הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק לו)
בשתי הדוגמות האחרונות שכג–שכד ראינו, שמכשפי האופל מדמים את בורא-עולם לצבעי האש שנראים בנר, ולפי דמיונם, האש התכלת-שחורה היא הקב"ה או מסמלת את הקב"ה. מעל האש התכלת-השחורה הזו יש אש לבנה, ובהידבק עם-ישראל בהקב"ה הם מעוררים ומדליקים את האש התכלת-השחורה, ולא רק שהם מדליקים אותה אלא שעם-ישראל אף גורם לאש התכלת-השחורה להתאחד עם האש הלבנה אשר עליה. כללו של דבר, שוכני-בתי-חומר מעוררים את בוראם והם אף מאחדים את חלקיו! הם המביאים לאחדותו ולשלמותו!
וכבר הרחבתי בגינוי הזייתם הפגאנית של מכשפי האופל, אשר מתארים את בורא-עולם במצב של כביון גמור ורק בזכות עם-ישראל הוא יתעלה מתעורר למצב של אור! הוי אומר, עצם קיומו וחִיותו של בורא-עולם נתונים בידי בני האדם! וזו מגרעת גדולה מאד, מגרעת ואף כפיפות של הבורא לבני האדם. ולעיון נרחב בהזיית המינות הזו ראו נא במאמר: "לעורר רחמי שמים?".
יתר-על-כן, אחיזתם של מכשפי האופל בהזיה שהם מֵטיבים עם הקב"ה מבטאת גם שחצנות בלתי נתפשׂת, שהרי לפי מכשפי האופל יש בכוחם להחיות ולהביא לשלמותו של בורא-עולם. כלומר הם מתרברבים לסבור שיש בכוחם להשפיע ואף להחיות ולרומם את בורא-עולם! וברור שמי שיש בכוחו לרומם את זולתו שולט בו במידה רבה, וזו תכלית הזייתם. כלומר, אם יש בכוח המכשפים להחיות ולהביא לשלמותו של בורא-עולם, ברור שיש לעבוד ולהעריץ אותם שהרי בורא-עולם נתון בידם – והואיל והמה המפעילים של אלהים, ברור שחובה להעריצם כאלילים, ולא רק להעריצם, אלא אף לעָבדם ולהתיירא מפניהם ולרומם ולהיטיב ולממן ולפטם אותם.
ולאחר הדברים האלה הבה נעיין בהמשך ספר-האופל בעניין האש התכלת-השחורה ועוד.
דוגמה שכה
בהמשך ספר-האופל (נא ע"ב), שורבט כך:
"כל זמן ש[האש התכלת-השחורה] מתחברת באור הלבן שמאיר נקראת ה' [=דהיינו היא עתה במצב של שלמות] – שהרי אז הכל מתחבר כאחד [=וכי יש חיבור ופירוד לפני בורא-עולם?]. היא [=האש התכלת-השחורה] נדבקת באור הלבן, וישראל נדבקים בה למטה ועומדים תחתיה להדליק אותה [=את האש התכלת-השחורה, היא-היא ה' יתעלה שמו לפי דמיונם], ואז הכל אחד [=הכל אחד? והלא אין זו אחדות אלא הרכבה!]. וזהו סוד הקרבן – שהעשן שעולה מעורר אותו לאור התכלת הזה להדליק [=להידלק], וכשנדלק, מתחבר באור הלבן, והנר דולק בייחוד אחד [וכאמור, אין זה ייחוד ולא אחדות אלא מדובר בעניינים שמורכבים ומוטלאים זה בזה]".
בנוסף לכל ענייני ההתעוררות שמכשפי-האופל מייחסים בשחץ-ליבם לבורא-עולם, מקטע זה עולֶה ביתר בהירות שמכשפי-האופל מייחסים לה' גם את ההרכבה. כלומר לפי המכשפים, ייחוד ה' באמרם "בייחוד אחד" אינו אחדות מהותית של אמיתתו כפי שקיבלנו בהר סיני ומסרו לנו מעתיקי השמועה, אלא מדובר בהרכבה של עניינים שונים והדבקתם לגוף אחד מורכב!
