נזקים שמגיעים עד כדי מינות וחורבן דתנו.

ובזכותו למדנו עד כמה אנו צריכים להודות ולהלל לבורא-עולם על שזיכה אותנו בדורנו ללמוד רמב"ם צח וברור, נקי

וכגון מי שמזג האשכים שלו חם ולח, [והאשכים] חזקי הבנייה, ואיברי הזרע מרבים להוליד זרע, הנה זה רחוק שיהיה

כלומר, אברהם אבינו היה כרוך אחרי שפחתו הגר, ולכן הוא נזקק לסימן חיצוני שיזכיר לו שהיא איננה שרה אשת בריתו קטע שמונה ועשרים בפרקי דחרטא ברטא (פרק כט) נאמר כך: "והבין ישמעאל ושלחה אימו ולקחה לו אשה מבית אביה ופטימה

ברחוב הקיובי ראה סליבורדסקי ילד חי יונק שדי אימו המתה... [...]

שהוא שליט רשלן המזניח את ענייני עַמּוֹ שקוע בתאוות, הימנע מלקללו בסתר וכל-שכן בפרהסיה, כי זה יביא לך נזק

ודומיו [אף] היו ששים מצידם להוכיח את דבריהם באסמכתות כתובות, אשר ירא-שמים כזה, אם לא נס על נפשו, היה נזקק

רק כאשר הקב"ה יהיה נקי במחשבתנו מכל סיגי החומר, רק אז נזכה להתרומם לטוהר ייחודו, שהרי טוהר ייחודו ניתן לה' גשמות], ולהשפיל את מי שלא ראה ולא ידע את מעמדו [רמתם המוסרית והמחשבתית של חז"ל], אין עליהם ז"ל נזק

ועשה את כל הלשונות הללו שנאמרו בעניין זה מורים על השגות חושיים לאורות נבראים, מלאכים או זולתם, אין נזק

הבחין שהקלף שעובד באלום משך אליו ברחשים אשר רחשו עליו, בעוד שאֶל הקלף שעובד בעפצים הם לא נמשכו והוא היה נקי

דוגמה ידועה ומפורסמת לדרך זו, היא האמונה בעילויי הנשמות, אשר נובעת מאימוץ פשט אגדה והבנתה כפשוטה, אגדה לתיעוב עמוק, ובצדק, כי המינות שבידם ארורה ומכוערת מאד, ומידותיהם והשקפותיהם הרעות משחיתות מאד וגורמות נזק

רק כאשר הקב"ה יהיה נקי במחשבתנו מכל סיגי החומר, רק אז נזכה להתרומם לטוהר ייחודו, שהרי כל עוד מחשבתנו מוצאים בפעולותיו הבאות על בני האדם, מן הפגעים הגדולים הבאים על מקצת בני אדם ומשמידים אותם, או דבר כללי [נזק

ויש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו לעולם-הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם-הזה.

שהרי כך בדיוק נהגו ונוהגים עובדי העבודה-הזרה: הם מבצעים טקסים פגאניים כדי להרחיק מהם נזקים של שדים ואלוהוּיוֹת

שהרי כפי שנראה לקמן, לא מדובר כאשר התלמיד נזקק לנקביו ונכנס יחד עם רבו לבית הַכְסֵא, אלא כאשר התלמיד

בעקבות פסיקתו ופסיקות רבות דומות לה (ובשו"ת יביע הבל ח, מח, אימץ את שיטות המצדדים הרבים בכתיבת חידושי תרומת הפסולת הגרמנית אימץ את גזירתו המחמירה של החושך-זרוע, אך נמנע מלאמץ את הפן המיקל בהחמרתו (שהתיר

פעם אחת שערוסי הנוכל רודף-הבצע הזהיר אותי שלא ללכת בדרך האמת ושלא לומר דברים חדים, "כדי שלא יגיע אליו נזק

גשמות], ולהשפיל את מי שלא ראה ולא ידע את מעמדו [רמתם המוסרית והמחשבתית של החכמים ע"ה], אין עליהם ז"ל נזק

אלא שהזקיקם לכך מה שאמרנו מאימוץ הדמיונות".

ממין הרכוב, ועוד, שהרוכב הוא המניע את הבהמה ומוליכהּ כפי שירצה, והיא כלי בידו להטותהּ כחפצו, והוא נקי

וכאמור, הוכחנו את שגיאתו וסכלותו של המקלל אשר ניזון מדברי אלילו נחמן הכלבי, וראינו שמי שמתבונן בתורה בלב נקי

משה רבנו התעלה למעלה רמה ונשגבה עד שמרוב אושרו הרוחני האדיר הוא כלל לא נזקק לאכילה ושתייה.

כלומר, האור הקדמון לא הסתפק בביאה אחת אלא הוא נזקק לארבעים ושניים זיווגים כדי לקיים איזו ברית דמיונית

תימנים אלה הם המקור והיסוד לנחיתותה ולעליבותה של עדת יהודי תימן, לסכסוכה ולפילוגה, הם גורמים נזק חמור

האירופיים לדורותיהם אשר הוצמדו למהדורת המינות של ווילנא, ואם אומַר בעדינות שהם משובשים להחריד עד כדי גרימת נזק

ויש לשאול, אם היא אכן נתחברה בתקופת הגאונים, מדוע רס"ג לא אימץ את נוסח ברכת הלבנה כפי שהובא במסכת סופרים

לדוגמה: נזק מוחי מסוים עלול לגרום לשיתוק פעולת היד או הרגל או שרירי הפנים, כידוע.

וקאפח ניסח זאת כך: "נזק גדול והרס חומות הדת והאמונה", והוסיף: " וגדולה מזו, אף לידי הגשמה ביחס לה' ברוך-הוא

כמו כן למדנו, כי עובדי האלילים הקדמונים נהגו להחמיר ולהרחיק מאד מן הנידה – כאילו יש בה נזק מאגי, ואנו

לפי שדרכו של אדם לא יעשה מעשה אלא להשיג בו תועלת או למנוע נזק, ואם לאו, הרי יהיו מעשיו לבטלה, ואיך אפשר רבנו: "אמר [שמאי:] עֲשֵׂה תלמוד תורה העיקר וכל שאר עסקיך זולתו טפלים, אם נזדמן נזדמן, ואם לא יזדמן אין נזק