוצמה של הבורא יתעלה.
2) "שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל תִּסּוֹב עָלֶיךָ כּוֹס יְמִין יְיָ וְקִיקָלוֹן עַל כְּבוֹדֶךָ" (חב' ב, טז), והכוס היא פורענות ה', ו"יְמִין יְיָ" היא עוזו ועוצמתו שבה הוא נפרע מן הרשעים.
3) "תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח" (תה' טז, יא), וכאן משמעות המילה "ימינך" היא "אמיתתך" או "טובך", וברור כשמש שהשכר לחיי העולם-הבא אינו קשור דווקא לימין או לשמאל או ליד ממשית ומוחשית, אלא להשגחתו וטובו והשׂגת אמיתתו.
4) "וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי" (תה' יח, לו), וכאן משמעות "ימינך" היא השגחתך ועזרתך והגנתך.
5) "כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם" (תה' מד, ד), ואפילו הזרוע שנזכרה כאן גם ביחס לבני האדם "וּזְרוֹעָם" היא משל לכוחם ולעוצמתם, כל-שכן הימין והזרוע שנזכרו ביחס לה' יתעלה, מיד בהמשך הפסוק, והמשל ברור כשמש.
6) "כְּשִׁמְךָ אֱלֹהִים כֵּן תְּהִלָּתְךָ עַל קַצְוֵי אֶרֶץ צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ" (תה' מח, יא), וכאן משמעות "ימינך" היא פעלך, דהיינו, פעלך בכל היקום ועד קצוות הארץ, הינו מפעלות צדק ואמת.
7) "לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי" (תה' ס, ז), וגם כאן משמעות "ימינך" היא "פעלך", דהיינו הושיעני בפעולותיך ובזה תענה לתפילתי ותחלצני משונאיי וממבקשי רעתי.
8) "דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ" (תה' סג, ט), וכאן משמעות "ימינך" היא השגחתך.
9) "לָמָּה תָשִׁיב יָדְךָ וִימִינֶךָ מִקֶּרֶב חֵיקְךָ כַלֵּה" (תה' עד, יא), ומשמעות "ימינך" כאן היא השגחה ופעולה, דהיינו למה תסיר את השגחתך מֵעַמֶּךָ ותימנע מלפעול להושיענו מאויבנו? והפסוק הבא בתהלים מעיד שאכן כך יש לפרש: "וֵאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם פֹּעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ".
10) "יְמִין יְיָ עֹשָׂה חָיִל, יְמִין יְיָ רוֹמֵמָה, יְמִין יְיָ עֹשָׂה חָיִל, לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ" (תה' קיח, טו), ומהי ימין ה'? פעולותיו המופלאות, שהרי נאמר בהמשך: "וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ".
11) "אִם אֵלֵךְ בְּקֶרֶב צָרָה תְּחַיֵּנִי עַל אַף אֹיְבַי תִּשְׁלַח יָדֶךָ וְתוֹשִׁיעֵנִי יְמִינֶךָ" (תה' קלח, ז), וגם כאן ברור שימין ה' היא משל לעוזו ולעוצמתו ולתשועתו.
12) "גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ" (תה' קלט, י), וכאן "ימינך" היא השגחתך והגנתך.
***
ויתרה מכל זאת! אפילו ביחס לבני האדם המילה "ימינך" משמשת כמשל פעמים רבות מאד, כלומר, אם אפילו ביחס לבני האדם מילה זו משמשת כמשל, אין צורך להסבירה ביחס לבורא יתעלה, שהרי ברור לכל בר-דעת שמדובר במשל, והנה כמה דוגמות לכך מכתבי-הקודש:
1) "כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ" (יש' מא, יג), וברור שהקב"ה אינו מחזיק רק את יד ימינו של הנביא, אלא מדובר במשל לחיזוק עמידתו של ישעיה. כלומר, ימינו של ישעיה כאן היא משל לכוח עמידתו של הנביא כנגד הרשעים הקמים עליו לרעה.