והואיל וזיוף יסוד ייחוד ה' נפוץ מאד בספר-האופל והוא אף יסוד מיסודות תורת-האופל, אחזור ואסביר: ובכן, מצוַת ייחוד ה' מורָה לייחד את הבורא במחשבה של האדם, אולם לפי מכשפי-האופל מצוַת ייחוד ה' הינה חיבור של הבורא יתעלה עם חלקיו או עם ישויות אלוהיות אחרות! כלומר, ייחוד ה' לפי מכשפי-האופל אינו מבטא אחדות מהותית של אמיתת בורא העולמים, אלא חיבור של ה' יתעלה עם שאר חלקיו או עם יתר הישויות העליונות הדמיוניות שמתרוצצות במוחם. נמצא, שעצם הגדרת ייחוד ה' של מכשפי-האופל הינה שיתוף, שהרי אין משמעהּ אחדות אלא חיבורו של האל עם גורמים אחרים לישות אחת – והגדרת האחדות המעֻוותת הזו של מכשפי-האופל זהה להגדרת האחדות המעֻוותת שבנצרות, שהרי גם בנצרות האל הוא אחד, אלא שהוא מורכב משלושה, והנה דברי רבנו בזה ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' סט):
"כאשר נתכוון רבן של כל הנביאים להודיענו במצוות ה' שהוא יתעלה אחד ואין כיוצא בו, ולסלק מדעתנו אותן הסברות הבטלות אשר סברום בעלי הַשַּׁנְיוּת, אמר בבארוֹ את היסוד הזה: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד' [דב' ו, ד], והנה למדו הנוצרים בפסוק זה כי ה' יתעלה שלישי לשלושה, ואמרו: אמר 'יְיָ', ואמר 'אֱלֹהֵינוּ', ואמר 'יְיָ' – הרי אלו שלושה שמות, ואמר אחרי כן 'אֶחָד', ראיה שהם שלושה [האב הבן ורוח הקודש] ושהשלושה אחד, יתעלה ממה שסכלו".
ובדיוק בעניין זה פוסק רבנו הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות (יא, ז): "ועיקר הדברים כך הן: שהתורה הזאת אין חוקיה ומשפטיה משתנים לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן, וכל המוסיף או גורע או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן – הרי זה בוודאי רשע ואפיקורוס". וכל-שכן וקל-וחומר אלף פעמים, מי שגילה פנים בתורה והשחית בשיטתיות את יסוד ייחוד ה' יתעלה ויתרומם שמו, יסוד היסודות ועמוד החכמות.
***
ואם תשאלו: ואיך עם-ישראל מעורר את בורא-עולם ומחבר אותו לגוף אחד מורכב? ובכן, בסוף הקטע לעיל נמצאת התשובה: "וזהו סוד הקרבן – שהעשן שעולה מעורר אותו לאור התכלת הזה להדליק [=להידלק], וכשנדלק, מתחבר באור הלבן, והנר דולק בייחוד אחד [=וכאמור, אין זה ייחוד ולא אחדות אלא מדובר בעניינים שמורכבים ומוטלאים זה בזה]". הוי אומר, מכשפי-האופל הפכו את כל מצוות הקרבנות למצוות של שיתוף, הגשמה וכפירה! שהרי לפי דמיונם, כל מצוות הקרבנות נועדו לעורר ואף להדליק את בורא-עולם מכביונו, ולחברו ולרוממו...
