top of page

אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק ב)

עודכן: 8 במרץ 2023

טרם שאמשיך בדוגמאות, הנני מבקש להעיר בעניין הפסוק בבראשית (ב, ב) שם אונקלוס תרגם: "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" – "וְנָח בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה". ולכאורה יש לתמוה על אונקלוס, שהרי אין לייחס לה' שום מאורע ממאורעות הגוף, ומנוחה היא מאורע ממאורעות הגוף.


והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד השלישי משלושה-עשר יסודות דתנו:


"והיסוד השלישי, שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא יארעוהו מאורעות הגופים כגון התנועה [=ומי שמצוי בזמן חלים עליו מושגי החומר והתנועה] והמנוחה [...] ולפיכך שללו ממנו [חכמים] עליהם השלום החיבור והפירוד, ואמרו: 'לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עיפוי'. כלומר, לא פירוד והוא עורף, ולא חיבור, כי עיפוי מן 'וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים' [יש' יא, יד], כלומר ידחפום בכתף להתחברם בהם. ואמר הנביא: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ', 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ' [יש' מ, יח;כה] – ואילו היה גוף כי אז היה דומה לגופות, וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות, כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה הם כולם בדרך ההשאלה, וכמו שאמרו [חכמים]: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. [...] וזה היסוד השלישי הוא אשר מורה עליו מה שנאמר: 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' [דב' ד, טו], כלומר, לא הִשגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כוח בגוף".


ובכן, אונקלוס לא נחלץ להרחיק מן ההגשמה בעניין זה, הואילו וכבר בפשטי פסוקי התורה הורחקה ההגשמה בעניין הפועל נ-ו-ח: בבראשית (ב, ב) נאמר: "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה", ובשמות (כ, יא) נאמר: "וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" – נמצא, שהמנוחה שנזכרה בשמות היא-היא השביתה ממלאכה, דהיינו עצירת הפעולה. וביתר ביאור: הפועל נ-ו-ח הוא שם משותף: יש שהוא מבטא מנוחה מיגיעה ויש שהוא מבטא עצירת פעולה ותו-לא (ויש עוד משמעויות). כך אפוא יש להבין את הביטוי "וַיָּנַח" שנאמר לעיל, כלומר חדל מפעולתו.


מסיבה זו אונקלוס מתרגם בבראשית (ב, ב): "וַיִּשְׁבֹּת" – "וְנָח", וכן בשמות (כ, יא): "וַיָּנַח" – "וְנָח", שהרי לפי התורה הפועל נ-ו-ח הוא שם משותף, וניתן ליחסו לה' בתרגום לתורה, ועל שימוש בשמות משותפים ביחס לבורא, ראו: "אונקלוס – ראש פרשני האמת" (דוג' סג).


דוגמה יה


בבראשית (ה, כב) תרגם אונקלוס כך:


"וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים" – "וְהַלֵּיךְ חֲנוֹךְ בְּדַחְלְתָא דַּייָ". מפשט הפסוק עולה הגשמה, שהרי נאמר שחנוך התהלך לצד בורא-עולם, ואם נפרשו כפשוטו נגיע למסקנה שבורא-עולם הינו גוף שניתן ללכת לצידו, וכמו שנאמר בשופטים (א, יז): "וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶת שִׁמְעוֹן אָחִיו" ובמלכים ב (ח, כח): "וַיֵּלֶךְ [אחזיהו] אֶת יוֹרָם בֶּן אַחְאָב". לפיכך, אונקלוס מרחיק מן ההגשמה ומבאר שהמלה "התהלך" אינה כפשוטה, אלא היא מושאלת מעניין הליכה פיסית להליכה בדרך ה', דהיינו שיראת ה' יתעלה הִנחתה את חנוך בכל אורחותיו ועיצבה את מעשיו ומחשבותיו.


אונקלוס עקבי בתרגומו הזה, שהרי שני פסוקים לאחר מכן (ה, כד) נאמרו בתורה אותן המלים, ושם אונקלוס שב ומתרגם באופן זהה לתרגומו לעיל: "וְהַלֵּיךְ חֲנוֹךְ בְּדַחְלְתָא דַּייָ".


