[מאמר זה פורסם בכתב-העת 'אפיקים' גיליון עו, תשרי תשמ"ב, עמ' 8–9].
שבועות אחדים צפינו בסדרת הטלביזיה "עמוד האש". לא אוסיף פולמוס על הפולמוסים הרבים שנסבו על חסרונותיה ועיוותיה של הסדרה, שיוצריה העלימו במתכוון את חלקה של יהדות המזרח, כולל יהדות-תימן, בבניינה של המדינה בטרם מדינה. נותר אפוא לקוות שמי שרוצה לדעת את האמת, ומי היו בניה ובוניה של המדינה יִפנה לספרות הענפה שנכתבה ויגלה את האמת שנעלמה מיוצרי הסדרה ומסלפי האמת ההיסטורית.
עם תום הקרנתה נתקיים דיון בטלביזיה, שנסב על היבטיה החינוכיים וההיסטוריים של הסדרה. בין המשתתפים בדיון היה מיודענו הנכבד ד"ר יהודה ניני. והדבר המעניין ביותר מדוע נבחר ד"ר ניני כחבר המערכת וכבר-סמכא בתולדות יהודי-תימן והמזרח? האם רק הוא המוסמך והפוסק היחיד בהיסטוריה של יהודי-המזרח? בהבל פיו הוציא מכלל מפריחי השממה ובוני המדינה את חלק מבניה ובוניה של האומה – יהדות תימן, שאין לה חלק ונחלה בבניין הארץ בטרם קום המדינה.
בעלייתם נסתיימה תרומתם לציונות
אילו באמת ובתמים רצו עורכי הסדרה "עמוד האש" להסתמך על מידע אמין ומדויק היו פונים אל אישים מלומדים בתולדות יהודי-המזרח כגון פרופ' יהודה רצהבי, פרופ' סמי סמוחה, ד"ר חיים כהן, שמעון גריידי, נחום מנחם, ויקי שירן ועוד ועוד. האם עורכי הסדרה לא ידעו ולא הכירו זולתי ד"ר ניני, שבעת עריכתה שהה בחוץ-לארץ, כפי שהודו מעצביה בפני פעילי צל"ש (=ציונים למען שוויון), כאשר אלה תבעו את תיקון עיוותי סדרת הטלביזיה "עמוד האש".
באותו דיון מסכם של הסדרה "עמוד האש", ביטל ניני במחי-יד את חלקם של יהודי-תימן בבניין הארץ. והנה דבריו שנאמרו באותו דיון: "העולים מתימן אמנם עלו לארץ, אך בעלייתם נסתיימה תרומתם לציונות, הם לא הקימו יישוב, לא הפריחו שממות, בניגוד לאחיהם שבאו לאחר קום המדינה, והמשיכו לחיות כפי שחיו בתימן, רק תחת שמים אחרים ועל קרקע אחרת".
מי מפריחי-שממה
מעתה על יהודי-תימן לדעת, הם ובניהם ובני-בניהם אחריהם, שאנשי כפר השילוח, בוני השכונות בירושלים ובתל-אביב, כובשי מלאכות הסתתות והבניין והעבודה-העברית, מתיישבי השכונות מסביב למושבות רחובות, ראשון-לציון, פתח-תקווה, זכרון-יעקב, חדרה, נס-ציונה, באר-יעקב, גדרה, מלחמיה, מגורשי כנרת, נחלת יהודה ושאר המושבים שהקימו עולי תימן לפני קום המדינה – לא הפריחו את שממות ארץ-ישראל, משום שד"ר ניני לא כללם בין בוני המולדת וחלוציה. כלום היו עולי תימן כטפילים וכל סבלם, תלאותיהם וקרבנותיהם ושאר חליים רעים שבאו עליהם, כתוצאה מייסורי חייהם בבניינה של הארץ – בטלים בשישים? וכי בסך הכל הם היו שכירים ומשרתי החברה הנאורה, שמר ניני שוכן כבוד בה עתה [לאחר שמסר את אחיו התימנים לאשכנזים], והוא נציגה ופוסק בשבילה מי ציוני ומי מפריח שממה. זאת ועוד, מייחסים לו לד"ר ניני את הקביעה שתימני כינרת לא גורשו ממנה בכוח, אלא עזבוה מרצונם באשר רצו לחיות עם אחיהם שגרו ברפתות ובאורוות בחורף, ובקיץ בסוכות בצל העצים, וזה בניגוד למה שנאמר על-ידי סופרים בני זמנם, והסבר זה ואחרים קנו להם, לצערנו, חזקה באקדמיה למזרחנות, כי הם הפכו ל"עובדה היסטורית" למשכתבי ההיסטוריה.
שושנה בלובשטיין (אחותה של המשוררת רחל) מתארת בספרה את פקודת הגירוש למתיישבי כנרת התימנים: "האנשים אמרו להיקלט כאן ולהכות שורשים... האמנם תקום בנו רוח לגרשם? ג' אמר לי כמפייס: קיבלנו את התימנים, הם היו אורחינו, עתה די, ישאו בעול גם במקומות אחרים... כשנודע לי האיום בכוח, כאילו התעלף בקרבי כל היקר לי" וכו' (מתוך 'עלי תימן', הוצאת יבנה ת"א, תש"ג, עמ' 95).