גם הזיה זו לפיה מכשפי-האופל מֵטיבים עם הקב"ה, היא אחת ההזיות הרווחות בספר-האופל, ורק מינים שחצנים ארורים ובהמיים במיוחד יעזו להחציף פניהם כך קמי שמיא, ולטעון שאדון הכל זקוק להם מפני שיש בכוחם להֵיטיב עמו ולרוממו... "כִּי אָמַר בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי [...] הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ? אִם יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר עַל מְנִיפוֹ? [...] לָכֵן יְשַׁלַּח הָאָדוֹן יְיָ צְבָאוֹת בְּמִשְׁמַנָּיו רָזוֹן וְתַחַת כְּבֹדוֹ יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ" (ישעיה י). זאת ועוד, דבריהם מעידים לא רק על שחצנות ובהמיוּת אלא אף על הזיות מינות נחותות עד מאד, שהרי מי שתלוי בזולתו, וכל-שכן מי שתלוי במכשפי-אופל פגאניים בהמיים וכסילים – הרי שהוא גרוע מהם בהכרח. ואם הוא גרוע מהם בהכרח, הרי שהוא בהכרח גוף, כי רק גוף עשוי להפיק תועלת מגופות.
כללו של דבר, הזיות המינות השחצניות הללו נועדו להציג את המקובלים העוסקים בתורת "הסוד" הפגאנית – כאלהים, ואף כיותר גדולים ועצומים מאלהים, כי מי שיש בכוחו לרומם את אלהים הרי שהוא אלוה גיבור גדול ונורא יותר מאלהים. ואם הם גדולים יותר מאלהים, הרי שכאמור חובה עלינו להעריצם ולעבדם ולהתיירא מפניהם, ואף לרומם ולהיטיב ולממן אותם: "וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם [...] וְהוֹעֵיל לֹא יוֹעִילוּ לָעָם הַזֶּה נְאֻם יְיָ" (יר' כג, לב).
והנה פסק רבנו בראש ספר המדע: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל הנמצא, וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה שביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להימצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לביטולם, שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך-הוא אינו צריך להם [...] לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהם, הוא שהנביא אומר: 'וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת' [יר' י, י] – הוא לבדו האמת, ואין לאחר אמת כאמיתתו. והוא שהתורה אומרת: 'אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ' [דב' ד, לה] – כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו".
***
ואגב ראינו, שלא רק את מצוַת ייחוד ה' השחיתו מכשפי האופל, אלא את כל מצוות הקרבנות, וכאמור, "כל המוסיף או גורע או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן – הרי זה בוודאי רשע ואפיקורוס", כל שכן בהפיכת מצוות התורה לסגולות מאגיות-פגאניות.
דוגמה שכו
בהמשך ספר-האופל (נג ע"ב–נד ע"א), שורבט כך:
"כל בני האדם בשעה שישנים על מיטותיהם בלילה, והלילה פורשׂ כנפיו על כל בני העולם, טועמים טעם המוות, ומתוך שטועמים טעם מוות, רוח הטומאה הזו שטה על העולם ומטמאת את העולם ושורה על-ידי האיש, ונטמא. וכשמתעורר ונשמתו חוזרת אליו, בכל מה שֶּׁיְּקָרֵב [דהיינו בכל מה שהאדם הזה ייגע בו] בידו – הכל נטמא, כי שורה עליהן [=על ידיו] רוח טומאה; [1] ועל זה לא ייקח אדם בגדיו ללבוש ממי שלא נטל ידיו, שהרי המשיך עליו אותו רוח טומאה ונטמא, ויש רשות לרוח הטומאה הזו לשרות בכל מקום שנמצא רושם מצידו [=דהיינו שהאדם נגע בו והותיר עליו רושם]; [2] ולכן לא ייטול אדם ידיו ממי שלא נטל ידיו, משום שהמשיך עליו אותו רוח טומאה וקיבלוֹ זה שנטל מים ממנו, ו[עתה] יש לה [=לרוח הטומאה] רשות לשרות על האדם [שנטל ידיים מן האדם שידיו טמאות]. לכן צריך אדם להישמר בכל צדדיו מצד הנחש הרע הזה שלא ישלוט עליו, ועתיד הקב"ה לעולם-הבא לבטלו מן העולם, זהו שכתוב: 'וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ' [זכריה יג, ב] ואז כתוב: 'בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח' וגו' [ישעיה כה, ח]".