והנה לפניכם גם דברי רבנו בעניין זה במורה (א, כד), וכֹה דבריו:


"וכן הושאל לשון הליכה להתנהגות בדרך הטובה בלי תנועת גוף כלל, אמר: 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו' [דב' כח, ט], 'אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ' [דב' יג, ה], 'לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְיָ' [יש' ב, ה]".


כלומר, התנהגות נאותה ומשובחת נמשלה להליכה בדרכיו של הקב"ה, שהרי ברור שלא מדובר כאן בהליכה פיסית אחריו, אלא, ההליכה האמורה מבטאת את שאיפתנו להִתדמות במעשינו למידות הנעלות שהתורה מפרסמת ומתארת בהן את ה' יתעלה.


ודברים דומים כותב רבנו בספר המצוות (עשין ח):


"והמצוה השמינית, הציווי שנצטווינו להידמות לו כפי יכולתנו, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו'. וכבר כפל ציווי זה ואמר: 'לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו' [דב' יא, כב] [...] וכבר כפל ציווי זה בלשון אחר ואמר: 'אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ', וגם בפירושו בא, שעניינו להתדמות למעשים הטובים ולמידות הנכבדות שבהם מתואר יתעלה על דרך המשל, יתעלה על הכל עילוי רב".


ולעיון נרחב במשמעות הפעל "הלך" ביחס לה' יתעלה, ראו: "קול ה' אלהים מתהלך בגן".


דוגמה יו


בבראשית (ו, ב) תרגם אונקלוס כך:


"וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ" – "וַחֲזוֹ בְּנֵי רַבְרְבַיָּא יָת בְּנָת אֱנָשָׁא אֲרֵי שַׁפִּירָן [=יפות] אִנִּין, וּנְסִיבוּ לְהוֹן נְשִׁין מִכֹּל דְּאִתְרְעִיאוּ". בפסוק נאמר ש"בני האלהים" ראו את בנות האדם, חשקו ביופיין ולקחו אותן להם לנשים. אם נותיר את הפסוק כפשוטו נגיע להגשמה ברורה, שהרי אם בני האלהים נזקקים לנשים ובוחרים להם נשים יפות כדי לקיים עמן יחסי אישות, הדבר מצביע על העובדה שגם אביהם של "בני האלהים" הוא ה' יתעלה ויתרומם שמו, אף הוא לפי פשט הפסוק נזקק לאשה יפה.


לפיכך, אונקלוס הרחיק מן ההגשמה ותרגם: "בְנֵי הָאֱלֹהִים" – "בְּנֵי רַבְרְבַיָּא", דהיינו בני הנכבדים או בני הנשיאים, ולא חלילה המלאכים. והנה לפניכם ראיות לכך שאכן כוונתו של אונקלוס במלה "רַבְרְבַיָּא" היא לנשיאים או לנכבדים או לשרים ושמטרתו היא אכן להרחיק מן ההגשמה: בשמות (לד, לא) תרגם אונקלוס כך: "וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה" – "וְתָבוּ לְוָתֵיהּ אַהֲרֹן וְכָל רַבְרְבַיָּא בִּכְנִשְׁתָּא". ויש עוד שבעה מקומות שבהם אונקלוס מתרגם את המלה "נשיאים" – "רַבְרְבַיָּא", בספר שמות: לה, כז; בספר במדבר: ז, ג; ז, י (X2); י, ד; כז, ב; לו, א. ובשני מקומות בספר במדבר אונקלוס מתרגם "שָׂרִים" – "רַבְרְבַיָּא": כא, יח; כב, מ.


