לצערנו, בדורות האחרונים, הסכלות, הבערות והפתיות הינן נחלת הכלל בקרב היהודים שרואים את עצמם כצדיקים וחסידים. אחת הדוגמאות לכך היא ההערצה העיוורת לכל מיני "מקובלים קדושים" שלמען האמת אינם אלא מכשפים רשעים באצטלה של "תורת סוד".
שתיים מהדמויות הללו הם לא אחרים מאשר האר"י הלא-קדוש ותלמידו ממשיך דרכו חיים ויטאל. במאמר זה נוכיח כי ויטאל, לא רק שלא היה חכם, אלא היה סכל, מטורלל, נבל ומנוול, שלא ברשות התורה. ומלבד רמתו הלשונית העלובה ודברי ההזיות והכפירה, בנוסף לכך הוא עבר על לאווין מפורשים שבתורה, והיה ממפיצי וממחדירי המאגיה הפגאנית לעם-ישראל.
***
ובכן, תורתנו קידשה מלחמה כנגד המנהגים המהובלים של עובדי העבודה-הזרה למיניהם, וכך ציווה עלינו ה' יתעלה בספר דברים (יח, ט–יג):
"לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ".
בעקבות התורה-שבכתב והתורה-שבעל-פה, פוסק רבנו בספר המצוות (לאווין לח):
"האזהרה שהוזהרנו מלדרוש ידיעה מן המתים, כפי מה שמדמים אשר הם מתים באמת ואף-על-פי שהם אוכלים ומרגישים [וכפי שדרשו חז"ל בברכות יח: 'אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים'] [...] והעובר על לאו זה חייב מלקות".
והוסיף רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, יג), בשתי הפְּסקות הבאות:
"אי-זה הוא דורש אל המתים? [לדוגמה:] זה המרעיב את עצמו [...] כדי שיבוא המת בחלום ויודיעוֹ מה יִשָּׁאֵל עליו. ויש אחרים [...] אומרים דברים ומקטירין קטורת ידועה [בדיוק כפי שנהג ויטאל, ובהמשך נביא את הדברים] וישנים לבדם, כדי שיבוא מת פלוני ויספר עמו בחלום.
כללו של דבר: כל העושה מעשה [כגון אלו, וכגון השתטחות בפישוט ידיים ורגליים וייחוד ייחודים וכו'] כדי שיבוא המת ויודיעוֹ – לוקה, שנאמר: 'לא ימצא בך [...] ודורש אל המתים'".
וכעת אציג ראיה פשוטה אשר מוכיחה שויטאל המטורלל למד מרבו לעשות את התועבה הזו, דהיינו לעבור על הלאו המפורש הזה, ואלו דבריו בשער הייחודים (ד, ד:)
"וכאשר תשתטח על קברו, תכוון כי על-ידי השתטחותך עליו בפישוט ידים ורגלים וכו' [...] ואז, על-ידי התפשטות נפשו בעצמות, יהיו כאילו הם בחייהם, ואז יוכל לדבר עמך כל אשר תשאל ותחפוץ [...] ובהיותך משתטח עליו [על קבר המת] בכוונה הנ"ל, תייחד היחוד שתרצה ואז יתפשט נפשו בעצמותיו לפי שעה ויגיד לך תעלומות חכמה".
