בגמרא תענית (כט ע"א) הובאה אגדה שמספרת סיפור מזעזע על חורבן בית-ראשון. אין להבין אגדה זו כפשוטה, מפני שבאגדה זו שיקעו חז"ל רעיונות עמוקים ומסרים של נחמה לדורות. הבנתה כפשוטה, מעבר לשיבושי המחשבה שהיא עלולה לדרדר אליהם, מחריבה גם את התובנות והמסרים החשובים והנעלים אותם ביקשו חז"ל להעביר לנו לדורות.
והנה לפניכם לשון האגדה:
"תנו רבנן: משחרב הבית בראשונה נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה, ומפתחות ההיכל בידן, ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: 'ריבונו של עולם! הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים, יהיו המפתחות מסורות לך', וזרקום כלפי מעלה, ויצתה כעין פיסת-יד וקיבלתן מהם, והם קפצו ונפלו לתוך האוּר. ועליהם קונן ישעיה הנביא [כב, א–ב]: 'מַשָּׂא גֵּיא חִזָּיוֹן מַה לָּךְ אֵפוֹא כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת, תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה עִיר הוֹמִיָּה קִרְיָה עַלִּיזָה, חֲלָלַיִךְ לֹא חַלְלֵי-חֶרֶב וְלֹא מֵתֵי מִלְחָמָה'. אף בהקדוש-ברוך-הוא נאמר: 'מְקַרְקַר קִר וְשׁוֹעַ אֶל-הָהָר' [שם כב, ה]".
מה האגדה הזו באה ללמדנו? כלום באמת זרקו הכוהנים את מפתחות המקדש לשמים? ובכלל, מה הטעם בהשלכת המפתחות לשמים, כשבית-המקדש כבר חרֵב ובוער באש? וכלום באמת יצאה פיסת-יד וקיבלה את המפתחות מהם? מה כל זאת נועד ללמדנו?
החורבן והגלות
עלינו לדעת, שחורבן בית-ראשון ושני באו כעונש מאת ה' על-כך שעם-ישראל הפר את הברית אותה כרת עם אלוהיו. חטאנו עווינו ופשענו, וחדלנו מלהיות עם חכם ונבון הראוי לקיים ממלכת כוהנים וגוי קדוש. עונשים אלה אינם עונשי נקמה, אלה עונשי תיקון והרתעה. הנביאים הזהירו את העם שוב ושוב, שאם עם-ישראל לא ישוב בתשובה, ה' יענישוֹ בחומרה בחורבן בית-המקדש וביציאה לגלות. אילו היו שבים מרשעם – לא היה בא עליהם העונש, אך משלא שבו – נענשו. ברם, העונש לא היה מתוך מטרת נקמה או השמדה, לעונש הייתה תכלית נשׂגבה, להביא את העם, שהִקשה את ערפו ואטם את לבו מלשוב לדרך האמת טרם החורבן, לשוב אליה כתוצאה מייסורי החורבן והגלות הארוכים. ובתום תהליך הייסורים והכפרה, ישוב עם-ישראל לארצו ולירושלים עיר-הקודש, ויבנה את בית-המקדש.
מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ
תפקידו וכללֵי התנהגותו של עם-ישראל נקבעו לדורות בברית בין הבתרים. מטרת הברית הינה לרומם את עם-ישראל, זרעו של אברהם, ולהקדישם להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמ' יט, ו) – להיות עם נבחר ומובחר באורחות חייו ובהליכותיו המוסריות והערכיות אשר יקרין מאורו על האנושות כולה. ברית זו היא ברית נצח עִם בורא-עולם, ואם חלילה נפר את הברית שכרתנו עמו – ניענש בחומרה רבה, אך נוכל לשוב בתשובה אל מרבצי הדעת והתבונה היושר האמת והצדק, ואז נשוב וניגאל כדי לממש את ייעודנו המיוחד.
ברם, כל עוד לא נשוב לדרך האמת ה' יוסיף לייסר אותנו בייסורים הכרחיים, כדי לאותת לנו לשוב בתשובה שלמה ולמלא את ייעודנו להיות עם ייחודי בהליכותיו, במוסריותו ובחוכמתו. ברור כשמש, שאם הייתה אפשרות לעורר את עם-ישראל לדרך האמת ללא ייסורים, אין ספק שהקב"ה היה פועל בדרך זו, כי הקב"ה הוא אל רחום וחנון: אֵל אשר פועל בעיקר פעולות של חמלה ורחמים בעולם, ורק כאשר אין דרך אחרת הוא פועל פעולות של עונש וייסורים.
