תוצאות החיפוש

עיין סדר התפילה של הרמב"ם [...] הגשמה בייחוס חפצים לבורא רבנו הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" (א, כח), מצטט ומנתח את תרגום אונקלוס לפסוק רבנו הרמב"ם הקדיש את כל חלקו הראשון של ספרו "מורה הנבוכים" להרחקת הגשמות מהבורא. הרמב"ם לא מסתפק בזאת, והוא מוסיף ומדגיש במורה שם (א, לו): " ואתה דע,  שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע זהו סידור תפילה ספרדי [לא מדובר בספרד הקדומה ישרת המחשבה, הנאמנה לדרך האמת של הרמב"ם רס"ג והתלמוד, אלא

נשים לב, שפירושו השלישי של רס"ג לעיל: "'שְׂפָתַיִם יִשָּׁק' [...] משיב דברים נכוחים", דהיינו, יוּשָּׁק על השפתיים של המשיב דברים נכוחים. ועוד בעניין האמור לעיל ראו: "תכנון המשפחה לאורם של רס"ג והרמב"ם". מטרתם הייתה לקבל תשובה אוהדת כדי שיוכלו לפרסמה ולטפח את הילת הגדלות שיצרו סביבם. ואז יפרסמו את זה [=את מכתבו של הרמב"ם אליהם] ויתכבדו בו, ואין בני אדם יודעים מה שכתבו הם, ובגלל זה איחרתי

לחלוק מאד על הרמב"ם וכתב כמה סימנים נגד מה שכתב הרמב"ם. , הגאונים, שאין זה נכון מה שאומר הרמב"ם שלא היה הרגל בישראל, [כלומר] הוא [=הרמב"ם] כתב שלא היה דבר כזה שנתנו אספקה לתלמידי חכמים, הדבר הזה הוא אסור וברור לאסור – ואין הדבר כן, הרשב"ץ האריך מאד בראיות נגד הרמב"ם הרמב"ם שזה אסור ושלא נהגו בזה מעולם". אמרתי לו: מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני [שוב חוזר המוטיב של חכמים וסופרים].

בעבר (בחודש אלול תשע"ט) נוהל דיון ב"פורום אור הרמב"ם", שכותרתו: "חייהם הבודדים והמתסכלים של מחפשי האמת בעקבות אור הרמב"ם כל המערכת החברתית שלי השתנתה מן הקצה אל הקצה, חברים שהיו לי בעבר הִפנו לי עורף, ולעומת כל-שכן וקל-וחומר כאשר הנני רואה את פריחתו של אתר אור הרמב"ם, ועוד יותר לבי מתמלא בשמחה ובאושר כאשר הנני במקום זאת, ישבתי בביתי, נחתי מעמלי, ואף הוספתי נדבכים נוספים לאתר אור הרמב"ם, בכתיבת מאמרים ותשובות, ובמלים אחרות, רוב "אנשי הדת" בימיו של הרמב"ם היו לפי דעתו "רעי לבב" או "מקנאים" או "פתאים" או "סכלים"

בושה שאתם משתמשים בשם של הרמב"ם בשביל סיפורים ושׂנאוֹת אישיות שלכם. אז הרמב"ם ביקר כמה לומדי תורה, והיה תקיף בשפתו נגד מי שלא היו בדעותיו, אבל אתם? מי שׂמכם? בשם מי? על גוי איך אפשר לדבר ככה אז על אדם מבוגר שהמית עצמו באוהלה של תורה?! מי אתם??? והנה לקמן תוצאת המינות, ותוצאתה של הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית, האם עדיף אפוא לשתוק ולא לזעוק ולהזהיר והנה תשובתו של שלמה בראש משלי, לשאלה: מדוע התרחשה השואה: "עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים

