top of page

'כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד'

לפני 4 שעות
זמן קריאה 9 דקות

רבנו עוסק במצוַת הווידוי בפרקים הראשונים של הלכות תשובה, והיא כבר נדונה לעיל בסדרה זו בהרחבה במאמרים: "'וְהִתְוַדָּה' – זה ווידוי דברים", "אי זו היא תשובה גמורה?". ועתה, בפרק ח הלכה ח–י, רבנו מסכם וחותם את חובת הווידוי בהלכות הבאות, והנה הן לפניכם:


[ח] "אף-על-פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם [=תמיד, בכל עת ובכל שעה], בעשרת הימים שבין ראש-השנה ויום-הכיפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת שנאמר: 'דִּרְשׁוּ יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב' [יש' נה, ו]. במה דברים אמורים? ביחיד. אבל בציבור, כל זמן שעושין תשובה וצועקין בלב שלם הן נענין, שנאמר: 'כַּיי אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו' [דב' ד, ז]".


[ט] "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל [=הוא הזמן שקבעוֹ ה' יתברך שבו יתכפרו כל עוונותינו, וכפי הגדרים שנקבעו לעיל בהל' תשובה], לפיכך חייבין הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכפורים. ומצות וידוי יום הכפורים: שיתחיל מערב היום קודם שיאכל, שמא ייחנק בסעודה קודם שיתוודה. ואף-על-פי שהתוודה קודם שיֹּאכל, חוזר ומתוודה בלילי יום הכפורים ערבית, וחוזר ומתוודה בשחרית, ובמוסף, ובמנחה, ובנעילה. והיכן מתוודה? יחיד אחר תפילתו, ושליח ציבור באמצע תפילתו בברכה רביעית".


[י] "הווידוי שנהגו בו כל ישראל 'אבל אנחנו חטאנו' וגו', והוא עיקר הווידוי. עבירות שהתוודה עליהן ביום-הכפורים זה חוזר ומתוודה עליהן ביום הכפורים אחר, אף-על-פי שהוא עומד בתשובתו, שנאמר: 'כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד' [תה' נא, ה]".


הפסוק בתהלים מורה על חובת זכירת החטאים והרהורי התשובה והחרטה עד יום מותו של האדם, והוא נזכר בדברי רבנו במורה (ג, מו) בעניין טעמם הכללי של קרבנות השׂעירים:


"וכבר אמרו חכמים כי הטעם שהקרבן ביום השמיני של מילואים: 'עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת' [ט, ב] – לכפר על מעשה העגל, וכן חטאתו של יום-הכיפורים: '[בְּ]פַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת' [ויק' טז, ג] – לכפר על מעשה העגל. ועל-פי העניין הזה שאמרוּ נראה לי, כי טעם היות כל החטאות, ליחיד ולציבור: שׂעירים, כלומר: שעירי הרגלים ושעירי ראשי חודשים ושעירי יום-הכיפורים ושׂעירי עבודה-זרה, טעם כל אלה לדעתי מפני שרוב מִרְיָם [=מרידתם בה' יתעלה שמו] אז בהקריבם לשֹעירים, כמו שביאר הכתוב: 'וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם' [ויק' יז, ז]. [...] כי תכלית כל הפעולות הללו לקבוע בנפש כל חוטא שהוא צריך לזכור ולהזכיר חטאו תמיד [לזכור את חטאיו שבינו לבוראו כדי שיוסיף להתחרט ולהתרחק מהם, ולהזכיר לאחרים את חטאיו שבינו לחברו] כמו שאמר: 'וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד' [תה' נא, ה], ושהוא חייב לבקש מחילת אותו החטא הוא וזרעו-וזרע-זרעו בעבודה שתהא ממין אותו החטא [דהיינו בעבודת ה' ייחודית שתזכיר את אותו החטא ותעורר את האדם לחרטה ולתשובה]".


ונשאלתי בעניין הווידוי: אדם שבאמת מתחרט ושב בתשובה, אך יודע שעם כל הכאב הוא לא יצליח מאה אחוז שלא לשוב לחטא, האם זה נחשב לטובל ושרץ בידו? ומה הפתרון לזה?