ואם לא די בכך כדי להבין שויטאל המטורלל היה עובר על לאו דאורייתא של דרישה אל המתים, ראו נא דברי החוקר יובל הררי במאמרו "מאגית החלום היהודית", שם הוא כותב כי בשנים האחרונות נתגלה חיבור בכתב-יד של ויטאל, "שהוקדש למאגיה, לקבלה מעשית, לרפואה ולאלכימיה, ושמכונה כיום 'ספר הפעולות'", והנה לפניכם המשך דברי הררי במאמרו:
רח"ו כתב את ספרו במשך שנים רבות וקיבץ בו חומר מאגי רב ומגוון. אחת מחטיבות החיבור, שבה קיבץ תשע-עשרה פעולות לשם דיבור עם מתים (בעיקר באמצעות זימונם בחלום), היא אוסף עצום בהיקפו, הן כשלעצמו והן בהשוואה לכמות הכוללת של מרשמים למטרה זו שפזורים בספרות המאגית היהודית. היקף המידע שרח"ו קיבץ וכינוסו יחדיו, מעידים ללא ספק על החשיבות הרבה שייחס לתחום זה של פעולה ועל העניין המיוחד שמצא בו. דבר זה מסתבר (אולי) גם מעדותו במקום אחר בחיבור, בנוגע לניסיון שעשה להוציא אל הפועל את אחד המרשמים מסוג זה. בין הסעיפים שכונסו תחת הכותרת "אלו הם הפעולות שניסיתי ממה שמצאתי כתוב בספרים ולא נתאמתו בידי ולא עלתה פעולתם בידי", כתב רח"ו את הדברים הבאים (עמ' שמט ס' כו):
"לראות בחלום מת או חברך או מי שתרצה. קח ליל שבת פתילה אחת או שתים ותשימם בנר. וקודם שתדליקם תאמר: אני דולק אלו הנרות על שם פלוני מת או חי, או בני, או חברי, שיבוא לי בחלום ואראנו. ואח"כ תדליק את הנר. ובליל מוצאי שבת תיקח הפתילות מה שנשתייר מהם שהדלקת בליל שבת ותניחם תחת מראשותיך ותישן ותראה מי שתרצה".
שמונה–עשר המרשמים לשאלת חלום שקיבץ בזה אחר זה, בסעיף שכותרתו "גם אלו הקבלות מעשיות ניסיתים ולא עלו בידי", מלמדים כי ויטאל היה עסוק מאוד בנחש חלומות וביקש שוב ושוב לקבל מידע [מן המתים] בשנתו מן העֵבר ההוא של המציאות. דא עקא, שהדבר לא עלה בידו. רח"ו שיבץ בקובץ המרשמים לשם שיחה עם מתים שתי גרסאות של מרשם שתכליתו לדובב מת בגווייתו. זהו מרשם נטול השבעה לשם השגת אבן פלאית, שבהינתנה על-פיו של מת תעוררוֹ לשוב ולדבר. זו לשון אחד הנוסחים (עמ' יד ס' סה):
"לעשות אדם מת שידבר. לך אל קן העורב וקח הביצים שלו ובשלם יפה עד שיהיו קשים וחזקים, ואחר כך תחזירם בקן. ויבא העורב על הביצים וימצאם קשים וילך ויביא אבן קשה טובה. ושים האבן על פי המת ויאמר כל מה שתרצה".
עד כאן דברי הררי במאמרו הנזכר. והנה לפניכם עוד מספר דוגמאות שהביא מ"ספר הפעולות", המלמדות אותנו כמה עמוק נפל ויטאל המטורלל לשוחת הסכלות והבערות:
בעמוד יא סעיף מה: "להביא המת בחלום. לך אל קברו ותצייר כאלו הוא חי לפניך אלא שהוא ישן ותקרא אותו ג' או ד' פעמים באופן שאם היה חי היה מקיץ משינתו. ואח"כ תאמר לו: תדע לך שלא באתי אליך להטריחך אלא לדעת ממך על עניין כך וכך, שתבוא בלילה הזה בחלום ותגיד לי מענה שאלתי. ומפני כך אני לוקח מעט עפר מקברך. וכמו שאני לוקח העפר הזה מקברך כך אני לוקח הרוח שלך שתהיה מוכרח להגיד לי תשובה על ענין פלוני. ואני משביע ומקיים עליך בשם דומה שר של הנפשות", וכו'.
שם בסעיף מז: "לדבר עם המת. בשעה שהאדם גוסס למות התחנן לפניו שימסור לך נפשו הבהמית ותאמר לו: כיוון שנפשך הבהמית נפסדת תמסרנה לי שבכל עת שאקרא שמך שנים או שלשה פעמים שתבוא מיד לדבר עמי. ואני אעשה צדקה בעד נפשך המשכלת. ואחר שיודה לך לעשות כן השביעהו שלא תבוא נפשו הבהמית אלא בגוף שלא תתבהל ממנו ושתבוא בנחת ובהשקט. וכשתרצה לקרותה לא תקראנה כי אם בלילה במקום שלא יהיה שם שום בריה או ביום חוץ לעיר במקום שאין שם איש".