נזכר בכתבי המינים הראשונים, שהרי אין ספק שאם הוא היה נזכר בדברי איזה מין אירופי מתקופת הראשונים, שוחרי הקבלה פרק א: המקור המרכזי לאמונת מעלי הנשמות לפני שנעיין בדעת רבנו הרמב"ם, נציג את המקור המרכזי שממנו זייפו פרק ה: "בְּרָא מְזַכֵּי אַבָּא" לפי הרמב"ם לאחר כל הדברים האלה, מהי אפוא משמעות אמירה זו לפי הרמב"ם: כלומר, כאשר אדם מסתלק מן העולם, בורא-עולם מוסיף לו שכר בהתאם למעלתוֹ של בנו, הואיל ולמעלתו של בנו יש תינוקות של בית רבן?

של האדם, ונסביר את הדברים. לזאת קורא הרמב"ם "התפעלות נפשית" שמבטאת את השינוי שחל בנפשו של האב שעורר אותו לפעול להיטיב עם בנו. הרמב"ם עוסק במצות ייחוד השם בפרק א מהלכות יסודי התורה. מזאת נלמד שמשה רבנו ביקש לידע את ייחודו של השם בשׁלמוּת, וזה לשון הרמב"ם (שם, י): "מה הוא זה שביקש משה ביקש לידע אמתת המצאוֹ של הקדוש ברוך הוא [...]

לחורבן בית-שני רבן גמליאל ובית-דינו הוסיפו את ברכת המינים לתפילה: "כל המינים כרגע יאבדו", וכפי שפוסק הרמב"ם למשל, את תורת משה הם החליפו בתורת הקבלה החדשה הפגאנית והאלילית, ובעקבותיה החליפו גם את משה רבנו בבר-יוחי

כללו של דבר, בהכשרת ספר-האופל קאפַּח בגד בגידה חמורה בדרכו של אברהם אבינו ובמלחמתו באלילות, ופתח פתח רחב לחדירת האלילות והשקר לתוך משנת הרמב"ם, עד שתלמידיו ממשיכי דרכו הממסדית השכירה אף הרשו לעצמם לחתום והלא קצפם וזעמם של "חכמי ישראל" הסכלים יצאה על ר' יחיא קאפח בשל התנגדותו לקבלה, ללא קשר ישיר למחלוקת ובכן, לפי ערוסי, כוונתו של קאפח ג'וניור היא, שתלמידיו של ר' יחיא קאפח לחצו עליו לכתוב ספר כנגד הקבלה, , אך את הספר של סבו הוא לא ההדיר!

מצות ברית המילה היא אחת המצוות החשובות והחמורות ביותר בתורה, וכפי שפוסק רבנו הרמב"ם בהלכות מילה (א, א כמובן שגם למנהג זה אין זכר בדברי חז"ל, לא בדברי הגאונים ולא בדברי רבנו הרמב"ם. וכך הבין רבנו הרמב"ם, וכפי שפסק פוסק בהלכות מלכים ומלחמות (יב, ו): "בימי המלך המשיח, כשתתיישב מלכותו הבה ונחפש, אפוא, את המקור לקבלה זו... ובכן, חיפשנו וחיפשנו אך לא מצאנו מקור קדום לקבלה זו. וכמו שכותב רבנו הרמב"ם בהלכות תשובה (ה, א–ב): "רשות כל אדם נתונה לו: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות

בשר השחוטה רזה ובשר הנבילה שמן, אין לאסור את בשר השחוטה, הואיל והן נצלו ללא כל מגע ביניהם], שהריח [של חתיכת הנבילה] אינו אוסר [ואפילו כאשר הייתה שמנה], ואין אוסר אלא עצמו של איסור". וכבר חשׂף את שקריהם הללו רבנו הרמב"ם באיגרתו ליהודי תימן, שם הוא מבאר את היחס האמיתי שבין דת האמת לדתות דברי הרמב"ם שם מתאימים מאד למינים האורתודוקסים, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' כג–כד): "אותן התורות המדומות, האם יש עניין להכשיר את הכיריים של הגז? וכן את הפלטה של שבת? שהרי אין גוף המאכל נוגע בהם... תודה.