מדברי מכשפי-האופל עולה, שבִּשעות הלילה "רוח טומאה שטה בעולם" והיא "שורה" על בני האדם ומטמאת אותם, עד שכל מה שהם נוגעים בו לאחר שקמו משנתם – טמא הוא... ועתה למסקנות "ההלכתיות" של מכשפי האופל: 1) אסור לאדם לקחת את בגדיו ממי שלא נטל ידיו, מכיוון שהטומאה עוברת מידיו לבגדים, "ויש רשות לרוח הטומאה לשרות בכל מקום שנמצא רושם מצידו", דהיינו בכל מקום שנגעו ידיו בו; 2) אסור לאדם ליטול ידיו ממי שלא נטל את ידיו, מכיוון שאותו אדם שלא נטל את ידיו העביר את רוח הטומאה (='המשיך עליו אותו רוח טומאה') לאותו אדם שהוא נוטל לו את הידיים: "ועתה יש לרוח הטומאה רשות לשרות על האדם". ומי היא "רוח הטומאה" הזו? היא "הנחש הרע הזה" אשר יש בכוחו לשלוט בבני האדם...
ובכן, התובנה הראשונה אשר עולה וזועקת עד לב השמים היא: שספר-האופל אינו ספר אשר מוגדר כספר משלים וחידות, במהותו הוא ספר אשר אין שרבוט בו יוצא מדי פשוטו! שהרי ראינו שכל ענייני המאגיה הללו, כגון בעניין "רוח הטומאה" ו"הנחש הרע" כולם הם עניינים פשטניים אשר מובילים באופנים ישירים לפסיקת הלכה ולהוראות מעשיות בחיי היום-יום!
וראוי לצרף לענייננו את "פרק ז: שיטת קארו הקראי", מתוך המאמר: "נטילת ידיים: לברך לפני או אחרי הנטילה?", וכל מה שנאמר שם ביחס לקראי נכון למכשפי-האופל, והנה הדברים:
שיטת קארו הקראי (מראשי ומגדולי מכשפי האופל)
קארו הקראי פוסק שיש ליטול ידיים ורק לאחר מכן לברך, כמו כן, הוא החליט שיש להקפיד וליטול את הידיים שלוש פעמים מפני "רוח רעה" ששורה עליהן, וזה לשונו (או"ח ד, א–ב):
"ירחץ ידיו ויברך: 'על נטילת ידיים' [...] וידקדק לערות עליהן מים שלוש פעמים, להעביר רוח רעה ששורה עליהן". ומעיר שם הט"ז (רוח רעה בעצמו ומאן דכר שמיה, פולין המאה הי"ז), וזה לשונו: "להעביר רוח רעה – דמקפיד אותו רוח עד שייטול ידיו שלוש פעמים".
מדברי הטיז וקארו הקראי עובדי האלילים עולות כמה השקפות ועוונות חמורים מאד: 1) קארו הקראי מורה לרבים לברך ברכה לבטלה! וכאמור, שגגת תלמוד עולה זדון; 2) קארו הקראי מחדיר בהלכה זו את ההשקפה שהחריבה את דת משה: תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, שהרי ג'וחא קארו העתיק מתוך אגדות חז"ל את ענייני הרוח הרעה שנאמרה בחולין קה ע"ב על מים אחרונים (וברור שחז"ל שם אמרו דברי גוזמא כדי לעורר את בני האדם להקפיד על מים אחרונים שמא יבואו לידי סכנה, שהרי זוהמת הידיים שבאה במגע עם העיניים עלולה לגרום לנזקים חמורים לעיניים), והחדיר אותה לתוך הלכה מעשית פשטנית יום-יומית. והנה לכם רק מעט-מזער מדברי רבנו בפרק חֵלק: "הכת הראשונה [...] מבינים אותן [=את האגדות] כפשוטן [...] ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבות המציאות [...] מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים. [...] והכת הזו [...] רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות [...] וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת ה' בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד] והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעוּם העמים יֹאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'".