2) "רֹעֶה אֵפֶר לֵב הוּתַל הִטָּהוּ וְלֹא יַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יֹאמַר הֲלוֹא שֶׁקֶר בִּימִינִי" (יש' מד, כ), פסוק זה מתאר חרש עץ שבנה לו פסל, ואינו מבין ששקר בימינו, דהיינו שפעולתו שקר.
3) "כֹּה אָמַר יְיָ לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ" (יש' מה, א), וברור שה' לא החזיק בימינו של כורש... אלא בדומה לנאמר בישעיה לעיל, הימין הינה משל לעמידתו של כורש שהקב"ה יִצֵּב וחיזק.
4) "אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר" (תה' קמד, ח), וכי הימין הינו שקר או אמת? אלא ברור שזהו משל לרשעים שכל תמצית ומהות ישותם הינן השקר והכזב. נמצא שהימין שנזכרה כאן היא משל לפעולותיהם הרעות של הרשעים, וכן שהם ממהרים לפעול עמל ואוון; ובדומה לזה נאמר שם בפס' יא: "פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִיַּד בְּנֵי נֵכָר אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר".
5) "וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ" (תה' מה, ה), ושם תרגם רס"ג: "וַהֲדָרְךָ הוא שתתקין רכבך [כלומר הנוסעים עמך, יועציך] עם בעלי דבר אמת וענוַת הצדיקים, ואז יהי מוראך על כל אותם אשר תחת ימינך", ברור אפוא ש"ימינך" כאן משמעה אשר תחת פקודתך והעומדים והסרים למשמעתך, דהיינו עבדי המלך הסרים למשמעתו.
6) "תִּמְצָא יָדְךָ לְכָל אֹיְבֶיךָ יְמִינְךָ תִּמְצָא שֹׂנְאֶיךָ" (תה' כא, ט), בפסוק זה מתואר ניצחון מוחלט שהקב"ה ייתן למלך שהוא חפץ בו, וידו וימינו של המלך הן משל לנקמתו הקשה מאויביו.
7) "כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ" (תה' קט, לא), ולעמוד לימין אביון אין משמעוֹ לעמוד דווקא מצד ימינו, אלא כל זה משל לפעולת ה' לעזרתו ולהצלתו, וכאמור בפסוק.
8) "יְיָ שֹׁמְרֶךָ יְיָ צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ" (תה' קכא, ה), וברור שה' אינו משגיח רק על יד ימינו של עבדו, אלא הימין, בשל חשיבותה, הינה משל לכל פעולותיו של עבד ה' שיזכו לסיוע אלהי.
9) "שִׁוִּיתִי יְיָ לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט" (תה' טז, ח), ואומר רבנו במורה (ג, נא): "ולפיכך היו החסידים מקפידים על הזמנים שהם מעסיקים אותם שלא בו [בהקב"ה], והזהירו על-כך [חכמים] ואמרוּ: 'אל תְּפַנּוּ אל מדעתכם', ואמר דוד: 'שִׁוִּיתִי יְיָ לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט' [תה' טז, ח], אומר: אני לא רוקנתי מחשבתי ממנו, וכאילו הוא יד ימיני אשר לא אתעלם ממנה הרף-עין בגלל מהירות תנועתה, ולפיכך לא אמוט, כלומר: לא אפול". הוי אומר, ימין האדם הינו משל לדבר אשר מרכזי מאד בחייו, וזאת בשל מהירות תנועתה ומוכנותה לפעול קל-מהרה.
10) "לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ" (קה' י, ב), והימין הוא משל לצדק ולאמת, ומחשבתו וכוחות נפשו של החכם מופנים לאמת ולצדק, בעוד שהכסיל פונה לשמאל, לתהו ולהבל.
נמצא, שיד הימין הינה משל לעניינים רבים מאד, וזאת בשל חשיבותה ומרכזיותה בחיי האדם. והואיל וכן, כאשר היא נאמרה ביחס לה' יתעלה אונקלוס לא ראה לנכון לשנות בתרגומה.
Comments