בעמוד יב סעיף נ: "להביא המת בחלום שיגיד לו שאלתו. יכתוב אלו השמות בעץ אחד או באבן על האדמה אשר על קברו בדיו. אוזפן סוזא דמייל. ויכתוב לצד ראשו של מת או לצד כל מקום גופו באיזה צד שיהיה. ואח"כ יזרע גם כן על קברו זרע כוסברה ולסוף ז' ימים יראה המת ההוא בחלום ויגיד לו שאלתו ובכל לילה ולילה יראה אותו עד שימחוק השמות. בדוק ומנוסה".
בעמוד יג סעיף נו: "להביא רוח אחד בחלום אשר יגיד לך האמת מכל מה שתשאלהו הן מגנבה הן מכל דבר אחר. לך אל קבר אדם מת וקרא אותו ג' פעמים בשמו. ושים ראשך אצל הקבר אצל ראש המת, וקרא אותו ג"פ בשמו. ואמור אתה פלוני, בעזעזיאל או אטנל, השומר עצמות המתים והוא אדון המתים אשר תחת ידו עצמותיהם, אשביע אותך שתיקח ממנו רשות וכוח לבא אלי באיזה יום או לילה. בשלוה והשקט תבוא ותגיד לי האמת מכל דבר אשר אשאל מעמך. וקח עפר מהקבר אשר על ראשו ושים אותו בבגד פשתן נקי. וכשתלך לישן שימנו תחת האוזן הימני ותישן עליה, או תהיה ער, ובלילה יבוא לך המת ויגיד לך האמת מכל דבר יענה ולא תפחד מדבר".
בעמוד יד סעיף סג: "זה מצאתי בספר אמיתי. בשעה שהאדם גוסס, תלחוש באזנו הימנית, ואח"כ בשמאלית, ואח"כ במצח: משביע אני עליך בשם עזזיאל בעל הרוחות, ובשם חפניאל שר רבו, שיש לו אלף פיות ובכל פה יש לו אלף לשונות ובכל לשון ולשון נותן שבח לבוראו, ובשם דומה שר של הנפשות, ובשם המפורש אשר כל צבא מרום עליונים ותחתונים מקבלים ממנו שהוא יאהדונהי בשכמל"ו (ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד) שמיד לאחר פטירתך בלי רעש ופחד תבוא אלי לדבר עמי ולהגיד לי כל מה שאשאל ממך באמתות בלתי ערמה ומרמה. ואני מבטיחך שאתן צדקה לעניים בעבור נשמתך. ובכל פעם שאקרא לך בשמך תבוא אלי בין ביום בין בלילה. ולא תלך כי אם ברשותי אחר שתגיד לי כל מה שאשאל ממך באמתות".
שם בסעיף סו: "עשב סאנטא, והיא ארוכה בשיווי ויש לה עלים קטנים [...] מי שייקח מים בשעה רביעית מן הלילה וילך בקבר אדם מת, עם איזה רוח שירצה לדבר, ישליך על הקבר המים עם זאת העשב, ויהיו המים מעושנות עם קושט ועם מוסק ויאמר 'סורגי פורגי סורגי ותבא ותדבר עמי'. וזה יעשה שני ימים ובשלישי יבא אליך וידבר עמך מה שתרצה".
שם בסעיף סח: "נוסחא אחרת. כתוב אלו השמות על אבן או על עץ על קברו ויכתבם לצד ראשו ואח"כ יזרע על קברו זרע קולאנטרו ולסוף ז' ימים יראה המת בחלום ויגיד לו בלא שאלתו. ובכל לילה ולילה תראהו עד שתמחוק השמות הנזכרים, ואלו הם: אוופַן סוֹוַא רְגוֹייְל".
אגב, איך הררי העז לקרוא לויטאל "רבי" לאחר שלמד את דבריו?! ובסוף המאמר יובן העניין.
***
כמו כן, הגדת העתידות באופן כללי, אף היא אסורה מהתורה והיא כלולה בלאו אחר, והוא שלא לקסום. והנה לפניכם הגדרת רבנו ללאו זה בספר המצוות (לאווין לא):
"הוזהרנו מלקסום, כלומר לעורר את כוח ההשערה [='על ידי תפישה מהירה ומקיפה של נסיבות קיימות וצפויות, וברור כי ידיעת הרקע או מקצתו עוזרים הרבה בעניינים הללו' (קאפח)] באחד ממיני העוררות. לפי שכל בעלי הכוחות הללו אשר אומרים מה שיהיה לפני היותו, לא ייתכן להם דבר זה אלא מפני שכוח ההשערה בהם חזק, ויארע על הרוב כפי האמת והנכון [...] והכרחי הוא לבעלי הכוחות ההשערתיים הללו לעשות איזה מעשה כדי לעורר בו את כוחו ולעודד את פעולתו: יש מהם מי שמכה במקל על הארץ [...] ויש מהם מי שזורק אבנים קטנות ביריעת עור ומאריך להביט בהן ואחר-כך יגיד [...] ומהם מי שזורק חגורת עור ארוכה על הארץ ומביט בה ומגיד".