דוגמה יז


בבראשית (ו, ג) תרגם אונקלוס כך:


"וַיֹּאמֶר יְיָ לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" – "וַאֲמַר יְיָ לָא יִתְקַיַּם דָּרָא בִּישָׁא הָדֵין קֳדָמַי לְעָלַם, בְּדִיל דְּאִנּוּן בִּסְרָא וְעוּבָדֵיהוֹן בִּישִׁין אַרְכָּא יְהִיב לְהוֹן, מְאָה וְעַסְרִין שְׁנִין אִם יְתוּבוּן". תרגום דברי אונקלוס לעברית: לא יתקיים הדור הרע הזה לפני לעולם בגלל שהם בשר ומעשיהם רעים, ארכה אני נותן להם מאה ועשרים שנה אם ישובון. כלומר, אם הרשעים ישובו בתשובה הם עשויים למלא את ימיהם, ואם לא – ימותו ברשעם.


נשים לב כי בפשט הפסוק יש חשש להגשמה: "וַיֹּאמֶר יְיָ לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם". דהיינו, עלולים לקום הוזי הזיות שיחליטו להבין מהפסוק הזה שיש מבני האדם אשר משמשים כלי קיבול לאלהות, כמו שמדמים הנוצרים בהזייתם שיש"ו היה כלי קיבול לרוחניותו של ה' יתעלה או כמו שמדמים עובדי האלילים החב"דניקים שאליליהם היו אלהים שהתגלם בבשר ודם. אולם, אין לה' גוף ואינו כוח בגוף, דהיינו אין שום גוף אשר מהווה כלי קיבול לרוחניותו. לפיכך, אונקלוס מתרגם את הפסוק כך: "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם" – "לָא יִתְקַיַּם דָּרָא בִּישָׁא הָדֵין קֳדָמַי".


דוגמה יח


בבראשית (ו, ד) תרגם אונקלוס כך:


"הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" – "גִּיבָּרַיָּא הֲווֹ בְּאַרְעָא בְּיוֹמַיָּא הָאִנּוּן, וְאַף בָּתַר כֵּן דְּעָלִין בְּנֵי רַבְרְבַיָּא לְוָת בְּנָת אֲנָשָׁא וְיָלְדָן לְהוֹן, אִנּוּן גִּיבָּרַיָּא דְּמֵעָלְמָא אֲנָשִׁין דִּשְׁמָא".


יש בתרגומו הזה של אונקלוס שתי הרחקות מן הגשמות, ההרחקה הראשונה היא בתרגומו למלה "הַנְּפִלִים" – "גִּיבָּרַיָּא" כלומר הגיבורים, וזאת כדי שלא נשגה לחשוב שנפלו מן השמים יצורים ענקיים ואימתניים בעלי כוח דמיוני, כמו שנפוץ בהזיות עובדי האלילים הקדמונים – שהרי ההזיה הפגאנית הזו מובילה קל מהרה להגשמה, כאילו יש פנתיאון נסתר בשמים שבו חיים אלים בעלי מציאות גופנית-מוחשית, ומכאן ועד להגשמת הבורא – הדרך קצרה מאד.


הרחקת הגשמות השנייה בדברי אונקלוס היא בתרגמו: "אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם" – "דְּעָלִין בְּנֵי רַבְרְבַיָּא לְוָת בְּנָת אֲנָשָׁא וְיָלְדָן לְהוֹן", ואם בני האלהים באים על בנות האדם והן יולדות להם גיבורים אנשי שם, ברור שגם הקב"ה הינו בשר ודם. לפיכך, כמו בדוגמה יו אונקלוס מרחיק מן ההגשמה ומתרגם: "בְּנֵי הָאֱלֹהִים" – "בְּנֵי רַבְרְבַיָּא".


דוגמה יט


בבראשית (ו, ו) תרגם אונקלוס כך:


"וַיִּנָּחֶם יְיָ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" – "וְתָב יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ אֲרֵי עֲבַד יָת אֱנָשָא בְּאַרְעָא וַאֲמַר (במימריה) לְמִתְבַּר תּוּקְפְהוֹן כִּרְעוּתֵיהּ". גם בתרגומו לפסוק הזה אונקלוס מרחיק פעמיים מן ההגשמה, הרחקת הגשמות הראשונה היא בתרגומו: "וַיִּנָּחֶם יְיָ" – "וְתָב יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ", ואסביר: מפשט הפסוק עולה שהקב"ה התחרט, וזו הגשמה, מפני שאין חרטה אלא למי שיש לו את מגרעת העדר ידיעת העתידות, שהרי רק מי שבחר באופן מסוים והופתע מן התוצאות המאכזבות – מתחרט על פעולתו. אולם, ייחוס מגרעת מכל סוג שהוא הינה בגדר מינות כי מגרעת מובילה למסקנה שהקב"ה אינו שלם בתכלית, וכן שהקב"ה תלוי וכפוף לזולתו, שהרי אם הקב"ה לא היה תלוי וכפוף לזולתו הרי שכל מה שמתרחש, מתרחש אך ורק ברצונו – ואם כל המתרחש בעולם מתרחש אך ורק ברצונו, הרי שאין נסתר ממנו מאומה.


קצרו של דבר, אם הקב"ה מתחרט על פעולותיו הרי שהוא נעדר ידיעה מראשית אחרית, ואם הוא נעדר ידיעה מראשית אחרית הרי שהוא תלוי וכפוף בפעולות זולתו, כי אם הכל נעשה אך ורק ברצונו לא ניתן להפתיעו והכל גלוי לפניו מראשית ועד אחרית, ולכן אין חרטה לפניו. זאת ועוד, אם יש חרטה לפני ה' יתעלה הרי שיש לו תכונה נפשית אנושית אשר פועלת בה תחושת האכזבה, ומי שחש תחושת אכזבה והחמצה הוא בשר ודם בהחלט, כי כל התחושות הללו, אשר משתנות ומתפעלות ומתרשמות, קיימות אך ורק לשוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם, שקולטים בחושיהם רשמים אשר מפעילים ומשפיעים על נפשם ומעצבים את אישיותם.


לפיכך אונקלוס תרגם: "וַיִּנָּחֶם יְיָ" – "וְתָב יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ", כלומר, החרטה לא הייתה חרטה עצמית שמתרחשת באמיתת עצמותו של ה' יתעלה שמו, אלא החרטה הינה למעשה שינוי הפקודה בעקבות מעשיהם הרעים של בני האדם: בתחילה הקב"ה השגיח על בני האדם, אך מעת שהם החלו להרשיע ולהשחית את מעשיהם על הארץ, הקב"ה שינה את אופן הנהגתו כלפיהם, וגזר עליהם עונש כבד במיוחד: "אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".


הרחקת הגשמות השנייה הינה בתרגומו של אונקלוס למלים: "וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" – "וַאֲמַר לְמִתְבַּר תּוּקְפְהוֹן כִּרְעוּתֵיהּ". בתוך הרחקה זו אונקלוס הרחיק שלוש פעמים מן ההגשמה! ואסביר: לפי פשט המלים הללו הקב"ה גם נעצב וגם יש לו איבר גופני, כלומר מי שיבין את הפסוק הזה כפשוטו יסבור שיש להקב"ה גם לב גופני וגם תכונות נפשיות. לפיכך, אונקלוס מתרגם שבעקבות מעשי בני האדם הרעים, הקב"ה גזר לשבור את כוחם וגאונם. ותוספת המלה "כִּרְעוּתֵיהּ" – "כרצונו" נועדה ללמד שהקב"ה פועל באמצעות רצונו בלבד, ואין לו כלים גופניים שבהם הוא פועל, נמצא, שיש בתרגומו זה שלוש הרחקות מן ההגשמה.


דוגמה כ


בבראשית (ו, ז) תרגם אונקלוס את ארבע המלים האחרונות שבפסוק כך:


"וַיֹּאמֶר יְיָ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" – "אֲרֵי תַּבִית בְּמֵימְרִי אֲרֵי עֲבַדְתִּינּוּן". אונקלוס עקבי אפוא בתרגומו, שהרי כבר ראינו לעיל בדוגמה הקודמת שאונקלוס נזהר מלייחס לה' יתעלה את תחושת החרטה, ולכן גם כאן הוא מתרגם שהשינוי לא חל באמיתת עצמותו של בורא-עולם, אלא בפקודתו ובאופן הנהגתו את בני האדם בעקבות מעשיהם הרעים. לשתי הדוגמאות האחרונות יש להוסיף, כי ייחוס שינוי מכל סוג שהוא לבורא אף הוא מוביל להגשמה ברורה, שהרי כל השינויים הנפשיים או הגופניים שייכים אך ורק לבני האדם שוכני בתי חומר.