וכך השבתי: להבנתי, טובל ושרץ בידו זה אך ורק כאשר האדם מתוודה לפני ה' יתעלה, דהיינו מקיים את מצות הווידוי ביום-הכפורים ודעתו לשוב למעלליו בוודאות מוחלטת וגמורה. ובאופן כללי עלינו להשתדל ולהתאמץ להתרחק מן העבירות ולעסוק בתורה ובחכמה – וככל שהאדם יעסיק את עצמו בחיובי, כך הוא יצליח להתגבר על יצרו אשר מלווה את האדם כל ימי חייו, ולכן על האדם למלא את יומו במצוות ובמעשים טובים ככל יכולתו, וכמובן בלימוד התורה והחכמה. וחשוב לזכור תמיד שכל הבא ליטהר מסייעין בידו, כלומר כל מי שבאמת ובתמים מבקש לטהר את עצמו, לא רק שיעזרוהו מן השמים, גם אם הוא אינו בטוח שיצליח בתשובתו, הואיל וכוונתו לשם שמים והוא בוטח בה' יתברך שיעזרֵהו ויסייעֵהו – הוא אינו בגדר טובל ושרץ בידו.


טרם שנמשיך לעיין בהלכות תשובה נרחיב מעט בעניין המצוות "שבין אדם למקום", ונלמד, שבפועל תכליתן הסופית היא כתכליתן של המצוות "שבין אדם לחברו", אך לא באופן ישיר אלא עקיף, וכלשון רבנו: "אחרי מיצוע דברים רבים ובהבחנות כלליות", ונסביר זאת לקמן.


מצוות שבין אדם למקום


במורה (ג, לה) רבנו מלמד יסוד חשוב בתורתנו, והוא שגם המצוות "שבין אדם למקום" נועדו לתקן את היחסים שבין אדם לחברו. הוי אומר, הקב"ה אינו זקוק לנו כלל ועיקר, כל המצוות כולן נועדו לכינונה של חברה בריאה ומתוקנת, חברה שבה ערכים כגון: אהבה וחמלה, צדק ומשפט-אמת, סובלנות ומתינות, צדקה וחסד, יושרה וטוּב-לב – הם הערכים שלאורם צועדת החברה בכללותה. ושאלה קמה וניצבה: כיצד המצוות "שבין אדם למקום", דהיינו המצוות שנועדו לחנך את האדם למידות טובות ולהשקפות אמיתיות, כיצד הן מועילות לחברה?


ולחידוד השאלה אצרף את דברי רבנו במורה (ג, לה), וכֹה דבריו: "וכבר ידוע שכל המצוות נחלקות לשני חלקים: עבירות 'שבין אדם לחברו' ועבירות 'שבין אדם למקום' [...] והוא [הגדרת הקטגוריה של מצוות ש'בין אדם למקום' היא:] שכל מצוה, בין שהייתה ציווי או אזהרה, אשר המטרה בה הקניית מידה מסוימת או השקפה או תיקון מעשים מיוחדים לאדם עצמו להביאוֹ לשלמות, הרי הם [=חז"ל] קוראים אותה 'שבין אדם למקום', ואף-על-פי שהיא באמת מובילה לדברים שבין אדם לחברו, אבל אחרי מיצוע דברים רבים ובהבחנות כלליות, והבן זה".


והתשובה פשוטה מאד, לאורך זמן, לא ניתן לקיים חברה בריאה ומתוקנת אשר מבוססת על ערכים נעלים, ללא הערך המרכזי הנעלה מכולם, הערך היחידי אשר מבטיח בוודאות חברה ערכית אשר צועדת בנתיב הצדק והמידות הטובות: והוא יראת שמים (ולכן גם הכרחי לחנך להשקפות ישרות כי אלה מובילות ליראת שמים). כל חברה, מתוקנת ונאורה ככל שתהיה, תיכשל בסופו-של-דבר לקיים חברת מופת אמיתית – שהרי ייצר לב האדם רע, ולכן, ללא יראת שמים, שכרון הכוח, הממון ויתר התאוות יסחרר את אנשי המשפט, השלטון ובעלי ההון ורדיפת הבצע והתאוות תתגבֵּרנה. גם המון העם ישקעו בגזל ובתאוות – או מתוך רצון להרע, או מתוך ייאוש על מצבם הרע, או מתוך חולשה וכניעה לתכתיבי החברה הרקובה. החסם היחידי שעשוי למנוע מן האדם ללכת בשׁרירות ליבו, ולנצל ולרמוס את החלש ממנו, החסם היחידי הזה הוא יראת שמים: "הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה" (איוב כח, כח).