מסייע לי לחזק את דרך האמת; 3) שנאתך העזה, אשר שוברת את כל שיאי השטנה, מוכיחה דבר אחד פשוט מאד: אתר אור הרמב"ם בתחכום רב מאד, דהיינו תוך שהוא מציג את טלפיו לאמֹר: צדיק וישר ועניו גדול מאד אנכי, מלאך עלי אדמות, "הרמב"ם שמעתי גימטריא מפי הרב הגאון החסיד חנניה יוסף אייזנבך שליט"א, כי כנראה לא לחינם אני משתדל לנפות את ספרי הרמב"ם הערתו של קאפח אינה הערה תמימה לדעתי, יש לה מטרה להחדיר לשומעי לקחו את ההזיה שהוא "הרמב"ם של ימינו", איש והראיה הפשוטה שזו אכן הייתה מטרתו היא מכך שחסידיו השוטים של קאפח השׂכיר אינם מסוגלים לקבל את האמת ממי

ברם, סופה של ההזיה הזו הינה השמדה, ועת השגשוג והפריחה הינה זמנית בלבד, טרם חורבן. כל מי שנוהג במנהגי אבילות בימים הללו בועט בתורה ובייעודו של עם-ישראל! ואין יותר סמלי מהם כדי לבטא את שנאתה של יהדות המינות האורתודוקסית לדת האמת הקדומה. שאלה ותשובתה נשאלתי כך: האם יש בכתבי הרמב"ם התייחסות לנושא ספירת העומר, עניינוֹ ומטרתו? בתמונת שער הרשומה: פרעות תתנ"ו - ציור מאוחר של הטבח במץ במסע הצלב הראשון.

ולא ארחיב בעניין זה כאן, שהרי כבר ייחדתי לו מאמר מקיף, ראו: "האמונה בתחיית המתים לפי הרמב"ם" . והנה לפניכם דברי רבנו הרמב"ם ביסוד העשירי: "והיסוד העשירי, שהוא יתעלה יודע מעשי בני אדם ולא הזניחם,   והנה לפניכם דברי רבנו הרמב"ם בעניין זה במורה (א, לו): "והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? אגסי: "כן, כן, אתה יודע מה אמר הרמב"ם? הרמב"ם אמר יש אלהים, ואי אפשר להגיד עליו שום דבר". שהרי לא רק שהרמב"ם קובע שיש אלהים וזאת בניגוד מוחלט לדברי לייבוביץ' הארור, אלא שדברי הרמב"ם לפיהם "אי

עד שהקדיש לו את רובו הגדול של החלק הראשון של המורה. ישתנה בשום אופן מאופני השינוי – לא שינוי עצמי, ואין לו מצב מסוים זולת עצמותו שאז ישתנה בו, וגם אין יחסו אופן מאופני השינוי: [1] לא שינוי עצמי; [2] ואין לו מצב מסוים זולת עצמותו שאז ישתנה בו; [3] וגם אין יחסו אמיתי ביננו לבינו, לא יחס של אדנות, לא יחס של אבהות, ולא יחס של מלכות, כפי שאנו מבינים אותם במציאות , אלא יחסו אליהם [למיני ההווים] כשהם [=כשפריטיהם] הווים או נפסדים יחס שווה קיים ועומד, כי אותו היחס [

נחל בדברי הרמב"ם, רבנו הזכיר שלושה מקורות בלבד ממדרש זה בכתביו, כולם בספרו מורה-הנבוכים, ובכל המקומות והנני מפנה את השאלה בחזרה לאותם מינים וכופרים אשר יתגודדו כמנהגם, ואשאל אותם: וכי הרמב"ם היה אלהים? יתר-על-כן, אין לי צל של ספק שאם הרמב"ם היה רואה את דבריי בעניין המדרש הלזה, הוא היה מנשק אותי על מצחי ומה שתיארתי ממצבי במשך זמן חיבור פירוש זה הוא שגרם שנשתהיתי בו זמן רב [ועל שגיאה חמורה של רבנו הרמב"ם ובעניינים אלה ראו: "יחסו של הרמב"ם לקמיעות ולמאגיה" , וכן: "כומר ושמו אליעזר" ועוד.