3) קארו הקראי מחדיר השקפה אלילית מובהקת, שהרי האמונות בשדים ובַרוחות יסודן בקרב עובדי העבודה-הזרה הקדמונים, ודי באמונה בקיומם של השדים והרוחות אפילו מבלי לעבדם כדי לעבור על איסור חמור של עבודה-זרה, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת, אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא", וכן אומר רבנו בחיי בספרו "תורת חובות הלבבות" (עמ' שמ): "ומתנאי טוהר הייחוד להשם, שלא יעבוד אלוה זולתו, ולא יאמין בו ואף-על-פי שלא יעשה אותו אלוה".
זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):
"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא [=הנה] למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [=שהרי נאמר 'כָּל הַמִּצְוֹת'] ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
ולעיון נרחב באמונה הפגאנית בשדים, ראו נא: "השדים – נחלת השוטים והחטָּאים".
ברם, הוראתו של מכשף-האופל חמורה אף יותר מכל האמור לעיל, שהרי קארו לא רק הודה שיש אמת בעבודה-זרה, דהיינו הוא לא רק הודה בקיומם של שדים ורוחות דמיוניים, הוא גם עבד את אותה הרוח הרעה הלכה למעשה! ומהי עבודתה? שישטוף האדם את ידיו שלוש פעמים! וכמו שאומר הטיז על ההלכה הזו: "דמקפיד אותו רוח עד שייטול ידיו שלוש פעמים". ובמלים אחרות, לא מדובר כאן רק בסעיף מסעיפי עבודה-זרה כי אם בעיקר עבודה-זרה ותכליתה, כי מהות נטילת הידיים שלוש פעמים לפי דמיונם, היא הסרת ה"קפידא" של אותו רוח, וכך בדיוק עבדו עובדי עבודה-זרה הקדמונים לאליליהם, ועשו פולחנים שונים כדי להסיר "קפידות" ונזקים דמיוניים מעל יבוליהם ושדותיהם, וכמו שמלמד אותנו רבנו במורה (ג, ל):
"אם תתבונן באותן ההשקפות הקדומות הרעות, יתבאר לך כי הדבר המפורסם שהיה אצל כל בני אדם, והוא שבעבודת הכוכבים תתיישב הארץ ותדושן האדמה, והיו חכמיהם [...] מוכיחים בני אדם ומלמדים אותם כי עבודת האדמה, אשר בה קיום מציאות האדם, לא תצלח ותהיה כפי רצון [האדם] כי אם כשתעבדו את השמש והכוכבים, ואם תכעיסום בְּמִרְיֵכֶם תישּוֹם הארץ ותיחרב. [...] תמצא לשון זה מדברי ה'צאבה' [=אומה פגאנית קדומה], אמרו: כל החכמים הקדמונים ציוו [...] ומן ההבטחות על-כך אריכות ימים ומניעת הייסורין וסילוק החולאים [...]
וכאשר נתפרסמו הדברים [=השקרים] הללו עד שנחשבו לאמת, ורצה ה' יתעלה ברחמיו עלינו למחות את הטעות הזו מלבנו, ולסלק את היגיעה מגופותינו בביטול אותם המעשים המייגעים שאינם מועילים, ונתן לנו את התורה על-ידי משה רבנו, הודיענו [...] שעבודתם [היא] הסיבה לעצירת הגשמים וחורבן הארץ ולא תצמיח מאומה, ויבלו פירות האילנות, ויחולו פגעים בכל המצבים, ויארעו מחלות בגופות, ויתקצרו החיים [...] היפך מה שהיו מטיפים בו עובדי עבודה-זרה לבני אדם כדי שיעבדום, כי יסוד התורה ביטול אותה ההשקפה ומחיית עקבותיה".