ובכלל אלה גם ה"קוראים", שקוראים את העתידות בכף היד או בקלפים או בקפה, וכיוצא בזה משאר ההבלים וההזיות הנגעלות. רבנו ממשיך ואומר בספר המצוות שם, וכֹה דבריו:
"והמטרה בכל אלה לעורר את הכוח שיש בו, לא שאותו דבר עצמו פועל משהו או מורה על משהו [הקפה או הטארוט או שרטוטי הידיים]. וזו טעות ההמון, כי כאשר מתאמתות להם מקצת אותן ההגדות, חושבים שהפעולות הללו מורות על מה שיהיה".
כלומר, ההמון חושבים ששרטוטי כף היד או רישומי הקפה או מה שעלה בקלפים, הם אלה שמורים על מה שיהיה, והאמת היא, שכל אלה אינם אלא הסחת הדעת כדי לעורר את אותו כוח השערה שיש בכל אדם ברמה שונה. ומי שיש לו כוח השערתי ברמה גבוהה, תסייע לו מאד פעולה חיצונית זו כדי להפעיל את כוח ההשערה שבו.
רבנו מוסיף וקובע בספר המצוות שם, וכֹה דבריו:
"והעושה איזה מעשה שיהיה מן המעשים הללו וזולתם, מכל מה שנוהג בדרך זו נקרא קוסם, אמר ה': 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] קֹסֵם קְסָמִים' [דב' יח, י]. ולשון ספרי: 'איזהו קוסם? זה האוחז במקלו ואומר אם אלך או לא אלך'. ועל סוג זה של עוררות [כוח ההשערה] המפורסם באותו הזמן אמר הנביא: 'עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ' [הושע ד, יב]. והעובר במעשה זה לוקה, כלומר הקוסם ומגיד על-ידי מעשה שעושה, לא השואל את הקוסם, אבל השואל מתועב מאד [ומכין אותו מכת מרדות]".
והוסיף רבנו בהלכות עבודה-זרה (פרק יא):
[ו] "אי זה הוא קוסם? זה העושה מעשה [...] כדי שֶׁיִּשּׁוֹם וְתִפָּנֶה מחשבתו מכל הדברים, עד שיאמר דברים שעתידין להיות, ויאמר דבר פלוני עתיד להיות, או אינו הווה. או שיאמר שראוי לעשות כך והזהרו מכך".
[ז] "יש מן הקוסמין שהוא ממשמש בחול או באבנים; ויש מהן מי שגוהר לארץ וצועק; ויש מי שמסתכל במראה של ברזל או עששית ומדמין ואומרים; ויש מי שאוחז מקל בידו ונשען עליו ומכה בו עד שתפנה מחשבתו וּמְדבר – הוא שהנביא אומר: 'עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ' [הושע ד, יב]".
[ח] "אסור לקסוֹם ולשאול לקוסם. אלא שהשואל לקוסם מכין אותו מכת מרדות, אבל הקוסם עצמו אם עשה מעשה מכל אלו וכיוצא בהן [=כגון ה'קוראים' למיניהם] – לוקה, שנאמר: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] קֹסֵם קְסָמִים' [דב' יח, י]".
ומוסיף ומעיר שם יוסף קאפח, וזה לשונו: "ואחת היא דעת רבנו, שכל אלה הבל המה מעשה תעתועים [...] ונראה שכל כיעורו [של הסכל והפתי אשר שואל את הקוסם, הוא] על-ידי זיהום מחשבתו בדברי הבל שאין ראוי לישראל מקבלי תורת ה' לעסוק בהן".
נמצאנו למדים, שמי שהולך ומבקש עתידות או נסתרות מכל מיני מגידי עתידות, קוראים בקפה וכדומה, עובר בלאו וחייב מלקות!