כאשר אדם יודע את בוראו כפי שמלמד רבנו הרמב"ם, מצטיירת בשׂכלו במלוא עוזה ובהירותה התודעה שהוא עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך-מלכי-המלכים, על כל מעשה ממעשיו ועל כל מחשבה ממחשבותיו. אדם בעל ידיעה נעלה שכזו, יחשוב אלף פעמים לפני שיעבור עבירה מוסרית, וגם אם יתגבר עליו יצרו וייכשל בעבירה, הוא יעשה זאת מתוך אי-נוחות רבה, ומתוך תחינה לבורא-עולם שיציל אותו מן הרפש והכיעור שנקלע אליהם (ראו נא במורה עמ' רפו–רפז). כל מערכת חוקים אחרת, וכל אידיאולוגיה הומאנית וחברתית ככל שתהיה, לא תַּחזֵקנה מעמד לאורך זמן, וְרָאשֶׁיהָ וחבריה יסחפו בסופו-של-דבר לתוך מערבולת הבצע והתאוות.


כללו של דבר, ככל שנעדרות המצוות "שבין אדם למקום" כך נעדרות המידות הטובות שהן הכרחיות לכינון חברה מתוקנת, ונעדרות ההשקפות הישרות אשר בהעדרן צומחת העבודה-הזרה ויראת השמים מתרוקנת מליבו של האדם, וככל שנעדרות המידות הטובות ויראת השמים נעלמת ומתפוגגת – כך השחיתות המוסרית החברתית והממוסדת גדֵּלה ומתעצמת, אוכלת וטורפת ללא רחם את הפרט והכלל עד לחורבנה המוחלט של החברה: "כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ" (יש' א, ט). הוי אומר, המצוות "שבין אדם למקום" כלל אינן לתועלתו של הקב"ה כי הוא לא זקוק למאומה, אלא אנחנו הם אלה שזקוקים למידות טובות ולהשקפות ישרות, והכוח אשר מחנך ומרומם למצוות הללו "שבין אדם למקום", הוא יראת השמים.


עד שֶׁיְּרַצֶּה את חברו


ועתה, לאחר שלמדנו מעט על מהותן של המצוות "שבין אדם למקום", נמשיך לעיין בהלכות תשובה, וכך פוסק רבנו שם (ב, יא): "אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דָּבָר אָסור, או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן. אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון: חובל בחברו, או המקלל את חברו, או גוזלו, וכיוצא בהן – אינו נמחל לו לעולם עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו, וירַצֵּהו". והדבר פשוט וברור: כל עוד יש אדם בעולם אשר גרמנו לו נזק והוא בצער בגללנו, הרי שהמציאות איננה שלמה ועלינו לסלק מליבו של אותו אדם את הצער שגרמנו לו, וכך, באי-התעלמות מצערוֹ של אדם נגיע לחברת-מופת אנושית.


אגב, המקור להלכה זו הוא במשנה מסכת כפורים (ח, ז), וכך נאמר שם: "עבירות שבין אדם למקום יום-הכפורים מכפר, שבינו לבין חברו אין יום-הכפורים מכפר עד שֶׁיְּרַצֶּה את חברו. את זו דרש ר' אלעזר בן עזריה: 'מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ' [ויק' טז, ל] – עבירות שבין אדם למקום יום-הכפורים מכפר, שבינו לבין חברו אין יום-הכפורים מכפר עד שֶׁיְּרַצֶּה את חברו".


ובהלכה הבאה (ב, יב) רבנו שב ומדגיש את חשיבות הריצוי והפיוס, ללמדנו שכל מטרת מצוות התורה היא להביאנו לחברת מופת, חברה ערכית ומאושרת אשר פרטיה מתנהגים זה לזה: בחמלה ובמתינות, ביושר ובהגינות, באמת ובצדק, ללא צביעות והתחסדות, וכך פוסק רבנו:


"אף-על-פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרַצּוֹתו ולשאול [=ולבקש] ממנו שימחול לו. אפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים – צריך לפייסו ולפגוע [=ולפגוש] בו עד שימחול לו".