בחודש שעבר הצגנו את האתגר הגדול של דורנו והוא חינוך הבנים והבנות ללכת בדרך ה'. הצבענו על העובדה שחינוך בדרך של אמונה בלבד, דהיינו בדרך של מסירת מידע ללא ביסוס וראיה, איננו מספק את שהרי הקב"ה הבטיח לנו שלעולם נצליח להתגבר על ראיות הסותרים את התורה והמתווכחים לבטלה, וזה לשון הרמב"ם הידיעה לפי הרמב"ם הרמב"ם הקדיש פרק בספרו "מורה הנבוכים" כדי לבאר את המושג "ידיעה", וזה לשונו (עמ' עד–עה וממשיך הרמב"ם ומבאר שם: "ואין קביעת דעה כי אם לאחר השכלה, כי קביעת הדעה היא אימות מה שהושכל [...]

ובכן, במאמר לקמן נלמד, שייחודיותו של השם המפורש איננה נוגעת כלל וכלל לכל מיני הזיות ודמיונות של מקובלים ייחודו של השם המפורש ובכן, בראש הפרק שעוסק בייחודיותו של השם המפורש (א, סא), רבנו מסביר, שכל שמותיו של שלוש פעולות: פעולות מחוכמות, פעולות של גבורה ועוצמה, ופעולות של חמלה. שמות הבורא ועל חומרת ברכה לבטלה, ראו: "'מנהג המקום' – מנפנופי תירוצי המינים", "כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם ובעניינים אלה ראו: "יחסו של הרמב"ם לקמיעות ולמאגיה", וכן: "כומר ושמו אליעזר" ועוד.

וכבר הרחבתי בתשובה לכל המלינים על שגיאותיו של רבנו בענייני מדע, במאמרי: "הרמב"ם ידע שהנחות המדע הקדום ובעניינים אלה ראו מאמריי: "יסודות במדעי האלהות", "לימודי המדעים במשנת הרמב"ם", "חמקנות מדעי האלהות", לרש"י-שר"י – ותשובתי", "מלחמתו של הרמב"ם ב'גדולי הדור'" (סדרת מאמרים), ועוד. (אגרות הרמב"ם, עמ' קלא). מן העבר האחד ניצב הרמב"ם, כאברהם אבינו ע"ה בשעתו, שקריאתו לדת האמת: "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְיָ אֵל

כגון ערלה ונטע רבעי, וחלקן תלויות בשנה באופן כללי, כגון ביכורים, מעשר שני ומעשר עני, וכמו שפוסק רבנו הרמב"ם גם בתקופת הגאונים לא נמצאו אזכורים של ט"ו בשבט כיום של שמחה, לא בכתבי גאוני בבל ואף לא במדרשים הארץ-ישראליים וגם אז הוא נזכר רק אצל פוסקי אשכנז או אצל פוסקי ספרד המעידים על מנהגי אשכנז, כדלקמן. 2) כמו כן, רבנו הרמב"ם בעקבות הזייתו של ספר הזוהר תעו ולעו רבים, וספרי קבלה וחסידות רבים הסתמכו על דבריו כדי לערוך כל מיני השוואות ואחתום בדברי רבנו הרמב"ם במאמר קידוש ה' (עמ' קיב) אשר מתאימים לענייננו: "וידענו כי כל מה שנתחבר בספר,