גאים על היותנו חלק מכובשי העבודה
דבריו של ד"ר ניני בטלביזיה, שיהודי-תימן "לא הפריחו שממות" עומדים בניגוד גמור למה שהוא עצמו כתב בכתב-העת "שדמות" מא (אביב תשל"א), והנה דבריו:
"מדפדף אני בספרי-יובל של המושבות הראשונות ראשון-לציון, רחובות, פתח-תקוה, חדרה; בין היתר חיפשתי חומר דוקומנטרי על ייסוד השכונה התימנית שבנתניה – לצורך מחקר הקשור בעליות לארץ-ישראל. אגף דפדוף מצאתי שבמקצת ספרים, בסופם, נמצאו חללי מלחמת השחרור, ובמסגרות שחורות – תמונותיהם. יש והמסגרת השחורה נותרה ללא תמונה. יש ולא נמסר דבר על מקום נפילתו של הלוחם. רק 'נפל במילוי תפקידו'. נתפניתי לעיין בתמונות והנה פניהם של זרח ש', שמעון כ', יגאל י', נסים ל', דוד מ', עזרא ע', ועוד פנים מוכרות. ידידים לשמחה, רֵעים למלחמה ולתעלולים. הם אינם. שנים מהם – לא נודע מקום קבורתם, נתלו בעזה, בשליחות היו, מילאו תפקידם. עינום ולא אמרו דבר. דברים שמו בפיהם וסרט עשו להראותם כשהם מגודלי פרע זקן ומיוסרים. לאחר 'מבצע קדש' ב-1956 חיפשנו אחרי גופותיהם, יותר נכון, אחר מקום קבורתם – ולא נמצא. חזרנו וחיפשנו ב-1967 – ולא נודע דבר. רס"ר חזי עשה ימים כלילות, שם לו למטרה למצוא מקום קבורתם – ואין. היוואש, אמרתי לו – ולא חדל, ויש אומרים עדיין לא נואש. כן, רובם אינם. וכשאני אומר 'רובם' כוונתי לאותם מ'קורס השחורים' שבביתן אהרון שליד כפר ויתקין. תימנים היו כולם. זכיתי ואף שהייתי צעיר מאחדים מהם ובן גילם של רובם הייתי אחד המפקדים-המדריכים שבקורס זה".
וד"ר ניני כותב עוד באותו מאמר:
"שנים על שנים לחמה הציונות על עבודה עצמית, עבודה עברית וכו'. לא מפני שרצתה לנשל את הפועל הערבי, אלא, מפני שסברה ששובנו לארץ הזאת, הכרח שלא יהיה במתכונת קולוניאליסטית... אנו, התימנים, היינו גאים על היותנו חלק מכובשי העבודה".
כאלה היו הדברים שאמר מר ניני אז! ... ועתה?
קבוצה המיועדת לעבודה שחורה
ומה אומר פרופ' בנימין אקצין כתגובה על הקרנת הסדרה "עמוד האש" בטלביזיה, על חלקם של יהודי-תימן והמזרח בבניין הארץ ('ידיעות אחרונות, כט בשבט תשמ"א):
"לא אנסה לבדוק באיזו מידה נובע הדבר מתוך בורות, חוסר טקט, שיקול דעת מוטעה או מגמתיות, אך העובדות לשורשיות הקשר בין עם-ישראל לארץ... העליות של ימי הביניים וגולי ספרד, של יהודי מזרח אירופה וארצות האסלאם שלפני הביל"ויים... הזלזול בעלייה התימנית המוצגת כתערובת של מקהלת מחול פרימיטיבית ושל קבוצה המיועדת לעבודה שחורה".
הבה נעיין עתה בקביעתו של המלומד ד"ר ניני: "תרומתם של העולים מתימן לציונות נסתיימה בעצם עלייתם, הם לא הקימו יישוב ולא הפריחו שממות לפני קום המדינה".
1) מי קבע שהתרומה לציונות ולבניין הארץ היא רק בהקמת יישוב והפרחת השממה? האם העליות האשכנזיות הרביעית והחמישית לא תרמו לציונות גם בלי זה?
2) כלום אין ד"ר ניני יודע את תולדות העליות התימניות הראשונה והשנייה?
2.א) ראשית, תרומתם רבה לציונות ולבניין הארץ בעצם ישיבתם הקבועה והעדר ירידה מן הארץ, בניגוד לעולים האשכנזים.
2.ב) עולי העלייה התימנית הראשונה כבשו מלאכות שליהודים לא ניתנה דריסת רגל בהן, הכוונה למלאכת הסיתות והבניין, שאותן לימדו אחר-כך לעולים האשכנזים מהעלייה השנייה וסייעו בהרחבת בית-הספר "בצלאל" ופרסומו, על-ידי המלאכות התימניות המיוחדות ועוד.
