בחורבן טמון סוד הגאולה


בגמרא תענית (כט ע"א) הובאה אגדה שמספרת על חורבן בית-ראשון. אין להבין אגדה זו כפשוטה, מפני שבאגדה זו שיקעו חז"ל רעיונות עמוקים ומסרים של נחמה לדורות, וזה לשון האגדה:

"תנו רבנן: משחרב הבית בראשונה נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה, ומפתחות ההיכל בידן, ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: 'ריבונו של עולם! הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים, יהיו המפתחות מסורות לך', וזרקום כלפי מעלה, ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם, והם קפצו ונפלו לתוך האוּר. ועליהם קונן ישעיה הנביא [ישעיה כב, א–ב]: 'מַשָּׂא גֵּיא חִזָּיוֹן מַה לָּךְ אֵפוֹא כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת: תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה עִיר הוֹמִיָּה קִרְיָה עַלִּיזָה, חֲלָלַיִךְ לֹא חַלְלֵי-חֶרֶב וְלֹא מֵתֵי מִלְחָמָה'. אף בהקדוש-ברוך-הוא נאמר [שם כב,ה]: 'מְקַרְקַר קִר וְשׁוֹעַ אֶל-הָהָר'".

מה האגדה הזו באה ללמדנו? כלום באמת זרקו הכוהנים את מפתחות המקדש לשמים? ובכלל, מה הטעם בהשלכת המפתחות לשמים, כשבית-המקדש כבר חרֵב ובוער באש? וכלום באמת יצאה פיסת יד וקיבלה את המפתחות מהם? מה כל זאת נועד ללמדנו?

החורבן והגלות

עלינו לדעת, שחורבן בית-ראשון ושני באו כעונש מאת ה', על כך שעם-ישראל הפר את הברית אותה כרת עם אלוהיו. חטאנו עוינו ופשענו, וחדלנו מלהיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש. עונשים אלה אינם עונשי נקמה, אלה עונשי תיקון והרתעה. הנביאים הזהירו את העם שוב ושוב, שאם עם-ישראל לא ישוב בתשובה, ה' יענישם בחומרה בחורבן בית-המקדש וביציאה לגלות. אילו היו שבים מרשעם – לא היה בא עליהם העונש, אך משלא שבו – נענשו. ברם, העונש לא היה מתוך מטרת נקמה או השמדה, לעונש הייתה תכלית נשגבה, להביא את העם, שהקשה את ערפו ואטם את לבו מלשוב בתשובה טרם החורבן, לשוב בתשובה לפחות עתה כתוצאה מייסורי החורבן והגלות. ובתום תהליך הייסורים והכפרה, ישוב עם-ישראל לארצו ולירושלים עיר-הקודש, ויבנה את בית-המקדש.

מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ

תפקידו וכללֵי התנהגותו של עם-ישראל נקבעו לדורות בברית בין הבתרים. מטרת הברית לרומם את עם-ישראל, זרעו של אברהם, ולהקדישם להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). להיות עם נבחר ומובחר באורחות חייו ובהליכותיו המוסריות והערכיות, שיקרינו מאורן על האנושות כולה. ברית זו היא ברית נצח עִם בורא-עולם, ואם חלילה נפר את הברית שכרתנו עמו – ניענש, אך נוכל לשוב בתשובה, ואז נשוב וניגאל כדי לממש את ייעודנו המיוחד.

ברם, כל עוד לא נשוב בתשובה ה' יְיַסֵּר אותנו, כדי לאותת לנו לשוב בתשובה שלימה ולמלא את ייעודנו להיות עם ייחודי בהליכותיו, במוסריותו ובחכמתו. נמצא, שכל העונשים שה' מעניש אותנו בכל הדורות, ואפילו עונשי חורבן המקדש והגלות, כל אלה אינם עונשי נקמה והשמדה, אלא עונשי איתות והכוונה, כדי שנערוך חשבון נפש אמתי, נתקן את מעשינו וניגאל.