ובמורה-הנבוכים (ג, לז) מוסיף רבנו ואומר כך:
"ומדמים [עובדי העבודה-הזרה] שהם בכשפיהם מסלקים מיני הנזקים מן הצמחים, כפי שתמצא להם פעולות, מדמים [בהן] שהם מונעים ירידת הברד, ופעולות [שבהן מדמים שהם] ממיתים את התולעים מן הכרמים [...] וכן מדמים שיש להם פעולות המונעות נבילת עלי הצמחים והפירות. לפיכך, בגלל דברים הללו שהיו מפורסמים אז, כָּלַל בדברי הברית כי בעבודת עבודה-זרה ואותן מעשי הכשפים, אשר אתם מדמים שהם מרחיקים מכם את הנזקים הללו, [דווקא] בהם יחולו אותם הפגעים בכם [...] כללו של דבר, כל מה שחשבו בו עובדי עבודה-זרה להשריש עבודתה בדַמּוֹתם לבני אדם סילוק נזקים מיוחדים, והבאת תועליות מיוחדות, כָּלַל בדברי הברית [ואמר] כי בעבודתם ימָּנעו אותן התועליות ויחולו אותם הנזקים".
ויש לשאול, היש רעה גדולה מנטילת ידיים שלוש פעמים כדי להסיר את נזקה של איזו רוח רעה דמיונית? כלומר, היש רעה גדולה מזו שהדבר הראשון שהאדם עושה בתחילת יומו הוא רציעת אזנו ומחשבתו לעבודה-זרה כדי לסלק מעצמו נזק מאגי-פגאני של רוח דמיונית?!
ואם הקפידו חז"ל על מי שדורש בִּשְׁלום חברו לפני התפילה, מה יֹאמרו על מי שעובד עבודה-זרה בראש מעשיו מיד בפקיחת עיניו?! ומי שנוהג כן, חותם של עבודה-זרה טבוע על כל מעשיו באותו היום, שהרי רבנו מלמד אותנו במורה-הנבוכים, כי השעות הללו הן הזמנים היקרים ביותר לעבודת האל יתעלה, והן מותירות רושם חזק על נפש האדם, וכֹה דבריו (ג, נא): "אבל בעת בדידותך לבדך בלי אף אחד, ובעת התעוררך על מיטתך, היזהר והישמר מלהפנות את המחשבה באותם העיתים היקרים בשום דבר אחֵר פרט לאותה העבודה השכלית [=כי השכל הזה הוא המגע אשר בינינו לבינו], והיא ההִתקרבות לפני ה' וההימצאות לפניו על הדרך האמיתית אשר הודעתיך [כלומר הַפְניית המחשבה ריכוזה וייחודה לה' יתעלה בלבד]".
ושם מביא רבנו דוגמה מדוד המלך ע"ה לעבודה שכלית זו: "ואמר דוד: 'שִׁוִּיתִי יְיָ לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט' [תה' טז, ח], אומֵר [דוד המלך], אני לא רוקנתי מחשבתי ממנו וכאילו הוא יד ימיני אשר לא אתעלם ממנה הרף עין [=אפילו לרגע קט כהרף עין] בגלל מהירות תנועתה [=שהיא מוכנה ומזומנה מיד לכל חפצֵי האדם וצרכיו], ולפיכך לא אמוט, כלומר לא אפול".
ואסיים פרק זה בדברי רבנו הרמב"ם בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא, שם רבנו מכה בסנוורי סדום את שיקוצי אדום, וכך הוא מסכם את האמונה במאגיה לכל גרורותיה ושלוחותיה:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחרי המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
מהלכות רבנו הללו אנחנו לומדים, שההבלים ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות.
וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.