המקור החמישה-עשר במקור השמיני שראינו לעיל, למדנו שהרמב"ם כינה את אריסטו "יריב", וזאת בשל אחיזתו של אריסטו לאריסטו], וזה אפשרי כמו שנזכר בהקדמה השלוש-עשרה [כלומר, אפילו לצד השקפה שאיננה מנוגדת ליסודות תורתנו, הרמב"ם הנביאים ע"ה רוממוהָ, ובה רבנו בוחר מפורשות: 'הרי אני מקבלהּ מצד הנבואה' וכו', ואפילו הפילוסופים מחויבים לקבלהּ ולאחר כל החרדה הזו שחרד רבנו הרמב"ם ליסוד חידוש העולם, איך יעלה על הדעת לחשוד בו שהוא היה סבור שהחידוש קצרו של דבר, רבנו הרמב"ם ראה בהזיית הַקַּדמוּת עניין שקרוב מאד  להזיה מוחלטת (מבחינה פילוסופית בלבד,

ברם, הם ייחסו אותו בשקר לשיקוצם (במקור אֲמָרוֹ ר' ירמיה בן אלעזר), והוסיפו עליו מנה גדושה של גיבובי הבלים הדמיוני של ייצר הרע גדול אלף-מונים מאיומיו הדמיוניים של ספר-האופל בעניין "המזיקים". המנהג הוא של מקובלים, מאוחר, מאחר שחדר לתימן לפני כמאתיים שנים. בעניין זה (כתבים ב, עמ' 625): "ברור אפוא, כי אותם האומרים מזמורי תהלים בבית-הקברות, עבירה היא בידם לדעת הרמב"ם וכך גם אותם האומרים פסוקים בעת רחיצת המת, על כל איבר פסוק אחר, עבירה היא בידם לדעת הרמב"ם".

קצרו של דבר, חז"ל מתארים ציור שלם של שחיתות מוסרית קשה ועמוקה. ב. בשאיפה לתכלית נעלה זו פותח רבנו הרמב"ם את ספרו "משנה תורה": "יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע  שיש שם מיד בפתיחת ספרו הרמב"ם מורה לנו את דרך האמת, ולפיה על האדם לשאוף כל ימי חייו מאז עמדו על דעתו לידע את לצערנו מעטים מאד הם אנשי האמת, וכמו שתיאר רבנו הרמב"ם בראש איגרתו לתלמידו ר' יוסף את המצב ביחס לספר " ובמלים אחרות, רוב "אנשי הדת" בימיו של הרמב"ם היו לפי דעתו: "רעי לבב" או "מקנאים" או "פתאים" או "סכלים

חז"ל ורבנו הרמב"ם כרחוק מזרח ממערב. חלילה נטען שיש להבין את הִלכת שקלים באופן גורף ומכליל, הרי שמבלי לשים לב אנו מאשימים בזה את חז"ל ורבנו הרמב"ם שהרי טענה זו מובילה למסקנה שחז"ל ורבנו הרמב"ם חטאו חֵטא גדול לאלהים, במה שייחסו לדיינים שנוטלים ממון האם ניתן חלילה להאשים את חז"ל ורבנו הרמב"ם בסכלות כל-כך חמורה? מתוך הדיון שעורכים חכמי התלמוד ע"ה, ניתן ללמוד רבות על יחסם של חז"ל ללקיחת כסף בעבור פסיקת דינים.

הפרק החמישי שבמאמר: "דיני ומנהגי כתיבת ספר תורה", שבו הנני מערער על ייחוס התשובה בעניין התגין לרבנו הרמב"ם כלומר בגלל שרבות ואולי אפילו רוב תשובותיו מזויפות אז כדי שלא לקלקל את המותג "שו"ת הרמב"ם", צריך להכשיר ואגב, זו גם הייתה דרכו של קאפח בפסילת התשובות שפסל. אמת וצדק ומדע, לדת של בצע ותועבה, נבלות וסכלות. קצרו של דבר, ההזיות האורתודוקסיות עדיין מפעפעות בך. ולסיום, מדבריך עולה שהתיוג הפך להלכה מחייבת!

