לפני כשבוע נתקלתי בתקלה טכנית במכשיר הסלולרי ופניתי לשירות הטכני במחשבה שאני מתריע להם על תקלה ותו-לא. נציג מטעם החברה חזר אלי וביקש שאבצע מספר פעולות במכשיר, ביצעתי ולא עזר. לבסוף הוא ביקש ליצור קשר טלפוני, ובאישורי, השתלט מרחוק על המכשיר וביצע כמה פעולות אשר נמשכו זמן רב אך ללא תועלת. סוף כל סוף, ביקש בשעה טובה מפרט מסוים אשר יסייע למְתַּכנתֵי החברה לתקן את התקלה. נראה שמעטים החרוצים בעולמינו אשר שואפים להתפתחות אנושית, אך איני מתייאש מכך.
ישנו משל שברצוני להביא מתוך אוסף "משלי קרילוב" הנקרא "הזבוב והנוסעים":
ארבעה סוסים ומרכבה יצאו להם מן האורווה,
רוח קדים בחוץ נשבה והשמש את הכול צרבה,
והפעם תש כוחם, כיצד ימשיכו כשכֹּה חם?
לפתע עלה למרכבה זבוב, הוא בסביבה עשה סיבוב,
הוא אמר: "הם איטיים, אטריד אותם בזמזומים,
אתן לכל אחד עקצוץ והם יתחילו שוב לרוץ",
בהמשך נאנח והוסיף לקבוֹל: "אני כבר לא יכול לסבול",
זמזם זמזום קצת עצבני: "מי שעובד זה רק אני",
והסוסים בעצלתיים, בכל זאת התקדמו בינתיים,
הגיעו כבר לראש ההר – עכשיו המרכבה תדהר.
"תהיה לי פה קצת מנוחה, סוף סוף אנשום לרווחה,
ועכשיו כשאתם עוזבים, אוכל לחזור אל הזבובים".
"תְּחִלַּת דִּבְרֵי פִיהוּ סִכְלוּת וְאַחֲרִית פִּיהוּ הוֹלֵלוּת רָעָה" (קה' י, יג)
בקרב קהילת חסרי הבינה והדעת והברסלאבים ושאר הכסילים למיניהם, השמחה בולטת ומצויה, אך הוללות זו גורמת לחילול-שם-שמים ברחובות הזימתיים ביותר של תל-אביב. גם התרפסותם לפני עוברים ושבים שטופי זימה שיניחו תפילין פסולות אינה מועילה במאומה, לכן הינם אותם הזבובים הטורדניים אשר דורשים לעצמם את התואר של חלוצי הדת.
התנהגות לא רצויה זו מעלה בזכרוני את דברי ידידי אדיר: "העדר תפישה מחשבתית נכונה של ה' יתעלה יחייב בהכרח ריחוק מן האמת ופנייה אחר החטא", ודומני שראוי להוסיף על כך: כפי שאהבה מזויפת בין איש לאשתו סופה להתגלות ולהתגלע, כך אהבה מזויפת לה' סופה להתבטא בעיוותים שונים ומשונים: בקרב קהילות המינים קיימות חומרות הלכתיות, מניעות ואיסורים המהווים לפי דמיונם הקרבת קורבנות והענקת טובות הנאה לה'.
על גרורות החומרות המרובות המכלות את הגוף והנפש, נמנה הדיכאון. זהו סופו של מי שנמנע מלחדש את כוחותיו להמשך עבודתו את ה' בשמחה ובטוב לבב, וכמו שאומר שלמה בקהלת (ה, יז): "הִנֵּה אֲשֶׁר רָאִיתִי אָנִי, טוֹב אֲשֶׁר יָפֶה לֶאֶכוֹל וְלִשְׁתּוֹת, וְלִרְאוֹת טוֹבָה בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ מִסְפַּר יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים, כִּי הוּא חֶלְקוֹ".
ושם פירש רס"ג: "מה טוב אשר ייטיב לאכול ולשתות, כלומר הממהר אל האוכל וחש אליו, והממהר לאכול נקרא אצל הראשונים מי שידיו יפות". ונראה לי שכוונתו למי שיודע להיטיב לעצמו ואינו מזניח את צרכי גופו ונפשו. בהמשך שלמה אף טוען שמדובר במתנה מהאלוהים (שם, יח): "גַּם כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים, וְהִשְׁלִיטוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ וְלָשֵׂאת אֶת חֶלְקוֹ וְלִשְׂמֹחַ בַּעֲמָלוֹ, זֹה מַתַּת אֱלֹהִים הִיא", ושם הוסיף ופירש רס"ג דברים מאלפים:
"אמר [שלמה המלך] שהמטיב לעצמו [מי שמסוגל להיטיב לעצמו] זוהי מתת שחננו ה' [...] ולא הרבה מעלים במחשבתם מהירות חלוף ימיהם וייטיבו לעצמם כי אם מי שעזרו ה'".
"וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְיָ" (יר' לא, טז)
הנני חש בודד לעיתים בדרכי, כאשר הנני מבקש להיטיב לזולתי בזהותי רפיון לתיקון מכשולים ובעיות פשוטות במהלך החיים. כמו כן, מכעיסים אותם האנשים אשר פועלים טובות למראית עין בלבד, מפני שבעקבות פעולותיהם "הטובות" הם מותירים אחריהם תוצאות הרסניות הן לגוף והן לנפש, מפני שתלו בהם תקוות ונמצאו מכזבים.
יש להתחיל ולייחס חשיבות רבה ליראת שמיים בשוק העבודה, כי כאשר משתלבת תכונה זו עם חריצות ומקצועיות, לא רק שהעובד יפעל כיאות מפאת מה שרצוי ממנו מלפני ה' וממעסיקו, אלא שהוא גם יחשוף את השווא של אותם הבטלנים בתועלתם המדומה.
אך על החרוץ לדעת, שרבים המקומות אשר בעל הבית הוא אסיר של עובדיו, שהרי העובדים מגבים אחד את השני ואף הציבו רף של תפוקה ואיכות מסוימת, וכעת, יהיה על העובד החרוץ לעמול בכדי להעלותו. וכל זאת עד שייפטר מהם בעל הבית, בדומה לנאמר: "וְנָשַׁל יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט, לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה" (דב' ז, כב), ובמילים אחרות, פֶּן יעזבוהו העובדים בן לילה ויפשוט רגל.
"מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל" (שיה"ש ג, ו)