אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק לו)
דוגמה תנא
בויקרא (ט, ד) נאמר: "וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי יְיָ וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם יְיָ נִרְאָה אֲלֵיכֶם", מפשט הפסוק עלולים המינים לתעתע שהנה, ה' נראה לעיני הבשר, ואם הוא נראה לעיני הבשר הרי שהוא גוף – ולכן אונקלוס נחלץ להרחיק מן ההגשמה ולחנך אותנו לשלילתה, וכך הוא מתרגם שם: "כִּי הַיּוֹם יְיָ נִרְאָה אֲלֵיכֶם" – "אֲרֵי יוֹמָא דֵין יְקָרָא דַּייָ מִתְגְּלֵי לְכוֹן", והרחקת ההגשמה ברורה: ה' יתברך לא מתגלה באמיתתו, אלא בכבודו וביקרו דהיינו בְּאוֹר נברא.
ושני פסוקים לאחר מכן (ט, ו) המקרא עצמו מרחיק מן ההגשמה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְיָ", הוי אומר, לא אמיתת ה' נגלית לנו אלא "כְּבוֹד יְיָ", וכאמור. וגם בפסוק כג שם (ט, כג) נשללה ההגשמה במקרא עצמו: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד יְיָ אֶל כָּל הָעָם", ושם תרגם אונקלוס: "וַיֵּרָא" – "וְאִתְגְּלִי".
דוגמה תנב
בויקרא (י, ו) נאמר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ", ושם תרגם אונקלוס: "וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף" – "וְעַל כָּל כְּנִשְׁתָּא יְהֵי רוּגְזָא", ויש בדבריו אלה הרחקה מופלאה מן ההגשמה, ואסביר: מפשט הפועל "יִקְצֹף" עולה שה' הוא זה אשר עלול לקצוף ולכעוס ולזעום על כל העדה, ולכן אונקלוס בתרגומו מסיט את הפועל הזה – מפועל אשר מבטא זעם וחרון אשר נובע מאמיתת ה' יתעלה, לשם עצם: ועל כל העדה יהיה כעס. כלומר אונקלוס מרחיק את הכעס, שהוא תכונת נפש אנושית מאמיתת ה' יתעלה, ואומֵר שעל כל העדה יהיה זעם-כעס-חרון באופן כללי – וכבר ראינו שהרוגז בתרגום אונקלוס הינו שֵׁם משותף, ומשמעוֹ ביחס לה' יתעלה הינו עונש כבד, והרחבתי בכך בחלק יח, דוגמה רמג.
כללו של דבר, במקום לתרגם שה' יתעלה יקצוף על כל העדה, שיש בזה ייחוס תכונת נפש אנושית לה' יתברך, אונקלוס מסביר שעל כל העדה יחול רוגז, דהיינו יתחייבו בעונש כבד.
כמו כן, בפסוק הזה אונקלוס משבץ פרשנות בעניינֵי מסורת תורה-שבעל-פה, שהרי בתרגומו כאן אונקלוס מנציח כמה מדיני האבלות שנמסרו לנו באומה, וכך הוא מתרגם: "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ" – "רֵישֵׁיכוֹן לָא תְרַבּוֹן פֵּרוּעַ וּלְבוּשֵׁיכוֹן לָא תְבַזְּעוּן", כלומר משה מזהיר את אהרן ואלעזר ואיתמר בניו שלא יגדלו פרע את שער ראשם ולא יקרעו את לבושם כמנהג האבלים – ומן האיסור הייחודי שנאסר עליהם, למדנו על החיוב שנמסר באומה לכלל עם-ישראל לנהוג במנהגי האבילות הללו, דהיינו האיסור להסתפר והחובה לקרוע בגדים.
אגב, גם על הנביא יחזקאל נאסר באופן ייחודי לנהוג במנהגי אבילות, וזאת כדי להעביר מסר לעם-ישראל: "וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ, הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל" (יח' כד).
דוגמה תנג
בויקרא (י, יט) נאמר: "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יְיָ וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְיָ". בפסוק זה יוּחס איבר גופני לה' יתעלה שמו, ולכן אונקלוס שולל את ההגשמה בתרגומו: "הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְיָ" – "הֲתָקֵין קֳדָם יְיָ".
דוגמה תנד
בויקרא (טז, א–ב) נאמר: "וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְיָ וַיָּמֻתוּ, וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת", ושם תרגם אונקלוס באופן שמפרש את הפסוק: "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְיָ" – "בְּקָרוֹבֵיהוֹן אִישָׁתָא נוּכְרֵיתָא קֳדָם יְיָ". לאחר מכן אונקלוס מוסיף תרגום שיש בו שלילת הגשמה: "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה" וכו' – "אֲרֵי בַּעֲנָנָא אֲנָא מִתְגְּלֵי". כלומר ה' לא נראה באמיתתו אלא מתגלה: דהיינו פועֵל פעולות אשר מסמלות את השגחתו ורצונו, כגון התגלות האותות והמופתים שנראו בהר סיני, ובפסוק הזה הכוונה להתגלות הענן; ועניין זה כבר נדון בהרחבה בדוגמה קה, וכן במאמר: "הרמב"ן הַמִּין שלא יבין", שם בקושייתו ה-14.