כל-שכן וקל-וחומר קארו הקראי, שלא רק האמין בדברים אלו וכיוצא בהן וחשב בליבו שמדובר בדברי אמת וחכמה, ולא רק שסבר שהתורה לא אסרה אותם – אלא לפי דמיונו התורה חייבה לעשותם! והוא לא רק בגדר של סכל ומחוסר דעת אלא הוא מתעה את העם אחרי ההבל.
"וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם [...] וְהוֹעֵיל לֹא יוֹעִילוּ לָעָם הַזֶּה נְאֻם יְיָ" (יר' כג, לב), "צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שׁוֹבְבוּם מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם" (יר' נ), "וַיִּהְיוּ מְאַשְּׁרֵי [מנהיגי] הָעָם הַזֶּה מַתְעִים, וּמְאֻשָּׁרָיו [ולכן מונהגיו] מְבֻלָּעִים" (יש' ט, טו), "עַמִּי! מְאַשְּׁרֶיךָ [=מנהיגיך] מַתְעִים וְדֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ [=הִתעו רבים אחרי ההבל והתהו אשר מורידים את עמֵּנו ביגון שאולה] [...] [ולכן] יְיָ בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ" (יש' ג, יב–יד).
***
בסוף הקטע הנדון אומרים מכשפי האופל כך: ו[עתה] יש לה [=לרוח הטומאה] רשות לשרות על האדם [שנטל את ידיו מן האדם שידיו טמאות]. לכן צריך אדם להישמר בכל צדדיו מצד הנחש הרע הזה שלא ישלוט עליו, ועתיד הקב"ה לעולם-הבא לבטלו מן העולם, זהו שכתוב: 'וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ' [זכ' יג, ב] ואז כתוב: 'בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח' וגו' [יש' כה, ח]".
כלומר, מכשפי האופל מביאים ראיה להזייתם הפגאנית מפסוקי הנביאים! שהרי הם כותבים: זהו שכתוב: 'וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ' [זכ' יג, ב] ואז כתוב: 'בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח' וגו' [יש' כה, ח]". ומה הקשר? ומדבריהם עולה שדברי זכריה קדמו לדברי ישעיה, אף שישעיה פעל והתנבא כ-200 שנים לפני זכריה! יתר-על-כן, פשט הפסוקים כלל לא עוסק בהזיות רוחות טומאה אשר שורות על העולם! וכך נאמר בזכריה (יג, ב): "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת אַכְרִית אֶת שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים [=שמות העבודה-הזרה] מִן הָאָרֶץ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד, וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים [=נביאי השקר], וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ". וברור שרוח הטומאה האמורה היא הנהייה אחרי העבודה-הזרה, שהרי הביטוי "רוח רעה" במקרא מבטאת מצב נפשי שלילי, ואין ספק שהוא הדין לגבי "רוח טומאה", דהיינו גם היא מבטאת מצב נפשי שלילי – בנהיית בני-האדם אחרי העבודה-הזרה, ובעניין הביטוי "רוח רעה" הרחבתי במאמר שהזכרתי בפרק ג.
ועתה לפסוק השני שאותו זייפו מכשפי-האופל: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יְיִ דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי יְיָ דִּבֵּר" (יש' כה, ח). הסרת המוות שנזכרה היא הסרת כל המיתות המשונות שחלו בישראל בשל עוונותיהם ומרידתם בבורא-עולם, והראיה מהמשך הפסוק: "וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר" – ומהי החרפה לישראל? היותו גולה ומיוסר ונדון במיתות משונות לעיני העמים הערֵלים, זוהי חרפתו של עם-ישראל: "וַיְהִי דְבַר יְיָ אֵלַי לֵאמֹר, וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲתִשְׁפֹּט הֲתִשְׁפֹּט אֶת עִיר הַדָּמִים וְהוֹדַעְתָּהּ אֵת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ, וְאַמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם בְּתוֹכָהּ לָבוֹא עִתָּהּ וְעָשְׂתָּה גִלּוּלִים עָלֶיהָ לְטָמְאָה, בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ וּבְגִלּוּלַיִךְ אֲשֶׁר עָשִׂית טָמֵאת וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד שְׁנוֹתָיִךְ עַל כֵּן נְתַתִּיךְ חֶרְפָּה לַגּוֹיִם וְקַלָּסָה לְכָל הָאֲרָצוֹת, הַקְּרֹבוֹת וְהָרְחֹקוֹת מִמֵּךְ יִתְקַלְּסוּ בָךְ טְמֵאַת הַשֵּׁם רַבַּת הַמְּהוּמָה" (יח' כב).