נמצא, שכל העונשים שה' מעניש אותנו בכל הדורות, ואפילו עונשי חורבן המקדש והגלות, כל אלה אינם עונשי נקמה והשמדה, אלא עונשי איתות והכוונה, כדי שנערוך חשבון נפש אמיתי, נתקן את מעשינו, נשוב לה' אלהינו ולדרך האמת הישרה, ונמלא את ייעודנו.
ותמיד עלינו לזכור, שאם הייתה דרך אחרת שבה היינו שבים לדרך האמת, הקב"ה היה פועל בה, ואם כבר הגיעו ייסורים לאומה, הדבר מעיד על חומרת מצבה המוסרי והמחשבתי. כי הקב"ה לא יְיַסֵּר אדם וכל-שכן אומה שלמה אפילו ייסורים של רגע אחד ללא צורך הכרחי.
הרעיונות שטמונים באגדה
באגדה נאמר, שבעת החורבן התקבצו צעירי הכוהנים בגג ההיכל, וזרקו את המפתחות לשמים. חז"ל מלמדים אותנו שהכוהנים, כאשר הם ראו את מוראות החורבן ושריפת בית-המקדש, הודו והתוודו על-כך שמעלו בתפקידם, וכביטוי לחרטתם ולהכרתם שהם אינם ראויים עוד לשמש בתפקידי קדושה, הם כביכול השיבו לבורא-עולם את המפתחות של בית-המקדש. החרטה של הכוהנים מסמלת גם את תחילת תהליך החרטה הארוך של כלל עם-ישראל, שחטאו ופשעו בפשעים נוראיים שהביאו עליהם ועלינו את החורבן.
ברם, יש באגדה זו תובנה נוספת חשובה מאוד. אמנם המקדש עולה באש, אבל המפתחות לא עולים באש, הם מוחזרים לה' כדי שיהיה להם שימוש בעתיד: לאחר שתסתיים סאת העונש שנקבעה לעם-ישראל בעבור פשעיהם, ולאחר שיתעוררו לשוב לדרך האמת, ישובו המפתחות הללו, המופקדים באופן זמני אצל הקב"ה, לעם-ישראל. כלומר, עתיד לבוא זמן שבו נחדש ימינו כקדם, המפתחות יוחזרו לידי הכוהנים, ונזכה לשוב לצור מחצבתנו הרוחני, ולהגשים את ייעודנו הערכי העולמי. הכוהנים שהשליכו את עצמם לאש, מסמלים את ההבנה שהעונש האלוהי מוצדק, ואת תחילת תהליך התיקון הרוחני הארוך בגלות.
אגדה זו מתארת בסופה את קינת ה' כביכול על החורבן. ללמדנו, שאב או מחנך דגולים שמענישים, מצטערים על כך שנאלצו להעניש, שהרי הם היו מעדיפים שבניהם או תלמידיהם לא יחטאו, ולכל הפחות אם כבר חטאו שישובו מיד, כדי שלא ייענשו. עם-ישראל לא שב בתשובה למרות כל האזהרות, והעונש הפך להיות עובדה הכרחית ומוגמרת. ברם, משהעונש כבר החל לתת את אותותיו החיוביים, והעם החל להפנים שעליו לשוב בתשובה, ה' מקבל את תשובתם, וכביכול מבכּה על-כך שנאלץ להעניש את בניו בחורבן וגלות כדי שישובו בתשובה, כדי שישובו לברית הנצח והאמת שבינו לבין עמו – תובנה זו נועדה ללמדנו שעונש ה' יתעלה לעם ישראל אינו עונש נקמה, אלא עונש הכרחי שנועד למטרה נעלה.
תכלית הצומות – שיבה לדרך האמת
תכלית הצומות על החורבן היא שנצרוב בתודעתנו, שלא די בשיבתנו לארצנו ובבניינה הגשמי, עלינו לשוב לדרך האמת כדי שנזכה להיות עם קדוש כפי שנועדנו להיות. כאשר נזכה לשוב לדרך האמת, אז נזכה לראות במנהיג צדק ובבניין בית-המקדש, ואז יהפכו ימי הצומות לימי שמחה ומועד, מפני שהם מילאו את תפקידם, וכבר הצלחנו באמצעותם להבין, שתכלית החורבן, הגלות והצומות, וכל שאר הייסורים הקשים אשר התרגשו עלינו, כולם מטרתם הייתה לעורר אותנו לשוב לדרך האמת. וכמו שפוסק רבנו הרמב"ם בסוף הלכות תענית:
"כל הצומות האלו עתידים לבטל לימות המשיח. ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר: 'כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי, יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ' [זכ' ח, יט]".