אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק ב)

דוגמה יה


בבראשית (ה, כב) תרגם אונקלוס כך:


"וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים" – "וְהַלֵּיךְ חֲנוֹךְ בְּדַחְלְתָא דַּייָ". מפשט הפסוק עולה הגשמה, שהרי נאמר שחנוך התהלך לצד בורא-עולם, ואם נפרשו כפשוטו נגיע למסקנה שבורא-עולם הינו גוף שניתן ללכת לצידו, וכמו שנאמר בשופטים (א, יז): "וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶת שִׁמְעוֹן אָחִיו" ובמלכים ב (ח, כח): "וַיֵּלֶךְ [אחזיהו] אֶת יוֹרָם בֶּן אַחְאָב". לפיכך, אונקלוס מרחיק מן ההגשמה ומבאר שהמלה "התהלך" אינה כפשוטה, אלא היא מושאלת מעניין הליכה פיסית להליכה בדרך ה', דהיינו שיראת ה' יתעלה הִנחתה את חנוך בכל אורחותיו ועיצבה את מעשיו ומחשבותיו.


אונקלוס עקבי בתרגומו הזה, שהרי שני פסוקים לאחר מכן (ה, כד) נאמרו בתורה אותן המלים, ושם אונקלוס שב ומתרגם באופן זהה לתרגומו לעיל: "וְהַלֵּיךְ חֲנוֹךְ בְּדַחְלְתָא דַּייָ".


והנה לפניכם גם דברי רבנו בעניין זה במורה (א, כד), וכֹה דבריו:


"וכן הושאל לשון הליכה להתנהגות בדרך הטובה בלי תנועת גוף כלל, אמר: 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו' [דב' כח, ט], 'אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ' [דב' יג, ה], 'לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְיָ' [יש' ב, ה]".


כלומר, התנהגות נאותה ומשובחת נמשלה להליכה בדרכיו של הקב"ה, שהרי ברור שלא מדובר כאן בהליכה פיסית אחריו, אלא, ההליכה האמורה מבטאת את שאיפתנו להִתדמות במעשינו למידות הנעלות שהתורה מפרסמת ומתארת בהן את ה' יתעלה.


ודברים דומים כותב רבנו בספר המצוות (עשין ח):


"והמצוה השמינית, הציווי שנצטווינו להידמות לו כפי יכולתנו, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו'. וכבר כפל ציווי זה ואמר: 'לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו' [דב' יא, כב] [...] וכבר כפל ציווי זה בלשון אחר ואמר: 'אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ', וגם בפירושו בא, שעניינו להתדמות למעשים הטובים ולמידות הנכבדות שבהם מתואר יתעלה על דרך המשל, יתעלה על הכל עילוי רב".


ולעיון נרחב במשמעות הפעל "הלך" ביחס לה' יתעלה, ראו: "קול ה' אלהים מתהלך בגן".


דוגמה יו


בבראשית (ו, ב) תרגם אונקלוס כך:


"וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ" – "וַחֲזוֹ בְּנֵי רַבְרְבַיָּא יָת בְּנָת אֱנָשָׁא אֲרֵי שַׁפִּירָן [=יפות] אִנִּין, וּנְסִיבוּ לְהוֹן נְשִׁין מִכֹּל דְּאִתְרְעִיאוּ". בפסוק נאמר ש"בני האלהים" ראו את בנות האדם, חשקו ביופיין ולקחו אותן להם לנשים. אם נותיר את הפסוק כפשוטו נגיע להגשמה ברורה, שהרי אם בני האלהים נזקקים לנשים ובוחרים להם נשים יפות כדי לקיים עמן יחסי אישות, הדבר מצביע על העובדה שגם אביהם של "בני האלהים" הוא ה' יתעלה ויתרומם שמו, אף הוא לפי פשט הפסוק נזקק לאשה יפה.