ואגב, בדוגמה רמא ראינו, שלפי מכשפי האופל הפסוק הנדון מלמד על חיי נצח גופניים, וכך שורבט בספר-האופל שם: "ר' אלעזר אמר: עתיד הקב"ה לתקן עולם ולהתקין רוח בבני אדם כדי שיאריכו ימים לעולמים. זהו שכתוב: 'כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי', וכתוב: 'בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יְיִ דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי יְיָ דִּבֵּר [יש' סה, כב; כה, ח]".
***
ואחתום באסון שמכשפי-האופל המיטו על עמֵּנו בהחדרת המאגיה הגרורתית לליבו של עם חכם ונבון. ובכן, על חומרת ההזיות המאגיות אומר רבנו בספר-המצוות (לאווין לב), וכֹדְּ:
"ובכלל המעשה הזה [איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים [...] והוא סוג גדול מסוגי התחבולות וקלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי-אמיתיים [...] והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות, ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".
במקומות לא מעטים הצבעתי על חומרת ההזיות המאגיות, וחשוב לשננהּ: כי ברגע שחודרת לאדם הזיה מאגית בכל תחום מתחומי החיים, חודרת לתודעתו המחשבה השגויה שיש למאגיה הפגאנית יכולת שליטה והשפעה על עולמינו, ומכאן הדרך קלה ומהירה מאד להחדרת הזיות מאגיות אליליות לכל תחומי החיים, שהרי אם המאגיה הינה אמת והיא קיימת ופועלת בעולמינו בתחום אחד, מדוע שהיא לא תהיה אמת קיימת ופועלת בכל תחומי החיים?
בנוסף להתפשטות ההזיות המאגיות כמו סרטן אלים וגרורתי במחשבתו של האדם, ולהרס המוחלט שהן גורמות ליכולתו של האדם להשיג השקפות נכונות בכל תחום מתחומי החיים, עצם האמונה בקיומן של ההזיות המאגיות מעלה ומצמיחה שתי רעות גדולות נוספות:
א) כל הזיה מאגית מנוגדת לציר שעליו סובבת כל התורה כולה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וזאת מפני שביסוד כל עבודה-זרה טמון שורש מאגי, שהרי ללא שורש מאגי אין קיום לשום עבודה-זרה. למשל, ללא האמונה ביכולתו של האליל להוריד שפע באופנים מאגיים דמיוניים, אין לעבודה-הזרה שום משמעות. נמצא, שההזיות המאגיות הן השורש לאמונה בכוחות על-טבעיים זולת ה' יתעלה ויתרומם, והן אלה שמדרדרות לעבודתם וליראתם.
ב) מקור ההזיות המאגיות הוא בקרב העמים עובדי האלילים, אלה האמינו בקיומם של שדים דמיוניים ואף עבדו אותם ונתייראו מהם. כלומר, כל מי שמטמטם את המחשבה בהזיות השדים ודומותיהן הולך בחוקות הגויים ובהשקפותיהם המשחיתות, ואסור לנו, לעם חכם ונבון לתעות בדרכי ההבל של הגויים הרשעים והבהמיים, וכבר הזהירנו על זה ה' יתעלה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יג), וכדברי רבנו הרמב"ם המכוננים בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא.
תמונת שער הרשומה מאת: Ralf Roletschek - נוצר על ידי מעלה היצירה; רישיון תמונה: GFDL 1.2.





תגובות