ומה יעשה האדם אשר מבקש לפייס ולרַצּוֹת את חברו, אך זה אינו רוצה להתפייס?


לשם כך פוסקים חז"ל ורבנו את ההלכה הבאה, וכֹה דבריהם בהלכות תשובה (ב, יג): "לא רצה חברו למחול לו, מביא לו שורה [=קבוצה] של שלושה בני אדם מֵרֵעָיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו – לא נתרצה להן: מביא לו שנייה ושלישית, לא רצה: מניחו והולך לו, וזה שלא מחל הוא החוטא. ואם היה רבו – הולך ובא [=הוא בעצמו] אפילו אלף פעמים, עד שימחול לו".


אסור לאדם להיות אכזרי


בהלכה הבאה רבנו עוסק באדם אשר מתעקש שלא למחול ולהתפייס, וממנה אנו לומדים שאסור לאדם לעמוד בכעסוֹ ובטינתוֹ, אלא, לאחר שיִּרְאה שהאדם שפגע בו מתחרט באמת ובלבב שלם, ימהר לסלוח ולמחול, ואף יתנהג כלפיו באהבה ובידידות רבה! (אם הוא אדם כשר, כי יש מן התועים שפוגעים וחומסים ומבקשים סליחה אך עדיין רצוי להתרחק מהם).


וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהלכות תשובה (ב, יד):


"אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהיה נוח לִרְצוֹת [=להתרצות ולהתפייס למחול ולרחם] וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול – מוחל בלב שלם ובנפש חפצה. ואפילו הֵצֵר לו וחטא לו הרבה – לא יקום ולא יטור. וזה הוא דרכם של זרע ישראל וליבם הנכון. אבל הגויים ערלי-לב [אטומי לב] אינן כן, אלא 'וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח' [עמוס א, יא], וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו: 'וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה' [ש"ב כא, ב]".


ועל הגבעונים אומר רבנו בהלכות איסורי ביאה (יט, יז), וכֹדְּ: "וכן כל מי שיש בו עזות פנים ואכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להן חסד, חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא. שסימני ישראל האומה הקדושה: ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים, ובגבעונים הוא אומר: 'וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה' [ש"ב כא, ב], לפי שהעזו פניהם ולא נתפייסו ולא ריחמו על בני שאול, ולא זכרו לישראל חסד למחול לבני מלכם, והם עשו עמהם חסד והחיום בתחילה".


וזכורני שלימדני אדם אחד על-כך שיהודי תימן נהגו לגנות את האדם ששומר את הטינה בליבו בשם "גבעוני", ולצערי מידה זו של מחילה וסליחה באמת ובלבב שלם הפכה לנדירה מאד...


כללו של דבר, גם אם אדם הֵצֵר והֵרַע לנו, אסור לנו לנקום ולנטור לו בליבנו, ואת הדין הזה כבר למדנו בהלכות דעות (ז, י–יב). ברם, בהלכה האחרונה (תשובה ב, יד) למדנו יותר מכך, אם אותו אדם מבקש מאיתנו סליחה ומחילה אמיתית, ושב בתשובה ומצטער בלב שלם על מעלליו ותעלוליו, עלינו למחול לו בלבב שלם ובנפש חפצה, ואפילו אם הוא הֵצֵר והֵרַע וחטא לנו הרבה, חובה עלינו להתפייס ולהתייחס אליו מעתה ואילך באהבה ובידידות, וזו לדעתי התוספת הנעלה של ההלכה הזו. "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (תה' נא, יב).


והנה עוד כמה מקורות בעניין זה, במשנה ב"ק נאמר (ח, ז): "אף-על-פי שהוא נותן לו אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר: 'וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה' [בר' כ, ז]. ומנין שלא יהא המוחל אכזרי? שנאמר: 'וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים' [בר' כ, יז]".