לפיכך, אונקלוס הרחיק מן ההגשמה ותרגם: "בְנֵי הָאֱלֹהִים" – "בְּנֵי רַבְרְבַיָּא", דהיינו בני הנכבדים או בני הנשיאים, ולא חלילה המלאכים. והנה לפניכם ראיות לכך שאכן כוונתו של אונקלוס במלה "רַבְרְבַיָּא" היא לנשיאים או לנכבדים או לשרים ושמטרתו היא אכן להרחיק מן ההגשמה: בשמות (לד, לא) תרגם אונקלוס כך: "וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה" – "וְתָבוּ לְוָתֵיהּ אַהֲרֹן וְכָל רַבְרְבַיָּא בִּכְנִשְׁתָּא". ויש עוד שבעה מקומות שבהם אונקלוס מתרגם את המלה "נשיאים" – "רַבְרְבַיָּא", בספר שמות: לה, כז; בספר במדבר: ז, ג; ז, י (X2); י, ד; כז, ב; לו, א. ובשני מקומות בספר במדבר אונקלוס מתרגם "שָׂרִים" – "רַבְרְבַיָּא": כא, יח; כב, מ.


דוגמה יז


בבראשית (ו, ג) תרגם אונקלוס כך:


"וַיֹּאמֶר יְיָ לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" – "וַאֲמַר יְיָ לָא יִתְקַיַּם דָּרָא בִּישָׁא הָדֵין קֳדָמַי לְעָלַם, בְּדִיל דְּאִנּוּן בִּסְרָא וְעוּבָדֵיהוֹן בִּישִׁין אַרְכָּא יְהִיב לְהוֹן, מְאָה וְעַסְרִין שְׁנִין אִם יְתוּבוּן". תרגום דברי אונקלוס לעברית: לא יתקיים הדור הרע הזה לפני לעולם בגלל שהם בשר ומעשיהם רעים, ארכה אני נותן להם מאה ועשרים שנה אם ישובון. כלומר, אם הרשעים ישובו בתשובה הם עשויים למלא את ימיהם, ואם לא – ימותו ברשעם.


נשים לב כי בפשט הפסוק יש חשש להגשמה: "וַיֹּאמֶר יְיָ לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם". דהיינו, עלולים לקום הוזי הזיות שיחליטו להבין מהפסוק הזה שיש מבני האדם אשר משמשים כלי קיבול לאלהות, כמו שמדמים הנוצרים בהזייתם שיש"ו היה כלי קיבול לרוחניותו של ה' יתעלה או כמו שמדמים עובדי האלילים החב"דניקים שאליליהם היו אלהים שהתגלם בבשר ודם. אולם, אין לה' גוף ואינו כוח בגוף, דהיינו אין שום גוף אשר מהווה כלי קיבול לרוחניותו. לפיכך, אונקלוס מתרגם את הפסוק כך: "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם" – "לָא יִתְקַיַּם דָּרָא בִּישָׁא הָדֵין קֳדָמַי".


דוגמה יח


בבראשית (ו, ד) תרגם אונקלוס כך:


"הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" – "גִּיבָּרַיָּא הֲווֹ בְּאַרְעָא בְּיוֹמַיָּא הָאִנּוּן, וְאַף בָּתַר כֵּן דְּעָלִין בְּנֵי רַבְרְבַיָּא לְוָת בְּנָת אֲנָשָׁא וְיָלְדָן לְהוֹן, אִנּוּן גִּיבָּרַיָּא דְּמֵעָלְמָא אֲנָשִׁין דִּשְׁמָא".


יש בתרגומו הזה של אונקלוס שתי הרחקות מן הגשמות, ההרחקה הראשונה היא בתרגומו למלה "הַנְּפִלִים" – "גִּיבָּרַיָּא" כלומר הגיבורים, וזאת כדי שלא נשגה לחשוב שנפלו מן השמים יצורים ענקיים ואימתניים בעלי כוח דמיוני, כמו שנפוץ בהזיות עובדי האלילים הקדמונים – שהרי ההזיה הפגאנית הזו מובילה קל מהרה להגשמה, כאילו יש פנתיאון נסתר בשמים שבו חיים אלים בעלי מציאות גופנית-מוחשית, ומכאן ועד להגשמת הבורא – הדרך קצרה מאד.


הרחקת הגשמות השנייה בדברי אונקלוס היא בתרגמו: "אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם" – "דְּעָלִין בְּנֵי רַבְרְבַיָּא לְוָת בְּנָת אֲנָשָׁא וְיָלְדָן לְהוֹן", ואם בני האלהים באים על בנות האדם והן יולדות להם גיבורים אנשי שם, ברור שגם הקב"ה הינו בשר ודם. לפיכך, כמו בדוגמה יו אונקלוס מרחיק מן ההגשמה ומתרגם: "בְּנֵי הָאֱלֹהִים" – "בְּנֵי רַבְרְבַיָּא".