דוגמה תנה
בויקרא (טז, ח) נאמר: "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַייָ וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל", ושם תרגם אונקלוס: "גּוֹרָל אֶחָד לַייָ" – "עַדְבָּא חַד לִשְׁמָא דַּייָ", וכבר ראינו בשלל דוגמות שאונקלוס אינו מותיר בתרגומו את למ"ד היחס: "לַייָ" כשהיא נאמרת בפסוק קמי שמיא. בדרך-כלל הוא מחליפהּ במילה "קֳדָם" ולעתים רחוקות מאד במילה אחרת כמו "לִשְׁמָא", וכמו שראינו בדוגמה זו. העקביות הזו בשינוי תרגום אות היחס למ"ד מיוחדת אך ורק להקב"ה, והיא נועדה לייחד את אמיתתו יתעלה משוכני-בתי-החומר. כלומר, בשינוי תרגומה של אות היחס למ"ד, אונקלוס שואף להרחיק את העניין הנדון בפסוק מאמיתת עצמותו של בורא-עולם, ובכך הוא משיג שתי מטרות: הרחקה מן ההגשמה בהרחקת אמיתתו מענייני החומר האמורים בפסוק ביחס לה' יתעלה שמו; וכן חינוך המחשבה לשׂגב רוממותו של הבורא יתעלה, שהרי ככל שמרחיקים את העניין הנדון בפסוק מאמיתתו, כך כבודו ויקרו של ה' יתעלה מתגדֵּל ובדומה לפנייה למלך או לשופט וכיו"ב, שמשום כבודו נעשית בגוף שלישי ולא בגוף ראשון.
דוגמה תנו
בויקרא (טז, ט) נאמר: "וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַייָ" וכו', ושם תרגם אונקלוס ע"ה: "הַגּוֹרָל לַייָ" – "עַדְבָּא לִשְׁמָא דַּייָ", וכל שנאמר בדוגמה הקודמת נכון גם כאן.
דוגמה תנז
בויקרא (יז, ד) נאמר: "וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַייָ לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְיָ דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ", ושם תרגם אונקלוס: "קָרְבָּן לַייָ" – "קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ", ובדומה לדוגמה תנו, כל מה שנאמר בדוגמה תנה הסמוכה נכון גם כאן.
דוגמה תנח
בויקרא (יז, ה) נאמר: "לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַייָ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַייָ אוֹתָם", ושם תרגם אונקלוס: "לַייָ [...] לַייָ" – "לִקְדָם יְיָ [...] קֳדָם יְיָ", וכאמור בעניין זה ראו נא בהרחבה בדוגמה תנה.
דוגמה תנט
בויקרא (יז, ו) נאמר: "וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח יְיָ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַייָ", ושם תרגם אונקלוס: "לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַייָ" – "לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ", כלומר להתקבל ברצון לפני ה', ואונקלוס שינה בתרגומו כדי שלא חלילה יעלה על הדעת שהמילים "רֵיחַ נִיחוֹחַ" נועדו להורות על-כך שהקב"ה מריח את ריח הקרבן והוא מתענג על ריחוֹ, על ריח הניחוח – אלא הכוונה במלים "רֵיחַ נִיחוֹחַ" ללמד על-כך שהקרבן התקבל ברצון לפניו יתעלה. ויש בפסוק זה הרחקה נוספת מן ההגשמה: "לַייָ" – "קֳדָם יְיָ", ובעניין זה ראו נא בדוגמה תנה בסמוך.
דוגמה תס
בויקרא (יז, ז) נאמר: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם", ושם תרגם אונקלוס: "לַשְּׂעִירִם" – "לְשֵׁידִין", ואף שאין בתרגומו זה הרחקה מן ההגשמה הרי שיש בו הרחקה מן העבודה-הזרה לשדים. כמו כן, בהמשך אונקלוס מפרש: "אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" – "דְּאִנּוּן טָעַן בָּתְרֵיהוֹן", וגם זו הרחקה מעבודה-זרה.
דוגמה תסא
בויקרא (יז, ט) נאמר: "וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַייָ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו", ושם תרגם אונקלוס: "לַייָ" – "קֳדָם יְיָ", ובעניין זה ראו נא בהרחבה בדוגמה תנה.
דוגמה תסב
בויקרא (יז, י) נאמר: "וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ", ושם תרגם אונקלוס: "וְנָתַתִּי פָנַי" – "וְאַתֵּין רוּגְזִי". אונקלוס מרחיק אפוא מבורא-עולם את האיבר הגופני שנזכר בפסוק, וקובע שנתינת הפנים היא למעשה נתינת רוגז – וכבר הוּכח שהרוגז בתרגומו הוא שֵׁם משותף, ומשמעוֹ ביחס לה' יתעלה הינו חלות עונש כבד והרחבתי בזה בדוגמה רמג, וראו נא לעיל גם בדוגמה תנב.
דוגמה תסג
בויקרא (יח, ה) נאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְיָ", ושם תרגם אונקלוס: "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" – "דְּאִם יַעֲבֵיד יָתְהוֹן אֲנָשָׁא יֵיחֵי בְהוֹן בְּחַיֵּי עָלְמָא", כלומר אם יעשה אותם האדם הוא יזכה לחיות בחיי העולם-הבא – ויש בתרגומו זו הנחלת מסורת התורה-שבעל-פה בעניין אמיתת חיי העולם-הבא הצפון לצדיקים. ודרך אגב, בתרגומו לפסוק ג אונקלוס מוסיף מעט דברי פרשנות: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם [...] וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן" – "כְּעוּבָדֵי עַמָּא דְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם [...] וּכְעוּבָדֵי עַמָּא דְּאַרְעָא דִּכְנַעַן" וכו'.





תגובות