ברם, איסור הגילוח של הנזיר שונה מאיסור הגילוח של פאות-הראש והזקן, שהרי הנזיר לוקה אפילו אם גילח שערה כללו של דבר, דינו של נזיר שונה באופן מהותי מדינו של המגלח את פאות-ראשו או זקנו, ולכן אין ללמוד מדינו של הנזיר מאומה לגבי דינו של המגלח את פאות-ראשו או פאות זקנו. המציאות מוסברת ב מאמר של הרב רוזן . ובכן, חז"ל ורבנו הרמב"ם התירו לגזור את שער הפנים במספריים, גם כאשר להבי המספריים נוגעים בעור, ובשום מקום

צריך התרה, כי אין עליו חובה להניח תפילין של ר"ת, לאחר שגם הרמב"ם וגם השו"ע וגם רש"י, הם בדעה אחרת, ושכך נהגו הרוב המכריע של עמנו, ובוודאי של אבותינו. וכך היא ההלכה איש-מפי-איש עד משה רבנו, וכפסק רבנו הרמב"ם במשנה-תורה (הלכות תפילין ג, ה), וכֹה דבריו: נשאל [=שואל] לחכם, והחכם מודיעוֹ ואומר לו שהוא טועה ושהדבר מותר, ולא שמתירין לו כהתרת נדר, וזה לשון [הרמב"ם נשאל [=שואל] לחכם, והחכם מודיעוֹ ואומר לו שהוא טועה ושהדבר מותר, ולא שמתירין לו כהתרת נדר, וזה לשון [הרמב"ם

כבר מתחילת הפרשה אנו רואים ביטויים של חסד ורחמים בהנהגת ה' את עם-ישראל. מסכת התלונות בתום השירה הנשׂגבה מסופר על מסעם של בני-ישראל במדבר שׁוּר ועל הגעתם למרה. לעומת זאת, הם, בעיני עצמם – פסגת הפסגות של יהדות תימן! "הליטאים" ו"הלמדנים" של התימנים... הם מתפארים שהם הולכים בדרכו של רבנו הרמב"ם, אך הם התעוורו כליל מן האמת ובוחרים להעריץ את המינים וצאצאיהם עד כאן ביחס לתלונותיהם של ה"דרדעים" השוטים למיניהם על אוֹר הרמב"ם, תלונות שברובן עוברות רק כלחש-ארס מפה

וזה לשון הרמב"ם (שם א, ז): "הרי מפורש בתורה ובנביא שאין הקדוש ברוך הוא גוף וגויה. כמובן שיש ראיות נוספות, ברם מטרתו של הרמב"ם ב"משנה תורה" וב"הלכות יסודי התורה" להציג רק את הראיות הקלות לפניכם רשימה תמציתית מאד של המסקנות והתובנות שעולות כתוצאה משלילת הגשמות ביחס לה' יתעלה, וזה לשון הרמב"ם כל המושגים הללו שמזכיר הרמב"ם מתארים מצבים שונים של עצמים חומריים כגון בני האדם, ומפני שהוכח שאין לה' עוד פוסק הרמב"ם (שם, יג): "ואין לו מוות ולא חיים כחיי הגוף החי.

נחל אפוא לעיין בעניין זה לאור משנת הרמב"ם, וננסה להשיב על כל השאלות הללו ועוד. א. מקור החלום רבנו הרמב"ם מבאר בספרו מורה-הנבוכים, כי החלום הוא למעשה תוצר של כוח הדמיון שיש באדם. כאן רבנו הרמב"ם מרחיב ומפרט את מה שנאמר לעיל בעניין פעולת הכוח המדמה, ואגב למדנו על מושג חשוב במשנת הרמב"ם במורה-הנבוכים (ב, לז) הרמב"ם מבאר, כי ישנו שפע שכלי אשר שופע מאת ה' יתעלה על האדם, שפע שכלי זה שופע על הרבה מחכמי ישראל ראשונים ואחרונים, ובכללם הרמב"ם, הם בדעה שהשדים יצורים דמיוניים".