והנה לפניכם פסק רבנו בעניין זה בהלכות יסודי התורה בסוף פרק ראשון (יב–יד):


"וכיוון שנתברר שאינו גוף וגוויה, יתברר שלא יארעוֹ [=יארע לו] ולא [=אפילו לא] אחד ממאורעות הגוף. לא חיבור ולא פירוד [=קִרבה לעצם חומרי והתרחקות ממנו], ולא מקום ולא מידה [=שהרי אין לו גוף, ולכן אינו נמצא במרחב החומרי ואף אינו ניתן למדידה בשום דרך], ולא עליה ולא ירידה [=אינו עולה או יורד כמו עצמים חומריים], ולא ימין ולא שׂמאל [=אין לו גוף כדי שיהיה ניתן לחלקו לצד ימין ולצד שמאל, ואינו פונה לימין או לשמאל כמו גוף חומרי שנע לצדדים], ולא פנים ולא אחור [=אין לו גוף אז אין לו צד קדמי וצד אחורי], ולא ישיבה ולא עמידה [=איננו יושב או עומד כי אין לו גוף]. ואינו מצוי בזמן עד שיהיה לו ראשית ואחרית ומנין שנים [=כל מושגי הזמן אינם חלים עליו]. ואינו משתנה [כל שינוי, חיצוני או פנימי], שאין לו דבר שיגרום לו שינוי [הוא אינו תלוי וכפוף להשפעות חיצוניות מכל סוג שהוא].


ואין לו מוות ולא חיים כחיי הגוף החי. ולא סכלות ולא חכמה כחוכמת האיש החכם [=החכמה היא תואר לאדם והיא דבר נרכש, כלומר האדם וחכמתו הם שניים, לעומת זאת ה' הוא החכמה והחכמה הוא]. לא שינה ולא הקיצה [=אינו גוף ולכן אין לו חולשה או עייפות שמזקיקים אותו לשינה], ולא כעס ולא שחוק, ולא שמחה ולא עצבות [=ה' אינו משתנה בשום צורה, וכל התעוררות רגשית, כגון כעס או שמחה, נובעת משינוי במצב הנפשי], ולא שתיקה ולא דיבור כדיבור האדם [=אינו גוף ולכן אין לו את כלי הדיבור, ואינו זקוק להם]. וכך אמרו חכמים: 'אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עִפּוּי' [=לא פירוד ולא חיבור; חגיגה טו ע"א].


והואיל והדבר כך הוא [=שאין לה' גוף ולא חלים בו שינויים רגשיים או גופניים], כל הדברים הללו וכיוצא בהן שנאמרו בתורה ובדברי הנביאים הכל משל ומליצה הן, כמו שנאמר: 'יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק' [תה' ב, ד], 'כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם' [דב' לב, כא], 'כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יי' [דב' כח, סג], וכיוצא בהן. על הכל אמרו חכמים: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. וכן הוא אומר: 'הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים' [יר' ז, יט], הרי הוא אומר: 'אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי' [מלאכי ג, ו], ואילו היה פעמים כועס ופעמים שמח היה משתנה. וכל הדברים האלו אינן מצויין אלא לגופים האפלים השפלים שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם. אבל הוא ברוך הוא יתעלה ויתרומם על כל זה".


דוגמה כא


בבראשית (ו, ח) תרגם אונקלוס כך:


"וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְיָ" – "וְנֹח אַשְׁכַּח רַחֲמִין קֳדָם יְיָ". מפשט הפסוק עולה הגשמה, שהרי נזכרו ויוחסו בפסוק עיניים לה' יתעלה שמו, לפיכך, אונקלוס מתרגם: "בְּעֵינֵי יְיָ" – "קֳדָם יְיָ".