2.ג) העלייה האשכנזית השנייה נכשלה בכיבוש העבודה העברית במושבות, ואילו העלייה התימנית השנייה התמודדה בכיבוש העבודה העברית – ויכלה לה.
העלמה והתעלמות
יש להזכיר עוד נקודה אחת שניני התעלם ממנה: העולים מתימן לא הסכימו להישאר כל ימי חייהם כפועלים שכירים במושבות, ושאפו, בדומה לאחיהם האשכנזים, לצאת להתיישבות. אולם, נושאי אותה ציונות, שד"ר ניני קובע בשמם שיהודי-תימן לא תרמו לה – לא נתנו להם לצאת להתיישבות. פשוט מנעו מהם זאת, כי רצו אותם לא יותר מאשר פועלים שכירים במושבות. כלום אין ד"ר ניני מכיר את פרשת מושב הפועלים הראשון, נחלת יהודה, שם נתנו למשפחה אשכנזית 10 דונם, ואילו למשפחה תימנית, שהיא גדולה יותר, 2 דונמים בלבד?!
האם ניני שמע אי-פעם את זעקתם החוזרת ונשנית באותם הימים לחלקת-אדמה, שבה יתקיימו כעצמאים, אותה יבנו ובה ייבָּנו במובן הלאומי? כלום אין ד"ר ניני יודע אלו מאבקים ניהלו הפועלים התימנים לפני קום המדינה על זכותם לצאת להתיישבות משלהם, בלי שיעמדו על המקח היכן תהיה התיישבות זאת? ומדוע, למשל, נשכחו ממנו המושבים: "טירת שלום" שנוסד ב-1932, מושב שסבל כל השנים מאי-התייחסות המוסדות אליו, ושהוא עצמו גדל והתחנך בו. וכן המושב "אלישיב" שנוסד ב-1933, שגם הוא סבל כל השנים מחוסר תמיכה תקציבית מצד המוסדות המיישבים. גם מושב "גאולים" שחבריו עברו הכשרה מיוחדת בשם "טלמון" עוד בשנת 1939, ושגם הוא סבל ממחסור חמור מחוסר תקציב מוסדי כמו כל היתר, על-אף העובדה ש"טירת שלום" ו"גאולים" היו מסונפים למושבי העובדים? ועוד.
ד"ר ניני קובע, שרק התימנים שעלו ארצה לאחר קום המדינה אכן תרמו הרבה לציונות, כי הם הפריחו שממות, אולם, כלום ד"ר ניני יודע בכלל מדוע? האמנם טרח לדעת את הסוד שבמהפך הזה? הרי הסוד הוא גלוי וידוע, שאפילו אין צורך בתואר דוקטור כדי לדעת אותו.
ההתיישבות לאחר קום המדינה
ובכן, לפני קום המדינה, האדמות שנרכשו על-ידי קק"ל ניתנו בעיקר רק לאשכנזים, משתי סיבות:
א) הציונות במהותה נועדה לפתור את הבעיות של יהודי מזרח-אירופה, ולפי הדעות הקדומות של הממסד, היהודי האשכנזי הוא גורם דומיננטי יזמי. המזרחים נתקבלו כבודדים או כחלק הנבלע בקרב האשכנזים.
ב) אחרי קום המדינה הפכו שטחים ענקיים לאדמות מדינה. לפתע האדמה הייתה מצרך מצוי ובשפע וההיצע עלה על הביקוש. ומכיוון שהאדמות השוממות היו לגבולות המדינה או לגבולות היישוב הטרום-מדינתי, העמידן הממסד לרשות המזרחים, הן כדי לשמש חומת-מגן ליישוב הקיים והן כדי לפתור את בעיית התיישבותם – ועם כל זאת, אלו שיושבו בהרים סובלים עד היום מחוסר קרקע (היא ניתנה לקיבוצים) ומחוסר התייחסות המוסדות לסבלם הכלכלי והרוחני, ואילו לאשכנזים העמיד הממסד גם את האדמות הפוריות שבשפלת החוף.
לסיכום, גישתו של ד"ר ניני בנויה על התכחשות מחוצפת לאמת ההיסטורית ועל העלמת עובדות מכֻוונת בקשר לתרומתם של עולי תימן לבניין הארץ ובכל התחומים. הדבר מעורר הרהורים על אמינותו וסמכותו של מר ניני. על כל פנים, לאור האמור ליעל, אין יהודי תימן יכולים לראות במר ניני סמכות כללית לענייניהם, לא בתחום הספרותי ובוודאי לא במישור ההיסטורי. מצויים כיום סופרים ומלומדים רבים מבני יהדות-תימן, בתארים ובלתי תארים, שהם מומחים כל אחד בתחום מסוים ומוגדר ועל הממסד התקשורתי לפנות אליהם.
[עד כאן המאמר, וראוי להוסיף על ניני: 'לא כלו דתן ואבירם', והוא אף מזכיר לי את אותם יהודים תימנים אשר פשעו כנגד אחיהם ושיתפו פעולה עם האשכנזים בגניבת הילדים וספרי התורה וכל שאר כתבי-היד ואוצרות התימנים, בתכסיסי מרמה מתועבים, ארורים יהיו].