דוגמה יט


בבראשית (ו, ו) תרגם אונקלוס כך:


"וַיִּנָּחֶם יְיָ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" – "וְתָב יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ אֲרֵי עֲבַד יָת אֱנָשָא בְּאַרְעָא וַאֲמַר (במימריה) לְמִתְבַּר תּוּקְפְהוֹן כִּרְעוּתֵיהּ". גם בתרגומו לפסוק הזה אונקלוס מרחיק פעמיים מן ההגשמה, הרחקת הגשמות הראשונה היא בתרגומו: "וַיִּנָּחֶם יְיָ" – "וְתָב יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ", ואסביר: מפשט הפסוק עולה שהקב"ה התחרט, וזו הגשמה, מפני שאין חרטה אלא למי שיש לו את מגרעת העדר ידיעת העתידות, שהרי רק מי שבחר באופן מסוים והופתע מן התוצאות המאכזבות – מתחרט על פעולתו. אולם, ייחוס מגרעת מכל סוג שהוא הינה בגדר מינות כי מגרעת מובילה למסקנה שהקב"ה אינו שלם בתכלית, וכן שהקב"ה תלוי וכפוף לזולתו, שהרי אם הקב"ה לא היה תלוי וכפוף לזולתו הרי שכל מה שמתרחש, מתרחש אך ורק ברצונו – ואם כל המתרחש בעולם מתרחש אך ורק ברצונו, הרי שאין נסתר ממנו מאומה.


קצרו של דבר, אם הקב"ה מתחרט על פעולותיו הרי שהוא נעדר ידיעה מראשית אחרית, ואם הוא נעדר ידיעה מראשית אחרית הרי שהוא תלוי וכפוף בפעולות זולתו, כי אם הכל נעשה אך ורק ברצונו לא ניתן להפתיעו והכל גלוי לפניו מראשית ועד אחרית, ולכן אין חרטה לפניו. זאת ועוד, אם יש חרטה לפני ה' יתעלה הרי שיש לו תכונה נפשית אנושית אשר פועלת בה תחושת האכזבה, ומי שחש תחושת אכזבה והחמצה הוא בשר ודם בהחלט, כי כל התחושות הללו, אשר משתנות ומתפעלות ומתרשמות, קיימות אך ורק לשוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם, שקולטים בחושיהם רשמים אשר מפעילים ומשפיעים על נפשם ומעצבים את אישיותם.


לפיכך אונקלוס תרגם: "וַיִּנָּחֶם יְיָ" – "וְתָב יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ", כלומר, החרטה לא הייתה חרטה עצמית שמתרחשת באמיתת עצמותו של ה' יתעלה שמו, אלא החרטה הינה למעשה שינוי הפקודה בעקבות מעשיהם הרעים של בני האדם: בתחילה הקב"ה השגיח על בני האדם, אך מעת שהם החלו להרשיע ולהשחית את מעשיהם על הארץ, הקב"ה שינה את אופן הנהגתו כלפיהם, וגזר עליהם עונש כבד במיוחד: "אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".


הרחקת הגשמות השנייה הינה בתרגומו של אונקלוס למלים: "וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" – "וַאֲמַר לְמִתְבַּר תּוּקְפְהוֹן כִּרְעוּתֵיהּ". בתוך הרחקה זו אונקלוס הרחיק שלוש פעמים מן ההגשמה! ואסביר: לפי פשט המלים הללו הקב"ה גם נעצב וגם יש לו איבר גופני, כלומר מי שיבין את הפסוק הזה כפשוטו יסבור שיש להקב"ה גם לב גופני וגם תכונות נפשיות. לפיכך, אונקלוס מתרגם שבעקבות מעשי בני האדם הרעים, הקב"ה גזר לשבור את כוחם וגאונם. ותוספת המלה "כִּרְעוּתֵיהּ" – "כרצונו" נועדה ללמד שהקב"ה פועל באמצעות רצונו בלבד, ואין לו כלים גופניים שבהם הוא פועל, נמצא, שיש בתרגומו זה שלוש הרחקות מן ההגשמה.


דוגמה כ


בבראשית (ו, ז) תרגם אונקלוס את ארבע המלים האחרונות שבפסוק כך:


"וַיֹּאמֶר יְיָ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" – "אֲרֵי תַּבִית בּ