וכעת אציג בפניכם מקצת פשעיו של המטורלל ויטאל, שעבר בשאט נפש על לאווין מפורשים בתורה והרבה להתגולל בהזיות שונות ומשונות. ואלו הדברים שכתב בספרו "ספר החזיונות" (וראוי לכנותו 'ספר ההזיות', מהדורת מכון בן צבי):
בעמוד 47 סעיף ד: "שנת כה, היה בצפת החכם ר' לפידות אשכנזי ז"ל יודע עתידות אמתיות, והיה זה על-ידי שהיה מביא לפניו נפש חי או נפטר, אפילו מן הקדמונים, ומגיד לו כל חפצו. ויום אחד הלכתי לביתו על עניין אחד [שיגלה לו דברים מסוימים]".
עמוד 48 סעיפים ה–ו: "שנה הנזכרת. ראיתי אשה בקיאה בטיפות השמן על המים [כעין קריאה בקפה של ימינו] ואמרה לי" וכו'. "שנת ל. הייתה אשה חכמה מדברת עתידות וגם היתה בקיאה בחכמת טיפות השמן. והיו קורין אותה 'בעלת החלומות'. ואשאל ממנה על השמן בלחש, כמנהג [...] עוד חזרתי לשאול בלחש על השמן" וכו'.
***
וישנו לאו נוסף והוא הכישוף, וכך כתב רבנו בספר המצוות (לאווין לד): "האזהרה שהוזהרנו מכל מעשה הכשפים, והוא אמרו יתעלה: 'לא ימצא בך וכו' ומכשף'. והעובר על לאו זה חייב סקילה אם היה מזיד, וחטאת קבועה אם היה שוגג. אמר יתעלה: 'מכשפה לא תחיה'".
ובהלכות עבודה-זרה פרק יא, פוסק רבנו בעניינו של המכשף: "המכשף – חייב סקילה".
ובמורה (ג, לז) אומר רבנו:
"כיוון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה [...] נתחייב בהכרח להרוג כל מכשף, כי המכשף הוא עובד עבודה זרה בלי ספק, אלא בדרכים מיוחדים מוזרים שלא כדרך עבודת ההמון לאותם האלוהות. ולפי שכל אותן הפעולות מתנים בהן בדרך-כלל שיעשו אותן הנשים, אמר: 'מכשפה לא תחיה' [שמ' כב, יז], וכן מחמת חמלת בני אדם באופן טבעי על הריגת הנשים – ולפיכך ביאר גם בעבודה-זרה דווקא 'איש או אשה' [דב' יז, ב], וחזר ואמר 'את האיש או את האשה' [שם יז, ה], מה שלא נאמר כיוצא בזה בחילול-שבת ולא בזולתה. וטעם הדבר ריבוי החמלה עליהן בטבע".
וראו כיצד ויטאל המטורלל לא פסח גם על לאו זה, ואלו דבריו ב"ספר החזיונות":
עמוד 50 סעיף יב: "שנת לח. הייתי דורש בירושלים בקהל יום שבת בבוקר. והיתה שם רחל אחות ר' יהודה משען, וסיפרה לי כי כל הזמן שהייתי דורש, ראתה עמוד של אש על ראשי ואליהו ז"ל מימיני מסייע אותי, וכשגמרתי מלדרוש נסתלקו שניהם. גם בדמשק שנת ס"ב ראתה [רחל הנ"ל] עמוד אש על ראשי בהיותי שליח ציבור ביום הכפורים [...] והאשה הנזכרת רגילה לראות מראות ושדים ורוחות ומלאכים, וצודקת ברוב דבריה מזמן קטנותה ובגדלותה".
עמוד 54 סעיף כא: "שנת סט. בחול המועד של פסח הלך ר' יוסף סיגורא לבית פליל [מכשף מוסלמי] אחד, בקי בגורל החול ובראיית השדים. ובתחילה שאל בגורל החול, בלחש, כמנהג [...] אח"כ ביום המחרת בא הפליל הנ"ל לביתי לראות פני [...] ואשאל אני בעצמי [...] ועתה אגיד לך עניין הכ"ח מלכים הנז', כפי מה שפירש לי הפליל המכשף הנזכר".
עמוד 62 סעיף כג: "ביום ו' לאב הוריד ר"י בום מלאך אחד ממשרתי צדקיאל שר היום ההוא, ונגלה במראה זכוכית כמנהג, ושאלתי ממנו וכו'".