וכך נאמר בהלכות חובל ומזיק (ה, ט–י):


[ט] "אינו דומה מזיק חברו בגופו למזיק ממונו, שהמזיק ממון חברו כיוון ששילם מה שהוא חייב לשלם – נתכפר לו [=אם לא ציערו בעת שהזיקוֹ כגון שגזלוֹ], אבל חובל בחברו אף-על-פי שנתן לו כל החמשה דברים אין מתכפר לו, ואפילו הקריב כל אילי נביות אין מתכפר לו ולא נמחל עוונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו" [=כי תכלית התשובה היא ריצוי החבר ופיוסו, וזו תכלית כל המצוות כולן, וכאמור לעיל]; [י] "ואסור לנחבל להיות אכזרי ולא ימחול, ואין זו דרך ישראל – אלא, כיוון שביקש ממנו החובל ונתחנן לו פעם ראשונה ושנייה, ויָדַע שהוא שב מחטאו וניחם על רעתו – ימחול לו, וכל הממהר למחול הרי הוא משובח ורוח חכמים נוחה הימנו".


ואחתום במסכת אבות (ה, י): "ארבע מידות בדעות [=במידות]: נוח לכעוס ונוח לרצות – יצא הפסדו בשכרו; קשה לכעוס וקשה לרצות – יצא שכרו בהפסדו; קשה לכעוס ונוח לרצות – חסיד; נוח לכעוס וקשה לרצות – רשע". ושם הוסיף רבנו: "התבונן איך קרא את המתון אשר מתינותו מרובה עד שהוא קרוב לאי הרגשה – חסיד, וקרא לזה שיש בו מגרעת הכעס – רשע".

ובעניין איסור הנקימה והנטירה, ראו נא במאמר: "האזהרה מן הנקימה והנטירה".


ומה יעשה אדם שחטא לחברו, ומת חברו קודם שיבקש ממנו מחילה?


וכך פוסקים חז"ל ורבנו בהלכה הבאה בהלכות תשובה (ב, טו), וכֹה דבריהם:


"החוטא לחברו, ומת חברו קודם שיבקש ממנו מחילה, מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו, ואומר לפניהם: 'חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שעשיתי לו כך וכך'. ואם היה חייב לו ממון – יחזירוֹ ליורשיו, לא היה יודע לו יורש – יניחנו בבית-דין ויתוודה".


וכבר עיוותו תועים רבים את ההלכה הזו, והביאו ממנה ראיה לכך שראוי לפנות אל המתים ולהשתטח על קברי הטמאים... ובשל סטייתם אחרי ההבל עיינו בהלכה זו כלאחר-יד, דהיינו בשטחיות ובגסות המאפיינת את כל דרכיהם ומעשיהם, ולכן הסכלים הללו נכשלו לראות את התשובה הפשוטה והברורה לשאלתם: רבנו הרמב"ם מדגיש בהלכה זו, שהאדם שחטא לחברו אינו פונה למת בבקשת הסליחה אלא הוא פונה לה' אלהי ישראל בבקשת מחילה וסליחה על-כך שחטא לאותו פלוני חברו: "ואומר לפניהם: 'חטאתי לה' אלהי ישראל'" וכו'.


נראה אפוא ברור, כי גם בזה ההליכה לבית-הקברות נועדה להכניע את הלב לתשובה ולגרום לאותו אדם שחטא לחברו להכות על חטא: בכך שיטרח להביא עשרה אנשים לקברו של חברו ויפרסם מודעה שהוא חטא לה' אלהי ישראל על קבר חברו, וכך ליבו ייכנע. כלומר, ההליכה לבית-הקברות כלל אינה בשביל המת, אלא היא נועדה אך ורק בשביל אותו אדם שחטא לחברו, ותכליתה להסיר מעל נפשו את רפשׁ עוונו באמצעות טקס הכפרה מעל קברו של חברו.


ועוד בעניין זה ראו נא במאמר: "לא יפנה אדם לבקר הקברות", והכל תלוי ברצון להבין: "אִם חָכַמְתָּ – חָכַמְתָּ לָּךְ, וְלַצְתָּ – לְבַדְּךָ תִשָּׂא" (משלי ט, יב), אך לעתים מדובר גם בעונש כבד:


"וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה: שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ, הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ" (יש' ו, ט–י).



 
 
 

תגובות


bottom of page