עריכת מסיבת "אלחִנא" ומנהג מריחת צמח זה על גבי הידיים הם מנהגים עתיקי יומין. רס"ג מזהה את צמח "אלחִנא" עם "אשכול הכופר" שנזכר בשיר השירים (א, יד): "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי", וכן כותב רבנו הרמב"ם בפירושו למשנה שביעית (ז, ו), שם הוא פוסק שיש לצמח "הכופר" קדושת שביעית, וזה לשונו: "שכך אומרים בפירוש 'אשכול הכופר' שהוא אשכול "אלחנא", לפי שהוא עושה אשכולות נאים בתכלית". וכן נאמר בספר "כפתור ופרח" פי"ט, ועוד.
ראשי התיבות "חִנֵּה": חלה, נדה, הדלקת הנר – מקורם בדרשה מאוחרת, אשר נדרשת גם על חנה ומתארת בראשי תיבות אלה את מעשיה והקפדתה על מצוות אלו (ראו על כך בפירושו של ר"ח פלטיאל, תלמיד-חבר למהר"ם מרוטנבורג, בשמות ד, כה).
מנהג החינה הוא מנהג קדום מאד, עד ששורשיו במזרח הקדום, ואף נמצא באוגרית, היא עיר עתיקה מאד בצפון-סוריה, ואשר בה נמצאו ממצאים משמעותיים ביותר לחקר תקופת המקרא, ולשונה הוא ניב כנעני. ללמדך, שכבר בימי קדם ידעו להפיק מעלי החינה צבע ריחני צהבהב-אדום לצביעת השיער, הציפורניים והשיניים.
ביקורת על מנהג החינה
הרב בן-ציון מוצפי כותב בספרו "חופת-ציון" (עמ' ר), שמִן הראוי לבטל את מנהג החינה בימינו, להלן נימוקיו:
א) חשש מהליכה בחוקות הגוים, שהרי הערבים מאמינים שיש לצמח זה סגולות לגרש שדים ומזיקים (וכן כותב הרב מוצפי בשו"ת מבשרת ציון ג, יג–יד).
ב) המנהג "בדורות הללו" כלשונו, הפך לדעתו למסיבת הוללות וחוסר צניעות.
ג) מסיבת החינה עולה ממון רב, אף שאינה סעודה של מצוה, והיא גורמת לקנאה, תאוה, ומעוררת את אהבת הכבוד.
ד) נוהגים ללוות במסיבה זו את הכלה לבית הטבילה, ואין ספק לדעתו שמדובר במנהג שאיננו ראוי כלל.
תשובה לדברי הביקורת
לעניות דעתי דבריו קשים להבנה, שהרי לא כל מנהג קדום שנהגו בו בעם ישראל וניתנו לו טעמים ותועליות על דרך הסגולה הוא בגדר חוקות הגוים. העובדה שהערבים נהגו בו מסיבותיהם שלהם, אינו הופך אותו לחוקות הגוים. מנהגם זה איננו בגדר "חוקה", מפני שהם לא נהגו בו מסיבות דתיות, אלא מהשפעת הדמיונות וההזיות באמונות הטפלות. עוד אפשר לומר, שעם-ישראל נהג במנהג זה זמן רב לפני שהערבים אימצו להם את המנהג הזה, והם שהעתיקו מאיתנו, ועל דעת עצמם הוסיפו למנהג זה הזיות וסגולות הבל.
מכל מקום, העובדה שהפוסקים הראשונים לא טענו כנגד מנהג החינא שהוא בגדר "חוקות הגויים", מלמדת על כך שאין כאן גדר של חוקות הגוים כלל. רבים הם המנהגים הקדומים שברבות הימים הוענקו להם משמעויות סגוליות על ידי ההמון והנשים, וייחוס אמונות אלה, על אף זרותן ליהדות, אין בהן כדי לפסול את עצם המנהג הקדום שאין לו כל קשר לאותן הזיות.
המסקנה וראיותיה
לאור האמור, לעניות דעתי ראוי ונכון לקיים מנהג ותיקין זה, בתנאי ששומרים על כמה כללים חשובים:
א) המסיבה תהיה מיועדת לנשים בלבד, בנות משפחת החתן ובנות משפחת הכלה, כדי שתכרנה אשה את רעותה, ותתפתח ידידות ואחווה בין שתי המשפחות.
ב) יש לקיים את המסיבה בצניעות, וזהו כלל גדול בדת משה. ולפי דעתי עדת יהודי תימן שומרים על צניעות מסיבות החינה, ומפיקים מהן תועלת רבה בהרבותם שמחה וידידות בין המשפחות. "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו, ח).
ג) רבנו הרמב"ם בתשובותיו (סימן שלט), מזכיר צבע זה שהנשים נותנות בידן, והוא מלמדנו שאין בצבע זה משום חציצה. כן פוסק מהרי"ץ ב"פעולת צדיק" כידוע, וכן כותב הרב "יביע אומר" (ב, יו"ד, יג), תוך שהוא מבחין בינו לבין ה"לאק" (שיש בו ממשות, כלומר הוא מהווה שכבה עבה יחסית על העור ואינו נספג בתוך העור, ולכן הוא חוצץ).
וברור כשמש, שאם היה חשש איסור בצבע החינה, ובמיוחד אם היה בו חשש בענייני אמונות ודעות, רבנו היה מציין זאת, "כי חשוב אצלי ללמד יסוד מן היסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד" (סוף פירושו לברכות). וכ"כ המאירי על מסכת מקוות פי"ט, וזה לשונו: "וכן הנשים שצובעות גבות עיניהן לנוי, בסם הנקרא אלחנא, הואיל ולנוי הוא אינן מקפידות". ומשמע שצבעו בחינה את גבות עיניהן כל ימות השנה.
ד) אמנם, לכאורה יש מקום לחוש לדעת מארי יחיא אלקאפח, שהגברים לא ימרחו את החומר הזה על ידם, משום איסור מעשה נשים, שהרי צביעה בצמח החינה ייחודית לנשים בלבד, ואין לגברים חלק בה (ראו "הליכות תימן", מהד' חדשה, עמ' 179).
ה) היו מנהגים טקסיים שונים בתפוצות ישראל שלא היו ראויים בלשון עדינה, כגון: 1) הנשים במרוקו נהגו ללוות את הכלה למקווה הטהרה, ורבני מרוקו ביקשו לצמצם את ההמולה שבתהלוכה, מפני שזו כללה שירים והמולה רבתי; 2) הצגת דם הבתולים וברכה עליו ברוב-עם על-ידי גברים התקיימה בתקופות קדומות, ואף היו מהגאונים שקיימו ואישרו את הצגת דם הבתולים והברכה ("אשר צג אגוז"). לדוגמה, שר-שלום גאון ועוד, והיא אף נהוגה בימינו בקרב מקצת עדות צפון-אפריקה.
הרמב"ם התנגד בצדק למנהגים אלה שלא נזכרו בתלמוד (שו"ת, רז), בשל חוסר הצניעות הגדול שיש בהם (ולפי דעתי אף ביזיון לאשה: ומה על אשה שאין לה דם בתולים מבחינה רפואית או שנאנסה או נתפתתה, האם נכון וראוי לבזותה?!), וכנראה בשל התנגדותו הנחרצת למנהגים אלה, לא היה להם זכר בתימן עד כמה שידוע לי.