ומה שהבאתי לפניכם הוא מעט מזער מערמות ההבלים וההזיות הכתובים בספר החזיונות הנ"ל. אך די בדברים אלו כדי להבין במה מדובר.
ואחתום עניין זה בדברי רבנו הרמב"ם בהלכות עבודה-זרה שם (פרק יא, הלכות כ–כא) שמשקפים במדוייק את דמותם של ויטאל וחבר מרעיו:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
***
ואם כל התועבות הללו עדיין לא עוררו אתכם להבין מי באמת היו ויטאל ומורו האר"י שר"י, אביא לפניכם דברים מזעזעים אף יותר, ותחילה אבקש מחילה מכבוד המקום וכבוד הבריות.
באחד ממאמריו של חוקר הדת תומר פרסיקו הוא סוקר את הספר של רוני ויינשטיין: "שברו את הכלים: הקבלה והמודרניות היהודית" (הוצאת אוניברסיטת תל-אביב).
וכך הוא כותב בין דבריו (בחמש הפְּסקות הבאות):
בספר, ויינשטיין לוקח אותנו למסע מעמיק לאורך שדרות שונות בתרבות האירופאית, ומסביר כיצד תהליכים שהתרחשו בצפת של המאה ה-16 ואחריה קשורים בצורה הדוקה לתהליכים שעברה במקביל החברה הנוצרית הקתולית.
ויינשטיין מראה כמה וכמה תחומים בהם הייתה התפתחות מקבילה ב"תרבות הבארוק, [ב]אמונות הדתיות של הקונטר-רפורמציה הקתולית ו[ב]עולם היהודי, בתיווכה של קבלת צפת". ביניהם הוא מונה את עלייתו של דמות הקדוש; ההתעסקות הציורית בעולם הבא; תפילות אל מלאכים כגורמים מתווכים; התעצמות העיסוק במשיחיות; הפיכת התודעה לציר מרכזי בחיים הדתיים; תפיסה של "חטא קדמון" שרובץ על האדם; עיסוק במוות על קידוש ה' (או למען האמונה הנוצרית הנכונה); עלייתה של דתיות נקבית ושל נשים; עלייתן של הוראות דתיות דקדקניות; עיסוק בקברי קדושים.
פנים אלה של התופעה הדתית עלו בקבלה הלוריאנית מתוך דיאלוג, מודע או לא מודע, עם התרבות הקתולית, עד-כדי-כך שויינשטיין קובע ש"מעולם לא הייתה המסורת הקתולית נוכחת כל-כך בתרבות היהודית כפי שהייתה במהלך המאה השש-עשרה והשבע-עשרה באמצעות קבלת צפת" (עמ' 28) [...]
ויינשטיין מראה כיצד הגוף הפך למוקד הדרמה הדתית עבור האר"י ותלמידיו. כמובן, עבורם הגוף האנושי הוא בן דמותו של האנתרופוס האלוהי, והרי על-פי המסורת הקבלית כל הישויות העליונות מקבילות לאדם [אגב, הגשמה ברורה]. אולם, מה שויינשטיין מדגיש הוא עד כמה העיסוק בגוף היה אינטנסיבי, וכלל הרבה יותר מהוראות כיצד לתפעל את מערך הפרצופים השמימיים. למעשה, על-פי ויינשטיין מדובר ב"היפוך קופרניקאי", שבמסגרתו מוקד החיים הדתיים עבר מהאל – אל גוף האדם. החידושים המדעיים של המחצית השנייה של המאה ה-16 הפכו את הגוף בעיני בני התקופה למערכת מורכבת ומתוחכמת מאוד [...]
לא סתם הסוד המיני הודגש כל-כך – הרי מערכת הקשרים הפנימיים בעולמות האלוהים מוסברת על-ידי תבניות מיניות: הפרצופים של האר"י הן 'משפחה קדושה', כדברי ויינשטיין, ותפקיד המקובל הוא להביא לזיווגים סדירים ועמוקים בין חבריה [שפל ההגשמה, ייחוס יחסי מין ל...]. בסופו-של-דבר השפע האלוהי אמור לרדת מלמעלה, מהקומפלקס הזכרי שהוא האלוהות, אל האדמה, שהיא ספירת המלכות, השכינה, כנסת ישראל זוגתו, אנחנו.