דוגמה כב


בבראשית (ו, ט) תרגם אונקלוס את ארבע המלים האחרונות שבפסוק כך:


"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" – "בְּדַחְלְתָא דַּייָ הַלֵּיךְ נֹח", וזו הפעם השלישית שאונקלוס מרחיק מן ההגשמה באופן הזה, דהיינו מתרחק מייחוס הליכה לצד ה' יתעלה, וראו לעיל דוגמה יה, וכל מה שנאמר שם נכון גם לכאן.


דוגמה כג


בבראשית (ח, כ) תרגם אונקלוס כך:


"וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַייָ" – "וּבְנָא נֹח מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ". האות למ"ד במילה "לַייָ" היא אות יחס אשר מתארת יחס מסוים בין שני שמות העצם שנזכרו: בין המזבח ובין ה' יתעלה. ומכיוון ששם העצם הראשון שנזכר הוא מזבח דהיינו גוף חומרי, אונקלוס ראה לנכון להרחיק בין שם העצם החומרי לבין שם העצם המופשט – הקב"ה, ולכן הוא מוסיף מילה ומתרגם: "קֳדָם יְיָ".


אפשרות ביאור נוספת:


רוב שימושה המכריע של אות היחס למ"ד בתורה הוא לפעלים או לשמות עצם גופניים, ורק מיעוטה הוא לשם ה' יתעלה. ברם, עיקר שימושה של המלה "לפני" בתורה הוא לה' יתעלה ומיעוטה לשמות עצם גופניים: 111 פעמים לשמות עצם גופניים ו-164 פעמים לפני שם ה' יתעלה. לפיכך, מכיוון שהמלה "לפני" מזוהה יותר מאות היחס למ"ד עם שם ה' יתעלה, אונקלוס ראה לנכון להחליפה בתרגומו במלה "לפני" – וכך הוא נוהג בכל מקום, כלומר, המלה "לַייָ" מופיעה בתורה למעלה מ-250 פעמים, ובכל המקומות הללו אונקלוס מתרגם: "קֳדָם יְיָ". לעומת זאת, בכל מקום שאות היחס למ"ד באה בתורה לפני שם עצם חומרי אונקלוס מותיר אותה על כנה, ואינו מוסיף לה מילה בראשה, כמו שהוא עושה לשם ה': "קֳדָם יְיָ".


ודיוקו המופלא הזה של אונקלוס מלמד על חשיבות הרחקת הגשמות והדימוי מה' יתברך.


דוגמה כד


בבראשית (ח, כ) תרגם אונקלוס כך:


"וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם" – "וְקַבֵּיל יְיָ בְּרַעֲוָא יָת קוּרְבָּנֵיהּ וַאֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ: לָא אוֹסֵיף לִמְלָט עוֹד יָת אַרְעָא בְּדִיל חוֹבֵי אֲנָשָׁא". יש לפנינו שתי הרחקות מן ההגשמה: ההרחקה הראשונה היא תרגומו למלים: "וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ", כלומר כדי להרחיק את המחשבה מייחוס כלים גופניים של חוש הריח מה' יתעלה, אונקלוס מתרגם: "וְקַבֵּיל יְיָ בְּרַעֲוָא יָת קוּרְבָּנֵיהּ" – ויקבל ה' ברצון את קרבנו (של נח). וההרחקה השנייה היא בתרגומו למלים: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל לִבּוֹ", כלומר כדי שלא יעלה על הדעת שיש לה' לב גופני אונקלוס מתרגם שם כך: "וַאֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ", דהיינו אמר אמירת ציווי ופקודה, ובמלים אחרות הבטיח הבטחה נצחית, והיא: "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי".


ויש בתרגומו של אונקלוס עוד פרשנויות רבות בפרקים שסקרתי, אך בסדרה זו בחרתי להתמקד אך ורק בפרשנויות שיש בהן הרחקת הגשמות או חינוך והנחלה של יסודות דתנו הטהורים – וזו הפעם השנייה שאנכי מציין זאת, כדי שנזכור שאיני מקיף את כל פרשנותו.

אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק ב)
.pdf
הורידו את PDF • 184KB

72 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

תגובות


bottom of page