הרעיונות שטמונים באגדה

באגדה נאמר, שבעת החורבן התקבצו צעירי הכוהנים בגג ההיכל, וזרקו את המפתחות לשמים. חז"ל מלמדים אותנו שהכוהנים, כשראו את מוראות החורבן ושריפת בית-המקדש, הודו והתוודו שמעלו בתפקידם, וכביטוי לחרטתם ולהכרתם שאינם ראויים עוד לשמש בתפקידי קדושה, הם כביכול משיבים לבורא-עולם את המפתחות של בית-המקדש. החרטה של הכוהנים מסמלת גם את תחילת החרטה של כלל עם-ישראל, שחטאו ופשעו בפשעים נוראיים שהביאו עליהם ועלינו את החורבן, ואת רצוננו לשוב בתשובה ולחדש את ימינו כקדם, להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

ברם, יש באגדה זו תובנה נוספת חשובה מאוד. אמנם המקדש עולה באש, אבל המפתחות לא עולים באש, הם מוחזרים לה' כדי שיהיה להם שימוש בעתיד, לאחר שתסתיים סאת העונש שנקבעה לעם-ישראל בעבור פשעיהם, ולאחר שיתעוררו לשוב בתשובה שלימה לפניו. כלומר, עתיד לבוא זמן שבו נחדש ימינו כקדם, המפתחות יוחזרו לידי הכוהנים, ונזכה לשוב לצור מחצבתנו הרוחני, ולהגשים את ייעודנו הערכי העולמי. הכוהנים שהשליכו את עצמם לאש, מסמלים את ההבנה שהעונש האלוהי מוצדק, ואת תחילת תהליך התיקון הרוחני הארוך בגלות.

אגדה זו מתארת בסופה את קינת ה' כביכול על החורבן. ללמדנו, שאב או מחנך דגולים שמענישים, מצטערים על כך שנאלצו להעניש, שהרי הם היו מעדיפים שבניהם או תלמידיהם לא יחטאו, ולכל הפחות אם כבר חטאו שישובו מיד, כדי שלא ייענשו. עם-ישראל לא שב בתשובה והעונש הפך להיות עובדה הכרחית ומוגמרת. ברם, משהעונש כבר החל לתת את אותותיו החיוביים, והעם החל להפנים שעליו לשוב בתשובה, ה' מקבל את תשובתם, וכביכול מבכּה על כך שנאלץ להעניש את בניו בחורבן וגלות כדי שישובו בתשובה, כדי שישובו לברית הנצח שבינו לבין עמו. וזאת נועד ללמדנו שעונש ה' יתעלה לעם ישראל אינו עונש נקמה, אלא עונש הכרחי שנועד למטרה נעלה.

תכלית הצומות – שיבה לדרך האמת

תכלית הצומות על החורבן היא שנצרוב בתודעתנו, שלא די בשיבתנו לארצנו ובבניינה הגשמי, עלינו לשוב לדרך האמת, כדי שנזכה להיות עם קדוש כפי שנועדנו להיות. כאשר נזכה לשוב לדרך האמת, אז נזכה לראות במנהיג צדק ובבניין בית-המקדש, ואז יהפכו ימי הצומות לימי שמחה ומועד, מפני שהם מילאו את תפקידם, וכבר הצלחנו באמצעותם להבין, שתכלית החורבן, הגלות והצומות, הייתה לעורר אותנו לשוב לדרך האמת. וכמו שפוסק רבנו הרמב"ם בסוף הלכות תענית:

"כל הצומות האלו עתידים לבטל לימות המשיח. ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר: 'כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי, יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ' [זכריה ח, יט]".

בתמונת שער הפוסט: גולים מיהודה, תיאור ביזת בית המקדש בשער טיטוס ברומא.


#תפילה #נבואה #מוסר #תקומה #חזון

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!