עד כאן דברי פרסיקו.
ולאחר הדברים האלה הוא מביא שלוש דוגמאות מזעזעות שהעתיק ויינשטיין מכתבים של ויטאל המטורלל והאר"י שר"י. שתי דוגמאות מ"ספר הפעולות" שהזכרנו במאמרנו לעיל:
"ליזהר מן הבורושא, Bruja [מכשפה בספרדית] שהורגת התינוקות […] תכף שנולד הוולד שים בפיו אבר ברית מילה של אביו (רח"ו, ספר הפעולות, רטז); לנכפה [לריפוי אדם הסובל ממחלת הנפילה], יקחו נער א' [אחד] שמימיו לא ראה קרי ויוציאו ממנו שכבת זרע, ואותו הקרי ושכבת הזרע ימשחו בו שפתותיו של החולה ומעולם לא יחזור החולי ההוא (שם, שכה)".
ודוגמא נוספת מספר "תולדות האר"י":
"מעשה באישה אחת מקשה לילד [ללדת] שהייתה בסכנה ובאו קרוביה לבית הרב לעשות לה תיקון להצילה. ויען הרב [האר"י]: אמת הוא שהיא בסכנה ושני בנים יש לה בבטנה ויש לה תיקון אם ימצא. א"ל [אמרו לו, לאר"י] יגיד לנו מר. אמר להם התיקון הוא שיבוא איש שלא ראה טיפת קרי מימיו וייתן בריתו בפיה ומיד תלד ותינצל. א"ל מי זה האיש ונלך אליו. א"ל יודע אני ואין לי רשות לגלותו שלא להוציא לעז על אחרים. אבל זאת עשו והוציאו כרוז בכל העיר מי האיש אשר יודע בעצמו שלא ראה טיפת קרי בימיו, יבא ויציל ג' נפשות מישראל [את האישה המתקשה ללדת ואת התאומים שבבטנה]. כן עשו. וכששמע הגאון מוהר"ם [מורנו הרב משה] גאלנטי הזקן, מיד קם ובא עמהם ונתן בריתו בפיה ומיד ילדה" (ספר תולדות האר"י, מהדיר מאיר בניהו, מכון בן צבי, עמ' 224–225).
מזעזע נכון?! אלו הם האלילים שכל-כך הערצתם עד היום. יהי רצון שתתעוררו כבר!
"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת" (משלי א, כב).
ואחתום בעיון בדבריו של פרסיקו במאמרו הנזכר:
"אז קודם כל מעניין אותי לדעת אם מי שמאמין לכל מה שר' חיים ויטל כותב על העולמות העליונים, או לכל מה שנכתב בשם האר"י על אלה, מאמין גם למה שהם כותבים על רפואת חולים. ומעניין אותי אם הוא מאמין, האם ינסה הוא את עצותיו של ויטל או האר"י לרפואה שלמה, ואם לא מאמין, איך הוא מתרץ לעצמו שויטל, תלמידו הבכיר של האר"י, או האר"י עצמו, היו יכולים להגות דברי הבל מטורפים שכאלה מחד, ומאידך לגלות את האמת על האינסוף ברוך הוא. אבל זאת הערה צדדית".
ואותי מעניין לדעת איך פרסיקו מעז לקרוא לוויטאל בשם "רבי", ואיך הוא מעז להתחמק באופנים כל-כך מתעתעים מלומר את האמת הברורה: מדובר במינים מתועבים וזימתיים! ולמה הוא מתעתע לומר שמדובר ב"הערה צדדית"? והלא זה הוא יסוד היסודות! לשם מה נועד מחקרו אם לא לעורר את בני האדם להכיר באמת? ובכן, לא ולא, מחקרו לא נועד לעורר את בני האדם לדרך האמת, אלא להוסיף לו נקודות אקדמיות ולהצדיק את משכורותיו.
חוקרי הקבלה הרשיעו מאד, הואיל והם הפכו את מחקר הדת והדתות לכלי להפקת רווחים וטובות הנאה, ולכן הם לעולם יתעתעו ויציגו את האמת באופנים מטושטשים, ולעתים אף יחציפו לגדל ולהאדיר את ספרי המינות שאותם הם חוקרים, אוי לעמֵּנו שנפל בפח יקושם.
"עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם" (הושע ד, יב).
"וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה" (דה"ב טו, ג).